בשנת תקס"ד היה ר' יוסף בליאדי, וכשנכנס לרבינו הזקן נ"ע ל'יחידות', שאלו, אם הוא בקי בששה סדרי משנה בעל-פה בדיוק.
ויענהו ר' יוסף, שאחד משיעוריו הוא לחזור בעל-פה שיתא סדרי משנה פעם בחודש.
ויאמר לו הוד כ"ק רבינו: "משנה אותיות נשמה, תשא אישה בת בנים1 ותלד בן והשם יתברך יתן אריכות ימים. ולטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב".
כששב לעירו הציעו לו להשתדך עם בתו של ר' נתנאל סופר – אישה אלמנה, צעירה לימים ולה חנות של מזון. ובקיץ תקס"ח ילדה לו בן ויקראהו בשם אבא זליג.
בשנת תקע"ד באו בעלי-בתים מעיר ליפלי ו'כתב-רבנות' בידם ויציעו לו את הרבנות בעיר ליפלי.
אז נזכר ר' יוסף על דברי כ"ק אדמו"ר, שאמר לו כעשר שנים מלפנים, שלטובת נשמתו טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב. וישב את פני הבעלי-בתים מליפלי ריקם.
כשהתבונן ר' יוסף בדברי כ"ק אדמו"ר הבין, שעכשיו כשהציעו לו את הרבנות דליפלי, הגיע הזמן שהוא צריך להיעשות לבעל-עגלה.
*
כחודש ימים נתאבק עם דעתו על הדבר הזה. פעם החליט לחיוב, וטרם עשה מעשה נתגברו אצלו חלקי השלילה ויהי כמבולבל מבלי דעת איך להחליט.
ופעם כמעט שהחליט להיעשות בעל-עגלה וילך אל האכסניות – מקומות שם מתקבצים בעלי העגלות, להתרועע עמהם בכדי להתלמד את אומנותם.
כשראו בעלי העגלות את ר' יוסף הולך וקרב אליהם, קדמו פניו וישאלוהו אנה פניו מועדות לנסוע אם לוויטבסק או לליפלי וכו'.
ר' יוסף השיב בשפה רפה, שאינו נוסע לשום מקום וחפצו רק ללמוד מלאכת בעל-עגלה.
בעלי העגלות הביטו איש בפני רעהו בתימהון מבלי דעת מה הוא שח.
"רבי", אמר לו אחד מתלמידיו, שהיה באותו מעמד, "בהלכות 'הגעלה' תבינו יותר מבהלכות עגלה" ובעלי העגלות הזקנים, שידעו להבחין בין הגעלה לעגלה נתנו בשחוק קולם.
אמנם, בעל-עגלה אחד אמר ברצינות: "מאחר ש'רבי יוסף מלמד' בא אצלנו, מסתמא לא לשטות בנו הוא בא, בוודאי הדבר נחוץ לו" ויפנה אל ר' יוסף ויאמר לו: "הנני רבי, לכו עמדי לביתי ואגידה לכם את כל אשר תשאלוני".
וילך ר' יוסף עם בעל העגלה ישר אל הרפת, מקום שם עמדו סוסיו.
ויורהו בעל העגלה את מלאכת רתימת הסוסים, לשום את המועקה בצוואר הסוס, את האוכף על גבו ואת המושכות במקומם וילמדהו גם את מלאכת משיחת האופנים.
ר' יוסף, אשר לא ידע להיזהר כראוי, התלכלך בזפת ואחד הסוסים הצליפו בזנבו וכמעט אשר השחית את עינו.
*
שבור ורצוץ ומלוכלך בא ר' יוסף לביתו ויחליף את שמלותיו וילך לבית הכנסת לתפלת המנחה ולהגיד את שיעורו ברבים.
אחר תפלת ערבית שאלוהו מכריו ומיודעיו לסיבת ביקורו בחברת בעלי העגלות ואשר מספרים, שהלך עם יצחק בעל-עגלה ללמוד מלאכת רתימת הסוסים.
וישתמט ר' יוסף מלהשיב וילך לו לביתו.
כשבא הביתה מצא את אשתו יושבת ובוכה ויבן שבוודאי כבר הגיעה אליה השמועה – דבר ביקורו ברפת של יצחק בעל-עגלה. וילך לחדרו ויבך בדמעות שליש באמרו לעצמו וכי בשביל זה עסק בתורה ועבודה זה יותר מחמשים שנה? והאם בן שבעים יהיה לבעל-עגלה? ויחליט, שיעבור עליו מה שיעבור ולבעל-עגלה לא יהיה.
אבל טרם עוד שבה רוחו אליו נזכר באותו המעמד, שעמד זה כעשר שנים מלפנים בהיכל כ"ק אדמו"ר ובאזניו צוללים דברי קדשו, שכולם נתקיימו במלואם ובוודאי הגיע המועד, שיהיה לבעל-עגלה.
*
פתאום עלתה מחשבה בלבו לקיים עצת חז"ל לספר הכל לאשתו ואת אשר תאמר כן יעשה בהחלט.
וכרגע הלך לחדר החיצון – מקום שם ישבה אשתו, נשענת על מוטות עריסת בנה הקטן אבא זליג ודמעותיה על לחייה לרגלי השמועה הרעה אשר שמעה, שרוח רעה עברה על בעלה וילך להתרועע עם בעלי העגלות.
כראות האישה את בעלה הולך ובא מחתה דמעותיה ותעש לה פנים טובות.
"דבר לי אליך", אמר ר' יוסף ויספר לה את דברי כ"ק אדמו"ר נ"ע כאמור ויסיים את דבריו, שעכשיו איננו יודע מה לעשות. האם אפשר הדבר שאחרי חמשים שנה, שישב ועסק בתורה ובעבודה ייעשה לבעל-עגלה? ולאידך גיסא איך אפשר הדבר, שלא לקיים דברי כ"ק רבינו נ"ע? ואחרי רגעים אחדים הוסיף לאמר, שהוא מחכה להחלטתה בזה וכאשר תאמר לו כן יעשה.
"דעתי", השיבה אשתו, "מאחר שכן הגיד לך מורך ורבך עליך לקיים דבריו מבלי חכות אף יום אחד. מחר אמכור את מחרוזות הפנינים שלי ואת שני השריונים התפורים בחוטי זהב ותמורתם יספיק לך לקנות סוס ועגלה ובשעה טובה ומוצלחת תתחיל במלאכה זו כפי אשר יעץ לך רבינו נ"ע".
כשמוע ר' יוסף את דברי אשתו, האמורים בתמימות לב ובאמונה טהורה, אף שמחד גיסא היה שבע רצון מתמימותה באמונת צדיקים, אבל מאידך גיסא לבו נלחץ בקרבו בהעלותו על רעיונו, שהוא יהיה בעל-עגלה.
הוא – 'ר' יוסף בעל הסברה' כמו שהיו לומדי העיר מכנים אותו, או 'ר' יוסף משׁביר-בר' כמו שהיו מכנים אותו בערי הגליל, כי היה בקי בש"ס ורמב"ם כמעט בעל פה – יתרועע עם בעלי העגלות? ועיניו זלגו דמעות.
*
כעבור שעה קלה ראה ר' יוסף, שעוד מעט ויגיע זמן תיקון חצות ויכין עצמו ללכת לבית הכנסת לתיקון חצות בעשרה כרגילותו ולהתפלל כדרכו להתחיל עם עלות השחר.
רגיל היה ר' יוסף לבוא לבית הכנסת לתיקון חצות. בקיץ היה מתפלל ותיקין והיה מאריך בתפילתו כשתים-שלוש שעות בחול וכארבע-חמש שעות בשבת-קודש. אחר התפילה היה לומד את שעוריו בגמרא ורמב"ם כשלוש שעות, אוכל פת שחרית וישן כשעה. בשעה העשירית בוקר היה מתחיל בעבודת מלאכתו ללמוד עם תלמידיו כארבע שעות, אוכל סעודת היום וישן כשלוש שעות ושוב לומד עם תלמידיו כשתי שעות ושעה אחת היה חוזר משניות (נוסף על רגילותו לחזור בעל-פה שעור קבוע קודם השינה בשחרית, בצהרים ובלילה), מתפלל מנחה בצבור, לומד שעור גמרא ברבים ומתפלל ערבית בצבור.
בחורף היה משנה הסדר, מתאים לזמני היום והלילה.
בשברון לב מיוחד סידר ר' יוסף בלילה ההוא את התיקון חצות ויבך במר נפשו על חורבנו הפרטי, אשר לעת זקנותו עליו לעזוב את אהלה של תורה. ולא די שלא קבל 'כתב-רבנות', אלא עוד עליו לפשוט את בגדיו – בגדי תלמיד חכם ולהתלבש בגדים צואים ולהיות לבעל-עגלה. ובפרט אשר פרנסתו מצויה לו ב"ה.
מקירות לבו התפלל אז ר' יוסף ובדמעות שליש ביקש מאת השם יתברך לחלצו מן המיצר אל המרחב.
*
ר' יוסף הרגיש בעצמו, שמלבד צערו הגדול מכללות העניין, נוסף לו עוד צער גדול מדברי אשתו התמימים, אשר בשמעה את אשר אמר לו כ"ק אדמו"ר לא פקפקה אף רגע והביעה דעתה כאמור, בבטחון גמור ובאמונה פשוטה.
בקרב לבו היה בוש. הוא – ר' יוסף, אשר כשלושים וחמש שנה היה מקושר לכ"ק אדמו"ר ויותר על ארבעים שנה עסק בתורת החסידות, הנה מכיוון שבא לקיים דבר, שהוא שלא לפי כבודו המדומה, הנה זה כשתי שבועות שהוטרד מן החיים – חייו אינם חיים.
ואשתו – אישה פשוטה, שאין לה שום מושג מבעלי השכלה ובעלי עבודה וגם מופלא ממנה להבין אף אפס קצהו מהמעלה עצמית דרבי ומעניני רוח הקודש ועיניים פקוחות לראות במה שעתיד להיות, הנה היא באמונתה הפשוטה בצדיקים עבדי השם יתברך, הבאה מצד החינוך, לא הרהרה אף רגע ואמרה דעתה בחיוב ומעצמה הציעה למכור תכשיטים בכדי למהר לקיים דברי קודש של רבינו נ"ע.
*
כיומיים הלך אובד עצות. אשתו כבר מסרה לו את צרור הכסף, שקיבלה תמורת תכשיטיה ובינתיים הגיעה השבת – יום המנוחה.
ואף כי השתדל להסיח דעתו מזה, אבל הדבר לא עלה בידו כי ידע, שאחרי השבת עליו להיכנס בעול העבודה האחרת ואשר זו היא שבת האחרונה ל'ר' יוסף המלמד' ובשבת הבאה כבר יהיה 'יוסף בעל-עגלה'. ויצייר בדמיונו את המחזה כאשר יהיה ונפשו עליו תאבל. ותורה מה תהא עליה? ויבך במר נפשו.
ומחשבה חדשה התחילה מנקרת במוחו, האם באמת דואג הוא לתורתו מה תהא עליה? או שפנימית ישותו וגסות רוחו בראו טענה זו? כשהתבונן בזה נזכר על חברו – אחד מחסידי הוד כ"ק רבינו הזקן – ר' חיים יהושע בעל-עגלה מווליז, וברק של קורת רוח נצנץ במוחו.
הלא ר' חיים יהושע הוא בעל-עגלה מנערותו והוא בקי בתנ"ך, בשיתא סדרי משנה ובתניא בעל-פה ויודע דיני 'אורח-חיים' על-דרך ההפלגה. בניו הם מופלגים בתורה: בנו בנימין הוא מורה הוראה בוויטבסק, בנו יעקב אריה מורה הוראה בקלישק, חתנו ר' רפאל יצחק ראש-ישיבה בעיר נעוויל.
לרגלי מחשבתו זאת הנה רוח חדשה נופחה בו ויתפלא על עצמו איך מראש לא נזכר על ר' חיים יהושע זה מווליז ולא היה סובל אז כל כך צער וביטול תורה ועבודה.
"יכולים להיות בעל-עגלה", הרהר ר' יוסף, "ועם זה גם למדן ועובד ה' והראיה ר' חיים יהושע, שבשעת נסיעותיו הוא חוזר תנ"ך, משניות ותניא בעל-פה". וגם הוא יעשה ככה. כשייסע מעיר לעיר, יחזור משניות ותניא בעל-פה וכשיחנה במלון או באכסניה שבעיר, אזי ילמוד בעיון.
במוצאי שבת סיפר לאשתו, אשר מודע לו בעיר ווליז תלמיד חכם אחד ובניו מורי הוראה והוא בעצמו פרנסתו בעל-עגלה ועל כן הוא הולך אליו להתלמד את המלאכה.
*
...ביום הראשון אחר תפילת שחרית אמר ר' יוסף לר' חיים יהושע, שמטרת בואו היא בכדי להתראות איתו אודות ענין נחוץ וילך עמו החדרה ויסגרו הדלת בעדם.
ויספר ר' יוסף לר' חיים יהושע, שהשתדך את בת ר' נתנאל סופר מבישינקוביץ' וה' ברכם בבן זכר לאריכות ימים ושנים ויקראהו כשמות אביו וחותנו הראשון – אבא זליג. וגם פרנסתו מצויה לו מחנות של מזון שאשתו מחזקת והוא לומד עם תלמידים חינם בלא שכר.
אבל מפני טעם הכמוס מוכרח הוא להיות לבעל-עגלה. ולכן בא אליו בבקשה, שילמדהו מלאכה זו וגם צרור הכסף לקח עמו לקנות סוס ועגלה ושארי מכשירים הדרושים לזה.
ר' חיים יהושע נבהל לשמוע את דברי חברו האחרונים ויסתכל בו בעיניים פקוחות לראות אם לא נטרפה דעתו עליו.
וכל כך גדלה סערת רוחו של ר' חיים יהושע עד אשר לא יכול להוציא מפיו דברים ברורים וידום, רק הניד ראשו כמשתתף בצערו של מי שיצא מדעתו רחמנא ליצלן.
ורק כעבור איזה זמן אמר ברגש:
"איזה רוח שטות עבר עליכם ר' יוסף, אשר אחרי עבודה גדולה בתורה יותר על ארבעים שנה תבחרו בעבודה זו?"
*
ר' יוסף בכה מקירות לבו ומגודל התרגשותו לא יכול לדבר דבר וגם ר' חיים יהושע בוכה לעומתו ומלתו על לשונו: "מדוע תבכו ר' יוסף? מי מכריח אתכם להיות בעל-עגלה ולבכות? הסיחו דעתכם משטות כזו ושובו לביתכם לתורתכם ולעבודתכם!"
ויעמוד ר' יוסף על רגליו (כך היה מנהגם של החסידים הראשונים – כשהיו חוזרים דבר קודש של הרבי היו עומדים על רגליהם) ויספר לר' חיים יהושע את דברי קודשו של רבינו נ"ע, שאמר לו ב'יחידות' בשנת תקס"ד ואשר כבר נתקיימו דבריו בעניין השידוך ולידת בן זכר וזה לא כבר באו אליו בעלי-בתים חשובים מעיר ליפלי להציע לו את הרבנות במחנם. ולפי סדר דברי קדשו, הנה עכשיו הגיע הזמן, שיהיה לבעל-עגלה.
כשמוע ר' חיים יהושע את דבריו אמר: "אם כן למה אתם בוכים? עליכם לשמוח שמחה גדולה לקיים ציווי כ"ק רבינו נ"ע. לכו עמדי ואבחר עבורכם סוס טוב ועגלה עם כל המכשירים ועוד היום ילמד אתכם קאפיל המצליף שלי מלאכת רתימת הסוס ובעוד יומיים שלושה תלמדו את המלאכה כולה."
*
דברי ר' חיים יהושע הלמו את ראשו של ר' יוסף. ויאמר: "הלא דברי קודש רבינו נ"ע יכולים להתקיים באופן אחר. אשתתף ואמסור את הסכום שהכנתי לקניית סוס ועגלה ואקח את קאפיל המצליף או אחר, שיתעסק בזה וגם אסע עמו לפעמים בתור בעל-עגלה והריווח יהיה לחצאין."
"לא", השיב ר' חיים יהושע, "באופן כזה לא תקיימו דבר קודש של רבינו. כי מפורש אמר שלטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב. הרי, שלטובת נשמתכם עליכם בעצמכם להיות בעל-עגלה."
כשהדגיש ר' חיים יהושע את דבריו אלה פעמיים ושלוש הודה ר' יוסף, אשר השוחד דאהבת עצמו בכבוד המדומה עיוור את עיני שכלו. וילך עם ר' חיים יהושע לסדר את הדבר.
עברו איזה שבועות ור' יוסף כבר התרגל במלאכתו החדשה ויעסוק בנסיעות מבישינקוביץ' לעיירות הסמוכות. וישם לו לחוק לבלי למהר בנסיעותיו. בלילה היה לן במלון ועוסק בתורה ובבואו לעיר היה מתעכב יום שלם ועוסק בתורה כל היום.
ככה התנהג במשך שנה עד שהתרגל במצבו.
*
באחד הימים – בין פסח לעצרת תקע"ו, עשה ר' יוסף את מסעו לעיר סעננא. ויסר בנטות היום אל המלון, העומד על פרשת דרכים.
בערב סר למלון זה הגרף מבצייקב. כשנודע בכפר הסמוך, אשר הגרף נמצא במלון היהודי, בא כומר הכפר ואתו עמו נכבדי העדה לבקשו, שיבקר את כפרם וילון שמה.
הגרף לא יכול להשיב פניהם ריקם וילך עמהם, אבל אחד הנוסעים עמו נשאר במלון היהודי, כי עליו היה ללכת בשליחות הגרף לעיר סעננא.
*
ר' יוסף ישב תחת אחד השיחים אצל הגורן ויהגה בתורה וכשגמר לימודו נכנס הביתה ויכירו בעל המלון עם האורח, שהיה צריך לנסוע לסעננא.
"טוב", אמר ר' יוסף, "מחר בוקר אי"ה נעשה דרכנו הלאה".
"באיזה שעה?" שאל האורח.
"אחר התפילה" ענה ר' יוסף.
"באיזה שעה?" חזר האורח על שאלתו בקול של קפידא ויבט על ר' יוסף במבט של בוז וביטול, "אחת היא לי אם תתפללו אם לא, אנכי צריך לדעת את השעה שנצא לדרך בכדי לדעת באיזה שעה עלי לקום משנתי להתרחץ ולשתות ולאכול".
"ולהתפלל" סיים ר' יוסף כמשלים את דברי חבירו.
"את התפילה אני מניח עבורכם", השיב האורח, "אנכי אינני צריך לתפילה".
"איך אפשר", אמר ר' יוסף ויבט על האורח בעינים פקוחות, "שיהודי אינו צריך לתפילה? ובתפילת שחרית הלא מלבד התפילה מחוייבים גם בהנחת תפילין. וישנה דעה, אשר תפילין 'של-יד' ו'של-ראש' הן שתי מצוות ואיך אפשר הדבר, שיהודי לא יניח תפילין ולא יתפלל?".
האורח לא השיב מאומה ויאמר אל בעל המלון, אשר כשעה טרם צאת העגלה יעירנו משנתו. ויענהו בעל המלון, שהוא יכול לישון כמה שיחפוץ ועוד יהיה לו זמן להתרחץ ולאכול ולשתות לשׂבעה, כי כידוע לו הנה טרם השעה העשירית לא יצא.
האורח נתרגז מאד ויצו לבעל המלון להשיג עבורו עגלה בכפר הסמוך והוא ישלם כמה שיבקשו, אבל בתנאי שיצאו לדרך לא יאוחר משעה החמישית בוקר וילך אל חדרו לישון.
*
ר' יוסף אכל את סעודת הערב וילך לו לישון כשעה ואחרי כן קם לערוך תיקון חצות כדרכו. האורח נתעורר משנתו ויבהל מאד לשמוע קול בוכים. ויקם ממטתו ויפתח את הדלת וירא והנה הבעל-עגלה יושב על הארץ וקורא בספר לאור נר של שעווה ובוכה.
קול בכייתו של בעל העגלה נכנס ללבו של האורח. ויזכור את ימי בחרותו ונערותו, את חינוכו בבית אביו ומלמדיו, אשתו ובניו, אשר זה הרבה שנים שעזבם וילך שובב בשרירות לבו וידבק בבת אל נכר ותלד לו שני בנים ובת. הבכור ואחותו מתו והצעיר חי ומרירות עצומה תקפתו.
ר' יוסף גמר את התיקון חצות ויברך ברכות השחר בהתעוררות גדולה וילך אל הנהר לטבול. כשחזר לבש טלית ותפילין ויתפלל בדביקות גדולה.
בשעת התפילה נזכר ר' יוסף על אותה ה'יחידות' דשנת תקס"ד. רואה הוא לנגד עיניו את כ"ק אדמו"ר הזקן ושומע את הד קולו באמרו אליו: "לטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל-עגלה מלהיות רב". ויעריך את מצבו אז בהיותו יושב ועוסק בתורה לעצמו ועם תלמידים, לעומת מצבו עכשיו ויבכה מאד.
*
קולו של בעל העגלה הזכיר לו להאורח את קולו של אביו. גם הוא היה מתפלל ברגש ובהתלהבות גדולה ולא פעם ושתיים שמע ממנו, שכך היה נוהג רבו הצדיק ר' שלמה. "ומי יודע", חשב, "אפשר גם בעל-עגלה זה הוא אחד מתלמידי איזה צדיק".
נזכר הוא במאורע שקרה בעירם. נזדמנה שאלה כבדה ביותר והרב מרא-דאתרא נתקשה בפתרונה וכל גדולי התורה בעירם הסכימו לדעתו של אביו – ר' צבי נגר.
לאביו – ר' צבי נגר, היה שם טוב בכל הגליל ויהי מפורסם ללמדן גדול וחסיד נלהב ולא אחת ושתיים הציעו לו רבנות, אבל הוא לא חפץ בזה.
נזכר הוא האורח – שלמה לייב שמו, בפרטי אורחות חייו, בבחרותו ואברכותו ובצעדים הראשונים, אשר צעד לעזוב את דרך החיים כפי שחינכו אביו.
חבר בעל כשרונות מצויינים היה לו – אברהם דוב שמו, למדן מופלג וירא אלקים. אך לפתע פתאום נפגם ונתפקר בדעותיו ויהי לאחד מגדולי המשכילים. והוא – חברו הלזה, היה הסיבה הראשונה, שנעתק מארחות חיי אביו וירד מדחי אל דחי עד אשר במות עליו אביו עזב את עירו ואת ביתו וילדיו.
באורח נפלא נזדמן עם בעל אחוזה והלה הזמינו לנהל את אחוזותיו. שם פרק מעליו את עול היהדות ויתחבר עם האדון הצעיר בעל האחוזה וכשנשתדך האדון עם הגרף מבצייקב נסע אתו בתור מזכירו הפרטי ושמה הכיר את אשתו הנכרית.
*
בעל המלון דפק בדלת חדרו. האורח הבין אשר בטח חפץ להודיעו, אשר בעוד איזה זמן יבוא העגלון אשר שכר עבורו בכפר, כבקשתו. אבל, החליט האורח, הוא לא יסע ויחכה על בעל העגלה היהודי.
כשפתח את הדלת הודיעו בעל המלון, ששכר עבורו עגלה טובה ובעוד שעה תבוא לקחתו וכבר הכין חמין עבורו.
שלמה לייב הודה לו עבור טרחתו ויאמר, כי התבונן להתעכב פה עוד איזה שעות ויתן לו מטבע של כסף לתת להעגלון את שכרו, בתור פיוס עבור שטרח בחנם וחמין לא ישתה עדיין. וימהר לסגור הדלת, כי זרם דמעות פרץ מעיניו ולבבו נסער מתפלתו של בעל העגלה.
ומעיין של זכרונות נפתח לו.
נזכר הוא באשתו וילדיו – מי יודע אם המה בחיים ובמה הם מתפרנסים? כמה חרפות סבלו בשבילו? חרפת בושה וכלימה וחרפת עוני ורעב, ומדוע? הוא שואל את עצמו.
כמה הוד והדר רחשה לו אשתו הישרה במדות ובהנהגות טובות, כמה חיבב אותו חותנו הלמדן והמתון וכמה כבדה אותו חותנתו בעלת המדות טובות.
"ארור היום", חושב הוא, "אשר נפגשתי עם חברי אברהם דוב הפוקר, שהדיחני מדרך החיים" ויבך במר נפשו.
*
עברה שעה, שנייה ושלישית ור' יוסף עודנו מתפלל בהתרגשות ובהתלהבות וקולו הרועד והמתחנן עושה רושם אדיר על שלמה לייב וילך בחדרו מפינה לפינה ולא מצא מקום לעצמו.
תפילתו של ר' יוסף בברכת "אהבת עולם", בתחנוניו ב"אבינו אב הרחמן", בבקשת "לא נבוש ולא נכלם" וגעגועיו באמרו "שמע ישראל", פלחו את לבו וכליותיו של שלמה לייב.
וישבע לעצמו, שמהיום והלאה הוא שב בתשובה גמורה, יהי מה והוא ישוב לאשתו ולבניו, לדתו ולאלקיו.
וילך אל בעל המלון ויבקשהו להשאיל לו טלית ותפילין וילך לחדרו וילבשם ויתפלל בבכי רב.
ר' יוסף כלה את תפלתו ויגמור את שעוריו כרגיל ויתחיל להכין עצמו לדרך והאורח עדיין סגור בחדרו. ובשמעו מבעל המלון, שלקח אצלו טלית ותפילין, חיכה עד אשר יגמור את תפילתו.
*
במסע הזה הוביל ר' יוסף סחורות שונות מבישינקוביץ' לסעננא ולא מיהר בנסיעתו ויחכה עד אשר האורח יחפוץ לנסוע עמדו.
כעבור שעה פתח האורח את הדלת ויקרא לבעל המלון ויאמר לו, שמרגיש עצמו חולה ואינו יכול לנסוע. ומפני שהוא חפץ מאד לנסוע עם בעל העגלה היהודי הלזה, על כן ישתדל לפעול אצלו, שיחכה עליו עד שיבריא והוא מוכן לשלם שכרו בעד זה נוסף על שכר הנסיעה וגם ישלם לו בעד מזונותיו באלו הימים שיחכה עליו.
ר' יוסף הסכים לחכות, אבל לעת ערב נתגבר החולי והאורח שכב כבול עץ בחום גבוה.
כל הלילה דיבר האורח מתוך חום דברים שאין להם המשך וחיבור ויזכיר שמות אנשים ונשים שונים עבריים ונכרים. מהם, שרגז עליהם ויקללם בקללות נמרצות ומהם, שהתחנן לפניהם וככה רגז כל הלילה עד אשר כאור הבוקר הונח לו מעט ויישן.
*
כשהקיץ שלמה לייב משנתו ביקש את בעל המלון לקרוא את בעל העגלה היהודי להיכנס אליו. כשנכנס בקשהו לשבת ויספר לו את פרשת ימי חייו מהחל ועד כלה, את אשר עבר עליו מעת נטה מדרך הישר עד היום ואשר אתמול החליט לשוב בתשובה גמורה ויעבור עליו מה שיעבור, יעזוב דרכו הרעה וישוב אל אשתו ובניו. וכשגמר לדבר החריש רגעים אחדים ואחרי כן נתן את קולו בבכי וכל גופו רעד.
ר' יוסף, אף כי נבהל לשמע את אשר סיפר לו ועשתונותיו נבוכו – רגע כעס, רגע רחם עליו, אבל כראותו את גודל התרגשותו והכיר בו, ששב הוא באמת ומתחרט על מעשיו ותהלוכותיו הרעים, רחם עליו במאד ויתחיל להרגיעו.
מדברי הנוחם של ר' יוסף נתרגש שלמה לייב עוד יותר ויבך במר נפשו לאמר, שלחוטא כמוהו אין תרופה רק המוות בייסורים גדולים. ובעונש כזה יכופרו עוונותיו. ויאמר, שהוא מקבל על עצמו כל הייסורים היותר גדולים רק זאת שייפטר מאשתו הנכריה ובנם, אשר נולד בטומאה ואשר יחזור אל אשתו היהודייה וילדיהם היהודים ויסיר מהם חרפתם אשר המיט עליהם.
כעבור שעה נרגע ויבקש את ר' יוסף לתת לו את הטלית ותפילין שלו ויתפלל. ולהיותו רפה אונים עזרהו ר' יוסף ללבוש את הטלית ותפילין.
אחר התפילה עלתה מעלת חומו ויבך וידבר דבורים מקוטעים, אבל ר' יוסף, שידע את אשר עליו, הכיר בדבריו המקוטעים, שהם דברי תשובה וחרטה על העבר.
*
בצהרים באה עגלה ההולכת מפלצק לוויטבסק ובין הנוסעים היה הרופא ר' יצחק זליג מפלצק, שהיה מפורסם בכל הגליל ועל פי בקשת בעל המלון ביקר את החולה ויחווה דעתו, שהוא מסוכן מאוד ויקז לו דם ויתן לו איזה סמי מרפא וילך לדרכו.
ר' יוסף, אחרי שהאורח גילה לו את סודו, החליט, שאיננו רשאי לעזוב את החולה במצב כזה, כי כאשר ייתן השם יתברך וישוב לאיתנו יעזור לו לקיים את נדרו לשוב לאשתו ובניו היהודים. ומי יודע מה ילד יום, אם יארע איזה אסון עם החולה ואיש לא יידע את סודו ואשתו וילדיו העזובים לא יידעו מאומה ויחליט, שלא לזוז מכאן עד אשר יוטב מצב החולה.
ומלבד זה, חשב ר' יוסף, הנה מאחר ששב בתשובה וחרטה על העבר, חובתו היא לעזור לו בזה. לכן מסר את הסחורה אשר הוביל לבעל העגלה, הנוסע לסעננא והוא בעצמו נשאר במלון עם החולה.
*
סמי המרפא של ר' יצחק זליג לא הועילו ומשעה לשעה נתגבר החום וככה עברו על החולה שלשה מעת-לעת בחום גדול.
בינתיים נודע הדבר בחצר הגרף בבצייקב, כי איש סודו של השר הצעיר ויועצו נחלה ושוכב במלון היהודי על פרשת דרכים. ויצו הגרף את רופא חצרו לנסוע חיש מהר אל המלון להביא את החולה לביתו. ואם ימצא שמצבו קשה, אזי יוליכנו לוויטבסק – עיר הפלך, ששם תנאי הרפואה והרופאים טובים יותר מבחצרו.
ויצו עליו להיזהר, שלא יוודע להחולה מהאסון אשר קרהו, כי זה שלשה ימים, שאשתו ובנו נסעו לטייל על הנהר ותהפך עליהם הסירה ויטבעו.
רופא החצר מצא את מצב החולה מסוכן מאד – דלקת המוח באופן שאי אפשר לזוז ממקומו. ויעש לו רפואות שונות ויודיע לאדונו השר על ידי ציר מיוחד, את מצב החולה ואשר הוא איננו יכול להיות אחראי, שלא יקראנו אסון מוות, כי החום מתגבר משעה לשעה והחולה מתאבק עם המוות ואשר רק לה' הישועה.
ר' יוסף, כשראה שמצב החולי הוא מסוכן, קיבל עליו תענית שני מעת-לעת רצופים לילה ויום עד השבת ויאמר מזמורי תהלים ויבקש רחמים בעדו וביום הראשון שב ר' יוסף לתעניתו ויקבל עליו תענית שלשה ימים רצופים.
*
ביום השלישי שבה רוח בינתו של החולה אליו ויכר את רופא החצר, אבל מכיוון, שהגיד לו הרופא בכוונה להרגיעו, שמחר או מחרתיים תבוא אשתו אליו לבקרו, נתרגש מאד ושוב נסתתרה בינתו וישכב כבול עץ.
בינתיים נודע במלון מהאסון אשר קרה לאשתו ובנו של החולה, שבנסעם לטייל על הנהר נהפכה הסירה ויטבעו ועשרות איכרים מחפשים את הנטבעים לכל אורך הנהר הזורם לנהר דווינא ועדיין לא נמצאו.
הרופא סיפר לבעל המלון, שהחולה דואג לאשתו ובנו וכנראה הוא אוהבם אהבה עזה ואשר זו היא סיבת חזרת מחלתו אליו היום. כי כאשר נחמו, שמחר או מחרתיים יבואו אשתו ובנו לבקרו, התאנח החולה מאד ואיבד את בינתו. וכאשר נסה להשיב רוחו אליו ברפואות חזקות לא הועיל והוא מפחד, אשר אלו המה שעותיו האחרונות. על כן הוא מוכרח לשלוח ציר מיוחד אל החצר להודיע מהמצב.
*
ר' יוסף היה עסוק בתעניתו ובאמירת תהלים ולא ידע מכל הנעשה עם החולה. כשבא הביתה סיפר לו בעל המלון את דברי הרופא ואשר כבר שלחו ציר מיוחד להודיע להשר הצעיר מצב החולה.
ר' יוסף התבונן כרגע ויבן, שלזכר אשתו ובנו הנכרים נתרגש החולה. ויפנה אל הרופא בבקשה להרשות לו לבקר את החולה ולומר עמו דברי וידוי מאחר שהוא בסכנה ובכל רגע ורגע יכול לקרות אסון. הרופא הביט על ר' יוסף בתמהון ויאמר כמדבר בעדו "החולה שוכב כבול עץ וזקן זה חפץ לומר עמו וידוי?!"
"אנכי", אמר ר' יוסף, "אשמור עליו פן ייפקח את עיניו ואז אומר אתו את הוידוי".
"עשה כחפצך", השיב הרופא, "אנכי אינני מעכב בעדך. שמור עליו, דופקו נחלש מאד אף כי נשמתו טרם כבתה אבל גווע הוא."
כשנכנס ר' יוסף לחדר החולה סגר הדלת אחריו וירכין את ראשו על החולה וילחש באזניו, שאשתו הנכרית ובנו נטבעו בנהר ועתה יוכל לשוב אל אשתו וילדיו היהודים באין מפריע. ויחזור על דבריו פעמים ושלוש וירא ר' יוסף כי אודם קל בא בלחייו של החולה. ויחזור את הדברים עוד איזה פעמים ופתאום פקח החולה את עיניו ויסתכל בפחד אנה ואנה. ויספר לו ר' יוסף את אשר קרה לאשתו ובנו ויאמר לו, שעוד לא שקעה השמש ועדיין הוא יכול לקיים מצוות הנחת תפילין.
*
בערב כששב הרופא מטיולו ונכנס הביתה נבהל מהמחזה אשר ראה. מיטת החולה עמדה באמצע החדר וסביבה יושבים ועומדים איזה יהודים, אוכלים ושותים ויבט עליהם בתימהון.
בעל המלון הכיר בתמיהת הרופא וימהר אליו ויספר לו, כי פתאום פקח החולה את עיניו וידרוש, שיעבירוהו לחדר הגדול ואשר כל האורחים הנמצאים במלון יטעמו מאומה ויברכוהו.
הרופא ניגש אל החולה וימשש את דופקו ויאמר לשלוח ציר מהיר אל החצר לבשר את השר ממצב החולה. ואל החולה אמר, שבעוד יום או יומיים יוכל לנסוע לביתו והוא בעצמו נוסע מחר בהשכמה.
למחרתו חפץ ר' יוסף לשוב לביתו, אבל האורח עכבהו באמרו, שהוא היחידי, היודע את סודו ועליו לקיים את נדרו לשוב לאשתו וילדיו היהודים. ולהיות שעודנו חלוש, הוא מבקשו לחכות עליו עד אחר שבת קודש ובין כך יתיישבו איך לסדר הדבר.
ויסכים ר' יוסף לבקשת שלמה לייב.
ביום השבת בא אחד מפקידי החצר ומכתב בידו מאת השר, שמייעצו להיות שהוא עדיין חלוש, לכן יסע לעיר הפלך, לוויטבסק, להתייעץ עם הרופאים דשם ויחכה שם עד שיבוא גם הוא שמה בסוף השבוע.
*
...כשחזר ר' יוסף לביתו מצא, אשר הרבה מהחסידים הזקנים מתכוננים ללכת לכ"ק אדמו"ר האמצעי לליובאוויטש2 ואשר בשבוע הבאה ייצאו לדרכם. ויתעורר ר' יוסף להשתתף עמהם וישכיר את סוסו ועגלתו לבעל-עגלה אחד עד שישוב מליובאוויטש והוא נלווה אל חבורת החסידים ההולכים לליובאוויטש.
כארבעה מניינים איש יצאו מבישינקוביץ' ובכל עיר ומושב בדרך עברם נלוו עליהם עוד, עד כי בבואם לוויטבסק כבר היו כשמונה עשר מניינים. ושמה מצאו עוד חבורות חבורות נכונות לצאת לליובאוויטש.
*
"באחד הימים", סיפר ר' יוסף לבנו אבא זליג3, "פגשתי לגודל תמהוני במי שהיה חולה בדרך במלון – שלמה לייב, הולך ברחוב בליובאוויטש עם אחד מפרחי החסידים.
"הוא הכירני כרגע וישמח עליי במאד מאד. ויספר לי את כל אשר עבר עליו מאז, כי השר בא לוויטבסק ויאמר לו, שלרגלי עסקיו הוא רוצה לשלחו לאוקראינה. כוונתו הייתה לשלחו מביתו בכדי שלא ייוודע לו מהאסון אשר קרהו.
"'אנכי', סיפר שלמה לייב לר' יוסף – 'החלטתי להגיד להשר, שיודע אני את אשר קרה וכי אין ברצוני לשוב אל אותו המקום, שקרה שם מאורע כזה ואם מצאתי חן בעיניו ייתן לי חופשה'.
"מראש לא חפץ השר לשמוע מזה, אבל כעבור איזה ימים אמר שידוע לו, שבעיר הסמוכה ליובאוויטש יש איש אלקים קדוש ורב גדול בישראל. 'סע אליו וכאשר יאמר לך תעשה', אמר השר.
"כ"ק אדמו"ר האמצעי סידר לר' שלמה לייב תיקון ויהי לבעל תשובה גמור ויצו עליו לעזוב את השר ואת מכריו הללו ולשוב לביתו לאשתו ולילדיו.
"ובקיץ ההוא נתפרסם קונטרס התשובה [פוקח עורים]4 בשפה המדוברת מאת כ"ק אדמו"ר [האמצעי] והוא סדר הנהגה לבעל תשובה."
*
"כשני חדשים נתעכב אבי אז בליובאוויטש", סיפר אבא זליג, "וכשנכנס ל'יחידות' לכ"ק אדמו"ר האמצעי פקד עליו למלאות מקומו של המנוח נחום הזקן, לנהל את המניין החסידי ברחוב השוק ויאמר אליו: 'האבא [אדמו"ר הזקן] היה אצלי ואמר, שיוסף מבישינקוביץ' השלים את הכוונה'.
"ויסיים אדמו"ר האמצעי: 'אבא, לצורך טובה פרטית, עשה מ'למדן' 'בעל-עגלה' ואותי הוא מצווה לצורך טובה כללית, לעשות מ'בעל-עגלה' 'משפיע'. עליך להיות ה'משפיע' ומנהל המניין החסידי בשוק של בישינקוביץ'.'
"כשחזר אבי לביתו מליובאוויטש מכר את הסוס והעגלה ויהי למשפיע חסידות ועד שנותיו האחרונות היה הולך רגלי לליובאוויטש."
(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ג' עמוד תצד)
אמר הבעש"ט:
נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות.
(לוח היום יום, עמוד 92)
1 ר' יוסף היה אלמן מזיווג ראשון, והיה בן שישים שנה באותו זמן.
2 בכ"ד טבת תקע"ג נסתלק כ"ק אדמו"ר הזקן, ובנו כ"ק אדמו"ר האמצעי מילא את מקומו ועבר לעיר ליובאוויטש.
3 ממנו שמע כ"ק אדמו"ר הרש"ב את הסיפור והוא סיפרו לבנו – הרבי הריי"ץ.
4 אדמו"ר הריי"ץ במכתב (מכ"ו טבת תרצ"ו) נוטה לומר, שאת הקונטרס 'פוקח עורים' כתב אדמו"ר האמצעי במיוחד עבור ר' שלמה לייב.
