מאמרים נבחרים / יוצאים לחירות

השלילה המוחלטת של החמץ

על האדם לעשות בו-עצמו 'בדיקת חמץ' ו'ביעור חמץ' יסודיים, לבער כליל את ה'חמץ' שהצטבר במשך כל השנה. כל זה, עם חיוב אכילת המצה, נותן כוח לעמוד נגד ההשפעות של עולם החולין, ולהגיע למידה הגדולה ביותר של חירות אמיתית בכל יום מכל השנה כולה

ב"ה, יום ג' שהוכפל בו כי טוב[1],

פ'[2] ויקרא אל משה[3],

ראש חודש[4] ניסן[5],[6][7][8] ה'תשמ"ג

ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

פעמים רבות צויין כי כל חג מכיל הוראות כלליות ופרטיות, לא רק לימי החג עצמו, אלא גם לכל ימי השנה כולה[9],

ובמיוחד חג הפסח[10] - הראשון לכל החגים[11].

דבר זה אמור כלפי כל פרטי החג, אך במידה גדולה יותר על קווי היסוד שבו, ועל אחת כמה וכמה – אותם היבטים שאינם משתנים, והם תקפים הן בזמן שבית-המקדש קיים והן בזמן הגלות, וכן בכל מקום.

נתעכב אפוא על ענינים מיוחדים הקשורים לשניים משמותיו[12] [13] של חג הפסח: 'זמן חירותנו' ו'חג המצות'. שני השמות האלה הם המוזכרים תכופות, אף ככינוי לחג, בתפילות ובברכות וכו', והם משקפים את עניני החג התקפים בפועל גם בזמן הזה ובכל מקום.

מה-שאין-כן השם 'חג הפסח'[14] – הקשור עם קרבן הפסח, הנוהג בפועל רק בזמן הבית, או השם "מועד חודש האביב"[15] – הקשור רק עם חצי הכדור שלנו (ובכלל זה ארץ מצרים), חצי הכדור הצפוני[16].

***
מהו אם-כן הקשר של תוכן ה'חירות' וה'מצות' ומשמעותם, וכן ההוראה שבהם והשפעתם, לכל השנה ולכל יום בשנה?

זמן חירותנו אין פירושו רק חירות ושחרור עמנו, בני-ישראל, צבאות השם[17], משעבוד גשמי במצרים של פעם, אלא גם, כפשוטו, החירות (האמיתית) שלנו, השחרור של כל אחד ואחת מאיתנו.

וכפי שמוסבר ענין 'יציאת מצרים' בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, ובהגדה[18] עצמה, החל בכך ש"לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש-ברוך-הוא ממצרים, אלא אף אותנו גאל עמהם", ושהכוונה והתכלית (הפנימית) של יציאת מצרים היתה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[19], היינו מתן תורה בהר סיני. שהרי רק על-ידי תורה ומצוות משיג יהודי חירות אמיתית,[20] שחרור (גם ועיקר) משעבוד רוחני, הן מהשפעות חיצוניות[21] (ובמיוחד – לא להתפעל מן העולם החיצוני, ולהשתחרר מהשתעבדות של נחיתות ושפלות כלפי העולם הלא-יהודי וכו'), והן מנטיות פנימיות והרגלים[22], ה'המְצָרים' האישיים (='מְצָרים וגבולים',[23] הגבלות), המפריעים ליהודי להגיע למלוא שלימותו – השלימות העצמית יחד עם שלימות העם, על-ידי אהבת ואחדות ישראל[24] [25]אמיתית.

אחת ההפרעות החזקות ביותר ליישום הדבר היא  העובדה ש"אדם קרוב אצל עצמו"[26], דבר העלול להביאו לידי כך שיעשה פער גדול ויבנה חס ושלום מחיצה בינו ובין יהודי שני.

מכאן מובן, אגב, מדוע קשור זמן חירותנו (מיד עם תחילת סדר הפסח, הנהוג בדרך חירות)[27] עם ההכרזה: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח" (=כל רעב יבוא ויאכל, כל נצרך יבוא ויערוך את הפסח), מזמינים אל שולחן הסדר לא רק קרובים וידידים, אלא כל דכפין וכל דצריך, יהודים בלי הבדל[28], באהבה אמיתית, אהבת כל ישראל (לא רק לקרובים ולידידים).

לפיכך היה ב'זמן חירותנו' הראשון, מיד עם תחילת הדיבור אל פרעה – התנאי של "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"[29], ולאחר מכן, ביציאת מצרים, יצאו כל בני-ישראל, בני כל השבטים, ממצרים, בלי שנשאר יהודי אחד ויחיד בגלות – כולם בלי הבדל ובאותו הרף עין[30], באותו רגע.

***

הענין של 'חג המצות' מורכב משני חלקים: החיוב לאכול מצה, והשלילה של אכילת חמץ, עד ל"בל יראה ובל ימצא"[31].

בין שני אלה יש הבדל: חיוב אכילת מצה[32] יש לו שיעור ומידה בכמות ובזמן (יוצאים ידי חובה באכילת 'כזית מצה' בלילות הראשונים של חג הפסח, ואחר-כך אפשר להסתפק ב'מצה עשירה'[33], [העשויה מביצים וכיוצא בזה], או במאכלים אחרים כגון – בשר ודגים וכיוצא בזה, ובלבד שלא יהיה בזה חמץ). אך איסור החמץ הוא מוחלט וכולל אפילו משהו חמץ[34] וכל רגע[35] (זמן כלשהו) של כל משך ימי חג המצות.

בכך יש רמז והוראה לחיי הנשמה של יהודי, רמז והוראה הקשורים בתכונות הטבעיות של החמץ ושל המצה[36].

טבעו של החמץ הוא שהבצק תופח ומתרומם יותר ויותר, דבר הנותן טעם מיוחד בלחם האפוי. מצה נוצרת בתהליך הפוך לחלוטין: אין מניחים לבצק לתפוח ולהתרומם כלל וכלל.

בספרים מוסבר[37] כי החמץ רומז לגאווה ולגסות-הרוח המתגנבות, רחמנא ליצלן, אל חיי יום-יום. נוסף על כך מוסבר כי מידת הגאווה היא שורש ומקור לכל הנטיות הבלתי-רצויות[38], וכאמור: "תועבת ה' כל גבה לב"[39], וכפי שחכמינו זכרונם לברכה אומרים[40] כי על אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם", ועוד מאמרי חז"ל ברוח זו.

לפיכך, אחד הטעמים (אף-על-פי שיש לקיים את כל ציוויי השם יתברך כציווי אלוקי[41] ולא משום טעמים אחרים) שאיסור חמץ הוא אפילו במשהו –  כדי לרמוז שגאווה וגסות-הרוח יש לשלול לגמרי[42].

יתר על כן, מכיוון[43] שהאדם עוסק ב'חמץ' כל השנה, כשהוא עוסק לפרנסתו, "ששת ימים תעבוד"[44], בעולם גשמי של חולין, עם השפעות של חול, הרי כמעט בלתי-נמנע שלא תתגנב לקרבו מחשבה של 'יֵשות', 'אני ועצמי', וכיוצא בזה. ובמיוחד לנוכח התחושה הטבעית האמורה של "אדם קרוב אצל עצמו" – עלול לקרות לא רק שהתנהגות זו תהפוך אצלו ל'טבע שני'[45], אלא שאף תיקבע בליבו הנחה שהתנהגות זו מוצדקת וישרה, כביכול. יש אפוא צורך להישמר מזה במידה החזקה ביותר.

משום כך, כשמגיע ערב פסח על האדם לעשות בו-עצמו 'בדיקת חמץ' ו'ביעור חמץ' יסודיים, לבער כליל את ה'חמץ' שהצטבר במשך כל השנה, גם אם הוא בכמות זעירה ואפסית, 'משהו', ולאחר מכן לשמור בקפדנות את עצמו ואת כל ביתו מ'משהו חמץ'[46] במשך כל השבוע של חג הפסח (בתוספת יום-טוב שני של גלויות ביום השמיני – בגלות), שהוא כולל את יום ראשון, יום שני, וכך הלאה, כל יום ויום מימות השבוע, ועד – ש"לא יראה ולא ימצא".

כל זה, יחד עם חיוב אכילת מצה, מלמד ונותן כוח לכל יהודי לעמוד איתן נגד ההשפעות של עולם החולין, וכמו-כן להתגבר על הנטיות העצמיות הבלתי-רצויות, כדי להגיע באמת ל"זכר ליציאת מצרים", למידה הגדולה ביותר של חירות אמיתית בכל יום מכל השנה כולה.

***

החיוב של הזכרת יציאת מצרים קיים בכל יום, ויתר על כן – פעמיים ביום[47]: הן ביום (כאשר מאיר אור) והן בלילה (כאשר בחוץ שורר חושך).

כשחוגגים את חג המצות, זמן חירותנו, כפי הראוי, מסייעת תזכורת זו[48] שכל הפעילויות של חיי היום-יום נעשים חדורים בתוכן הפנימי של חג המצות וזמן חירותנו: היהודי משתחרר מכל המגבלות והבלבולים ומבצע את שליחותו של הקב"ה  - "תעבדון את האלקים", "אני נבראתי לשמש את קוני"[49] – על-ידי קיום התורה והמצוות, ובמיוחד המצווה שהיא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך"[50]; וגם בכל עניני הרשות, פרנסה וכו', מקיימים את "בכל דרכיך דעהו", ו"כל מעשיך לשם שמים"[51], טוב לשמים וטוב לבריות, וכל זה – בשמחה ובטוב לבב –

שכן כשם שזה היה ב'זמן חירותנו' הראשון כך תמיד – "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים"[52], הקב"ה בכבודו ובעצמו לא זו בלבד שהוא מוציא אותך, אלא אף מעלה ומרומם אותך מן (ועל-ידי) הגלות[53] של ארץ מצרים.

***

ויהי רצון שלכל אחד ואחת מאיתנו, בתוך כלל ישראל, יהיה חג המצות כשר באמת, בגשמיות וברוחניות, וחירות אמיתית מכל הענינים המפריעים את מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.

וזה יהיה הכנה קרובה ממש לחירות המלאה שתביא הגאולה השלימה והאמיתית לכל יהודי ולכל היהודים, ויתקיים: "מהר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ"[54], "והיו עיניך רואות את מוריך"[55] (השם), ועל-ידי עם-ישראל – כל העולם כולו: "והלכו גוים לאורך"[56], "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וגו'"[57] "פחד ה' והדר גאונו"[58].

בכבוד ובברכה

לחג הפסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן


 



[1] יום ג' שהוכפל בו כי טוב: פרש"י בראשית א, ז. וראה אוה"ת (בראשית לג, ב. ועוד) שמקשר זה עם טוב לשמים וטוב לבריות – קידושין מ, א. וראה פיה"מ להרמב"ם פאה בתחלתה. מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בסה"מ תש"ט ע' יח (השני). מכ' ומאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שם. ובפרש"י שם בסופו – דגם העבר נעשה טוב.

[2] פ' ויקרא אל משה: להעיר אשר בפשוטן של כתובים בא בהמשך לס"פ פקודי, שנקרא בו ביום, "בחודש הראשון גו' באחד לחודש", ר"ח ניסן. וכ"כ בתנחומא ר"פ ויקרא. וצע"ק מגיטין ס, סע"א, שפרשת ויקרא גו' לא נימנית בין השמונה פרשות שנאמרו ביום שהוקם המשכן.

[3] ויקרא אל משה: והתורה היא נצחית ובכל נפש מישראל יש בה מבחינת משה ושייך כ"ז עכשיו (לקו"ת סד"ה ויקרא אל משה).

[4] ראש חודש: הכולל כל ימי החודש כראש הכולל כל איברי הגוף (עט"ר בתחלתו). ראה ר"ה (ד, א): באחד בניסן כו' רגל שבו כו'.

[5] ראש חודש ניסן: אותו יום נטל עשר עטרות (שבת פז, סע"ב וראה תוד"ה עשר. תו"ש לפקודי מ סקי"ט. וש"נ). – הובא בפרש"י עה"ת ר"פ שמיני (מסדר עולם (פ"ז)), נשא ז, יב. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתכ"ט ס"ט. ובירושלמי שקלים בתחלתה שבו ביום נתרמה התרומה לקרבנות צבור (כולל – דאותו היום).

[6] ראש חודש ניסן: ע"ד החסידות – ראה דרושי דא"ח עה"פ החודש הזה (אוה"ת. תורת שמואל תרכ"ו. ועוד) ועה"פ ויהי ביום השמיני. וראה לקוטי לוי"צ לזח"ג ר"פ שמיני.

[7] חודש ניסן: וצירופו  ישמחו השמים ותגל הארץ (משנת חסידים מס' ניסן בתחילתה). ראשית הנהגה נסית בכל השנה (עקידה פ' בא עה"פ החודש גו' (שער לח). הובא ונתבאר באוה"ת בראשית יח, ב ואילך. רד"ה החודש תרנ"ד, תרס"ו, תרע"ח (דפ' החודש). ועוד).

[8] ראש חודש ניסן . . הפסח: שמאז ואילך אפי' לדעת רשב"ג (פסחים ו, א) שואלין ודורשין בהלכות החג.

[9] כל חג . . הוראות . . לכל ימי השנה: להעיר מלקו"ת ברכה צח, ב.

[10] ובמיוחד חג הפסח: ראה שיחת חג הפסח תש"ג (סה"ש תש"ג ע' 75) "באמת מאירה הארת כל המועדים בכל יום, נאר חג הפסח ווערט נמשך שטענדיק"  - נתבאר בלקו"ש ח"ה ע' קעג ואילך. ולהעיר, אשר ענין זכר ליציאת מצרים הוא: יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתינו (חינוך מצוה כא).

[11] הפסח – הראשון לכל החגים: ר"ה שם. פיה"מ להרמב"ם ור"ח שם.

[12] לשנים משמותיו: ראה ג"כ הגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים ע' קנז ואילך.

[13] משמותיו: ענין השם – ראה שער היחוד והאמונה פ"א. או"ת להה"מ ס"פ בראשית. ועוד.

[14] השם 'חג הפסח': ראה מכ' דר"ח ניסן תשל"ו ובהערות שם (נדפס בהגש"פ שם ע' תפד).

[15] "מועד חודש האביב": משפטים כג, טו. תשא לד, יח.

[16] חצי הכדור הצפוני: שבחצי הדרומי – אז חדש הסתיו.

[17] צבאות השם: בא  יב, מא. וראה בארוכה תו"א תו"ח ואוה"ת ד"ה בעצם גו' צבאות גו'.

[18] ובהגדה: פיסקא בכל דור ודור. וראה פסחים (קטז, ב): בכל דור כו' צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

[19] "בהוציאך . . הזה": שמות ג, יב. ובפרש"י שם (משמו"ר פ"ג, ד): וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים.

[20] רק על-ידי תורה . . חירות אמיתית: אבות פ"ו מ"ב. וראה גם שמו"ר פמ"א, ז. ויק"ר פי"ח, ג. זח"ב קיג, סע"ב ואילך. ז"ח צז, ב. ועוד.

[21] רק על-ידי תורה . . חירות . . מהשפעות חיצוניות: שהתורה נעשית לו חומה כדחז"ל עה"פ אני חומה זו תורה (פסחים פז, א). וראה ד"ה אני חומה (ס' המאמרים קונטרסים כרך א' ע' 422 ואילך).

[22] מנטיות . . והרגלים: ראה דרושי דא"ח עה"פ לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

[23] ה'מצרים' (='מצרים וגבולים': ראה תו"א יתרו עא, ג ואילך. ועוד.

[24] אהבת ואחדות ישראל: ראה שיחת ליל שמחת תורה תשמ"ג.

[25] על-ידי תורה . . אהבת ואחדות ישראל: להעיר מתורת הבעש"ט על המשנה אבות (פ"ב מ"ב) כל תורה שאין עמה מלאכה (כש"ט – הוצאת קה"ת – הוספות סי' פו. וש"נ).

[26] ש"אדם קרוב אצל עצמו": סנהדרין ט, סע"ב. וש"נ.

[27] סדר . . בדרך חרות): שו"ע אדה"ז ס' תעב ס"ז.

[28] יהודים בלי הבדל: ולהעיר מהנאמר בהגדה כנגד ארבעה בנים דברה תורה – שכוללים כל סוגי עם בני ישראל. – ראה הגש"פ ע' רה.

[29] "בנערינו . . ובבנותינו": בא י, ט.

[30] ובאותו הרף עין: מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ בא יב, מא.

[31] ל"בל יראה ובל ימצא": כן הוא בכ"מ (פסחים ה, ב. רמב"ם הל' חו"מ פ"א ה"ד. טושו"ע סתמ"ב. שו"ע אדה"ז סתל"א. ועוד) בשינוי מלשון וסדר הכתוב: לא ימצא (בא יב, יט) לא יראה (שם יג, ז).

[32] חיוב אכילת מצה: טור או"ח ס' תעה. שו"ע (אדה"ז) שם ס"ז (סל"ב).

[33] ב'מצה עשירה': טושו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח ס' תסב.

[34] משהו חמץ: פסחים ל, רע"א. רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"א ה"ה. טושו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח ר"ס תמז.

[35] וכל רגע: ראה שו"ע אדה"ז שם ר"ס תלא. ר"ס תמה: וכל רגע ורגע (וראה שיחת ש"פ ויקרא תשמ"ג).

[36] רמז והוראה . . של החמץ ושל המצה: ראה לקו"ת צו ד"ה ששת ימים (הא') פ"ג. שה"ש יד, ד ואילך. וראה גם אוה"ת דרושים לחג הפסח (ויקרא כרך ב) ע' תנח. ועוד.

[37] בספרים מוסבר: ראה מקומות שנסמנו בהערה הקודמת.

[38] הגאווה היא שורש ומקור לכל הנטיות הבלתי-רצויות: בלקו"ת שה"ש שם: וכידוע שבחי' גסות נקרא אבי אבות הטומאה שהוא מקור כל התאוות כו'. וראה סה"מ תרכ"ז ע' רטו. ועוד. ולהעיר מכש"ט סי' שעו. שם סי' כח. רלח. או"ת להה"מ סי' קפט. ועוד.

[39] "תועבת ה' כל גבה לב": משלי טז, ה.

[40] שחכמינו זכרונם לברכה אומרים: סוטה ה, ב.

[41] כל ציוויי . . כציווי אלוקי: ראה אוה"ת ויקרא כרך ג' ריש ע' תשצח (ושם בקשר למצות אכילת מצה במיוחד). וראה סה"מ תש"א ע' 60. ובכ"מ.

[42] שגאווה . . יש לשלול לגמרי: רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ג. רבנו יונה לאבות פ"ד מ"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה סוס"א. סקנ"ו ס"ג. נתבאר בארוכה באוה"ת ויקרא (כרך ב') ע' תמא ואילך.

[43] מכיוון שהאדם עוסק ב'חמץ' . . יש . . צורך להישמר: ראה שו"ע אדה"ז שם סתל"א ס"ד, ור"ס תמז.

[44] "ששת ימים תעבוד": יתרו כ, ט.

[45] ל'טבע שני': דהרגל נעשה טבע שני – שבילי אמונה נ"ד ש"ב. וראה שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו. תניא ספי"ד (וראה גם פמ"ד – סג, ב).

[46] לשמור . . מ'משהו חמץ': ראה באר היטב או"ח ר"ס תמז: האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה. – נתבאר בשיחת אחש"פ ופסח שני ה'תש"מ.

[47] הזכרת יציאת מצרים . . בכל יום . . פעמיים ביום: רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז סס"ז ס"א. אבל ראה פע"ח שער חהמ"צ פ"ו. סי' האריז"ל סדר ההגדה – נתבאר בהגש"פ שם ע' רג ואילך.

[48] מסייעת תזכורת זו: כפי' האריז"ל עה"פ והימים האלה נזכרים ונעשים (ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד"א) פכ"ט).

[49] "אני נבראתי לשמש את קוני": משנה וגמרא קידושין בסופה.

[50] כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך": קדושים יט, יח. הובא בפרש"י עה"פ. ויתירה מזו – זו היא כל התורה כולה (שבת לא, א). וראה תניא פל"ב. קונטרס אהבת ישראל.

[51] "בכל . . לשם שמים": אבות פ"ב מי"ז. משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

[52] "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים": תהלים פא, יא.

[53] (ועל-ידי) הגלות: כי ירידה זו צורך עלי' היא, עלי' גדולה של "אנוכי אעלך גם עלה" (תו"א תו"ח אוה"ת ריש שמות. ועוד).

[54] "מהר .. הארץ": ברכת "אהבת עולם".

[55] "והיו . . מוריך": ישעי' ל, כ. וראה – ובכל הבא לקמן – תניא פל"ו.

[56] "והלכו . . לאורך": ישעי' ס, ג.

[57] "ונגלה . . כל בשר וגו'": שם מ, ה.

[58] "פחד ה' והדר גאונו": ע"פ ישעי' ב, יט. שם כא