גדולה היא השמחה. היא אחד ממצבי הנפש הנכספים ביותר, אולי אף שיא הכיסופים.
דומה כי כל חיי האדם מרוכזים מסביב למילת-קסם זו: שמחה.
כל פעולותיו, מאוויו, רצונותיו ותחושותיו של האדם הם שרשרת גדולה אחת של געגועים לשמחה, וכולם מכוונים למטרה זו.
אולם געגועים לחוד והגשמה לחוד. יש ואדם נכסף ומתגעגע להשגת המטרה ועושה כל המאמצים כדי להגיע אליה, ומכל מקום המטרה ממנו הלאה.
אם תסתכל תראה, שאדם מקדיש שעות רבות של הכנות, של מאמצים עצומים, של התכוננות מעייפת כדי להשיג רגעים אחדים או רגע אחד של שמחה. אבל אף כאשר משיג אותה הרי היא כל כך מפוקפקת, כל כך חיוורת, כל כך כהה, עד שאתה תמה: ולשמחה זו מה עושה?
בשטח הרוחני – אף בו אין המצב עדיף. כשאדם מטפס במעלות הרוח, הרי עצם הטיפוס יש בו משום מאמץ ויגיעה, ואין השמחה באה אלא לבסוף. ואז – וכי באמת כבר באה השמחה?
הרי גם כאשר הוא זוכה כבר להתעלות, הרי מטבע הדברים השאיפה במקומה עומדת. אמנם השאיפה עלולה לשנות את צורתה, אבל בעצם מהותה לא חל כל שינוי. והדברים ידועים ועתיקים.
והרי האדם נמצא תמיד במאבק נצחי של רצון והגשמה שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת בשום אופן שבעולם.
והשאלה העצומה ביותר:
השמחה מאין תמצא?
***
אף-על-פי-כן, ולמרות הכל, האדם נדרש להיות בשמחה. חייב הוא לעבוד את ה' מתוך שמחה.
ולא עוד אלא שפרשה שלמה וארוכה, מלאה וגדושה עונשים איומים ועצומים, נאמרה בספר משנה תורה. וכל כך למה? "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז).
משמעות הדברים היא, שדרישה זו מן האדם אינה דבר שבמותרות, דבר שלא כל אדם יכול להגיע אליו. משמע שהשמחה אינה מן הדברים המצויים דווקא בדרגות עליונות, אלא כל אחד מצווה עליה וכל אחד יכול להגיע אליה.
אבל כיצד אפשר לדרוש מבן-אדם שמחה אם לא על-ידי וויתור על הכרה? כי רק דרך אחת ויחידה, פשוטה וקלה ישנה להשגת השמחה גם למי שאינו ראוי לה, והיא – כשיוותר על הכרתו ויסיח דעתו ממצבו. לפעמים בחומר, ויותר מזה ברוח. ואז ישמח בכל מצב, ושמחתו תהיה שלמה.
אבל מובן מאליו, שאמנם קל מאוד לצוות על בן-אדם: "ושמחת! שכח עולם ומלואו, שכח את עצמך, הסתפק באפס-רוחני, ואז תשמח". כן, אין החשבונות מביאות לשמחה של ממש, אבל אכן אין צורך בחשבונות לשם השמחה. אבל זוהי המטרה? וכי זהו האדם? וכי מה ערך לשמחה שבלי הכרה, לשמחה התלויה על בלימה?
וגם אם תנסה לעשות חשבונות של שמחה, מתוך פעולות ומעשים שהנך עושה ברגע זה, דע לך, כי אם תתעמק – תוכל למצוא מה מדומים הם, כיצד פורחים הם באוויר ואין להם במה להאחז, ובכל נגיעה קלה יתפוצצו כשלפוחיות של סבון שאין בהם ממש.
ברם, לעומת הצו הכללי של שמחה המוטלת על כל אדם, נאמר גם "שמחו צדיקים בה'" (תהילים צז יב).
כן. ודאי. הצדיק – שאני. לו הרשות ולו היכולת.
אין זה מעניינם של אחרים כיצד הצדיק מגיע לידי דרגה זו, כיצד הוא עושה את חשבונותיו. עד היכן מגיעים כיסופיו ומהיכן מתחילה שמחתו. זו היא ספירה עליונה, ששם – אולי – עצם הכיסופים יש בהם משום שמחה, בחינת "אהבה בתענוגים".
ומכאן – שאין השמחה יכולה להיות נחלת הכל. "ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ליטול".
ומאן מפיס? ומה יכריע?
***
אולם אם נסתכל נראה, שדרישת השמחה מן האדם אינה מופרזת כלל ועיקר. אדרבה, דווקא החשבונות המביאים לידי מיעוט השמחה הם חשבונות-סילוף. חשבונות אלה, לא זו בלבד שהם מפריעים לשמחה, אלא אף מסלפים את רגשות האדם ומכניסים אותו בעולם שאינו שלו.
גם החשבון ש"שמחה של מעשה" – "שמחה של מצווה" אינה שמחה של ממש, אף חשבון זה אינו מחשבונו של עולם ויישובו, אלא חשבון של תהו, חשבון של בילוי עולם.
כי בשני מצבים נמצא תדיר האדם: האחד במצב של מעשה; והשני במצב של שאיפה.
המצב של מעשה, מטבע הדברים גורם לו סיפוק-נפש ושמחה, שאף הם בטבעם גורמים התעלות הנפש ואפשרות של מעשים נוספים, וחוזר חלילה. ומדרגות הסולם הולכות ומתרוממות.
לאידך, המצב של שאיפה גרידא, שאיפה שאינה מתבטאית במעשה, גורמת לאדם בעצם טבעה טמטום הלב מחמת עצם המרחק בין הרצוי למצוי. ורק אם עושה מעשים כדי להגשים השאיפה, אזי כל כמה שהוא משתקע במעשה ומסיח דעתו מן השאיפה – מוטב לו.
כאן הוא היסוד הגדול של השמחה:
האדמו"ר הזקן קובע: העצבות יורדת על האדם "כשמבקש גדולות דווקא". אבל כאשר המצב להיפך, כאשר האדם מתבונן במצבו הנפשי ורואה את דרגתו האמיתית, ואף-על-פי-כן עוסק בעניינים רוחניים, הלא אדרבה, זה יגרום לו סיפוק נפש רב ועצום וישמח שמחה גדולה.
פירושם של דברים:
עצם הרצון והשאיפה של האדם "לרוות נפשו הצמאה" של אהבת אלקים, קיים אצל כל אחד ואחד. ובשעה שהוא עוסק בתורה, שבה ישנה ההתפשטות וההארה של אור-אין-סוף ברוך-הוא, הרי על ידי זה הוא מרווה את צמאונו "לדבקה בו".
ורק כאשר הולך בגדולות ומבקש דרגות לא לו, כלומר – שאין כל אפשרות של גשר וקשר בין מעשיו לבין שאיפתו, (שאזי, למעשה שאיפתו אינה שאיפה כלל אלא מחשבת-הבל סתמית), אז נכנס הוא בעצבות.
על-כן נצטווה האדם להיות בשמחה, ואף תחת איום של עונש אם לא יעבוד את ה' מתוך שמחה.
השמחה גנוזה בעבודה.
על-יסוד דברים בלקוטי-תורה פרשת כי תבוא
דיבור המתחיל "תחת אשר"; ובתניא פרק כז
אורה ושמחה
להבין עצה היעוצה שלא יפול לב האדם עליו בראותו שאחר עסקו בתורה ותפלה לא נהפך לאיש אחר.
והעניין, כי באמת גוף האדם הוא בשיקוצו כמקדם. והוא כמו למשל בית חשך ואפל שאי-אפשר להפריד החושך ממנו ולגרשו כי אם על-ידי שמדליקין בו נר. כך על-ידי התורה ומצוות, מאיר בו בשעת מעשה, כמארז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו.
והנה כשיתבונן היטב שהתורה מאירה בו אור בשעת עסקו בה, הנה אדרבה יהיה לו מזה שמחה אמיתית בהשי"ת איך שבמקום חושך כמוהו, האיר בו אור ה'. וזהו השמחה הבאה מתכלית השפלות דווקא. מה-שאין-כן העצבות היא מגדלות, שהוא יקר בעיניו מאוד ורוצה שיהיה הוא יש ודבר, לכן כשרואה בעצמו השפלות שלו, יפול לבו בקרבו ויתקצף על התורה ועבודה שלו שעבד.
מה-שאין-כן כשהתורה ומצוות הם יקרים בעיניו מאוד מאוד, כל מה שהוא נבזה בעיניו יותר – יהיה השמחה ביותר. וזה יהיה כוונת עיקר עסק התורה שנקראת אורה ושמחה.
(מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תקנד)
הענווה היא כלי לשמחה
ההרגשה העצמית היא סיבה לעצבות. לבד זאת שטבע האדם מתולדתו ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" ומשום זה "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (ראה שערי תשובה לר"י ב, כז), הנה מי שמרגיש עצמו חושב שמגיע לו הרבה. ולכן גם שמחתו בטוב שיש לו, לא זו בלבד שאינה שמחה שלימה, אלא עוד גורמת עצבות משום העדר ההסתפקות. דמצד מעלת מהותו, הוא תמיד עצב כי כל מה שנותנים לו מן השמים אינו כלל כפי המגיע לו לפי מהותו הנעלה בעיני עצמו.
אמנם העניו הוא תמיד בשמחה, ושמחתו היא שלימה. דמצד שאינו מחשיב את עצמו לבעל מעלה, ולא מגיע לו כלום, אם-כן כשיש לו מה שיש לו, הנה הכל הוא בדרך מתנה, ועל-כן הוא שמח מאוד בזה. ולאידך, גם בהעדר השפע אינו מתעצב, מלבד זאת שמצד הכרת האמת שבו הרי אינו מושקע כל-כך בצרכיו הגשמיים, ויש לו עניינים גבוהים יותר שאליהם הוא משתוקק, הנה מלבד זאת הוא אינו מתעצב, שהרי אין מגיע לו כלום ולמה יתעצב?
וזהו "ויספו ענווים בה' שמחה" – הענווה היא כלי וסיבה לשמחה.
(ראה מאמר דיבור המתחיל "ויספו ענווים בה' שמחה" תש"י לאדמו"ר הריי"ץ)
