לחיים!

ידועה הבטחתו של אדמו"ר הזקן, אשר מי שיהיה שמח בשמחתו, הוא יוציאנו מן המצר אל המרחב, ולנוסח שני: מן הגשם אל הרוח, ולנוסח שלישי: מן הגהינם (כמבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר הריי"צ י"ט כסלו תרצ"ט, בשם אביו כ"ק אדמו"ר הרש"ב, בשם זקנו הצמח צדק).

מפתגם זה מובן כך: מי ששמח באמת בשמחת י"ט כסלו הלא הוא – אדמו"ר הזקן בעצמו. הוא אשר מסר את נפשו עבור הפצת החסידות, הוא אשר ישב בעצמו במאסר, ובהגיע השחרור והגאולה הרי זו שמחתו האמיתית של אדמו"ר הזקן!

לאדמו"ר הזקן היה תענוג נפשי עצום מכך שהוא מוסר את נפשו על תורת הבעל שם טוב, עד כדי כך שהוא הגיע למצב של "כלות הנפש" מרוב התענוג שהיה לו מזה [ומסופר, שהדבר שעצר אותו מ"כלות הנפש", הוא – השאלה ששאל את השר "איכה", כידוע].

כמו כן ידוע שבתחילה שאלו אותו השרים: האם אתה מאנשי הבעל שם טוב? ואילו הוא היה עונה לשלילה, הוא היה נפטר מכל הייסורים שרצו להביא עליו, אבל הוא מיאן להתנתק מהבעל שם טוב אפילו לפי רגע אחד, ואפילו בדיבור. ובשביל זה הוא ישב במאסר, עם כל הסבל – בשביל לא להתנתק מהבעל שם טוב. אם כן, כשהוא יצא מהמאסר הוא היה בשמחה גדולה, ועדיין יש לו שמחה גדולה, בכל שנה מחדש!

לאידך – אנחנו, הרי לכאורה אין לנו שייכות כלל לשמחה זו, הרי בשלמא בשמחה הקשורה לדבר גשמי, כמו שמחת פורים שהיא על שניצלנו מגזירת כליה על הגופים (וגם בחנוכה שהייתה גזירה רוחנית, הרי היו בזה גם גזירות על החיים הגשמיים (כמו שכתב הרמב"ם)), אם כן בשמחה זו יכול כל אחד לשמוח, כיון שהיא מתייחסת לחייו האישיים ואם כן גם הוא שייך לסיבת השמחה; אבל השמחה של י"ט כסלו הרי כל־כולה היא שמחה רוחנית גרידא – כידוע שסיבת המאסר הייתה קטרוג רוחני שהתעורר בעולמות העליונים על שיטת אדמו"ר הזקן בלימוד והפצת החסידות ולכן הוא ישב במאסר (נ"ג יום כנגד נ"ג פרקי התניא), והשחרור היה כתוצאה מכך שבעולמות העליונים נפסק כשיטת אדמו"ר הזקן, וסר הקטרוג הרוחני, וממילא השתלשל כאן למטה גם כן שהוא יצא מהמאסר הגשמי, נמצא אפוא שכל מהותה ותוכנה של (מאסר ו)גאולת י"ט כסלו הינה רוחנית גרידא, ואין לנו השגה בזה. ואם כן, מה שייכות יש לנו לכך, ו"לשמחה (שלנו) – מה זו עושה"?

בנוסף לזה, לא רק שאין לנו השגה בתוכן עניין המאסר והגאולה, אלא אף לגופא דעובדא אין לנו שייכות: הרי ידוע שכל מה שאדמו"ר הזקן הכניס עצמו לעניין זה היה אך ורק עבורנו, בכדי שאנחנו נדע חסידות, שאנחנו נדע אודות הקב"ה, שאנחנו נתפלל כדבעי. ואילו אנחנו, הרי לא זו בלבד שאין לנו מסירות נפש עבור תורת החסידות, אלא ייתכן שאפילו פחות מכך גם אין לנו, והרי לפעמים נזקקים אנו להתגבר על עצמנו וללמוד למרות רצוננו. ואם כן, מהי השייכות שלנו למסירות הנפש של אדמו"ר הזקן והגאולה שבאה אחר כך?

אלא שעל זה באה ההבטחה של אדמו"ר הזקן ל"מי שיהיה שמח בשמחתו". זאת אומרת – אמנם מדובר באדם שמצד עצמו לא שייך לשמחה זו, היא לא שמחתו האישית, וגם אם יודע אודות ענין הקטרוג הרי הוא לא בדרגה כזו שהוא בעצמו ישמח בניצחון של תורת החסידות, כי רחוק הוא מכך. אבל לפחות הוא שייך לדרגא יותר נמוכה, והיא – שהוא משתתף בשמחתו של אדמו"ר הזקן, שכן הוא לא עד כדי כך "מאובן" שהוא אפילו לא ישמח בשמחתו של אדמו"ר הזקן. אנחנו לפחות מבינים שאכן מדובר בענין כה נעלה שעבורו מסר רבנו הזקן את חייו, ולכן יש לנו להשתתף בשמחתו של רבנו הזקן!

הדבר דומה לסיפור שהיה בליובאוויטש: בישיבה שם היה משפיע מפורסם ושמו ר' הענדל, הוא היה מתפלל בדבקות גדולה, את כל התפילה מתחילתה ועד סופה הוא היה מתפלל בדמעות (יותר מאוחר, כ"ק אדמו"ר הרש"ב החליף לו ענין זה), וכך הוא ישב בבית המדרש והתפלל שעות ארוכות. כשהקצב של העיירה היה מסיים את עבודתו וגומר למכור את כל הבשר, היה הגיע לבית המדרש ומתיישב לומר תהילים. אחר כך היה מגיע לבית הכנסת הקצב השני, והתיישב אף הוא לומר תהילים, וכך תוך כדי אמירת התהילים הם ישבו והקשיבו לתפילתו של ר' הענדל. בהזדמנות מסוימת היה הרז"א (אחיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב) נוכח שם, ושמע כיצד אחד הקצבים אומר למשנהו, "אויף אַזאַ דאַווענען וואלט איך אַוועק געגעבן אַ זייטל" [= עבור תפילה שכזו הייתי נותן נתח של בהמה], כך ביטא הקצב את הערכתו לתפילתו של ר' הענדל. יותר מאוחר פגש הרז"א את אחיו כ"ק אדמו"ר הרש"ב, וסיפר לו את שיחת הקצבים. ענה לו אדמו"ר הרש"ב, שזהו מה שמבואר בחסידות שלפעמים אדם לא מסוגל להתפעל מההתבוננות שלו בגדולת ה' ואינו מתעורר כדבעי בתפלה, אבל הוא יכול להתפעל כשהוא יראה מישהו אחר מתפלל בהתלהבות, שכן אמנם הוא מצד מצבו ומדרגתו אינו מצליח להתעורר, אבל כשהוא יראה מישהו אחר מתפלל, הנה מזה הוא כן יכול לקבל קצת התפעלות.

מבואר בחסידות, שזהו מה שאנו מזכירים בתפלה את התפעלות המלאכים שעונים ואומרים ביראה קדוש וברוך וכו', ונשאלת השאלה – ממה נפשך: אם אני בעצמי מתפעל מגדולתו של הקב"ה, מדוע אם כן עלי לספר את מה שהמלאכים מתפעלים מכך? ואם אין לי התפעלות כלל, מה יועיל מה שאספר אודות התפעלותם של המלאכים? והתירוץ על זה הוא שישנה דרגה ממוצעת, שאמנם הוא לא מתפעל מכל מה שהוא לומד ומשיג בעניין גדולתו של הקב"ה, אבל כאשר הוא מספר כיצד המלאכים כן מתפעלים מכך, הרי היות ויש לו גם השגה בעניין, לכן תיאור התפעלות המלאכים יגרום לו להתפעל אף הוא מגדלותו יתברך (שהרי איננו רחוק כל־כך עד כדי כך שאפילו כשמישהו זולתו יתפעל הוא בכל זאת יישאר אדיש). וכמו כן הקצבים הנ"ל – אמנם להם בעצמם אין כל־כך השגה בעבודת התפלה, אבל על כל פנים שייכות מה יש להם, עד כדי שביטאו זאת במושגים שלהם, איזה נתח בהמה היו נותנים...

אלו הן שתי דרגות – המבוארות בכמה מאמרי חסידות – זו למטה מזו: טמטום הלב וטמטום המוח.

טמטום היינו אטימות וסתימות. יש מי שלבו מטומטם – הוא לומד ענין בחסידות, ומבין היטב את אשר הוא לומד, והוא מבין גם שה"פועל יוצא" מכל מה שהוא למד הוא, שעליו להתעורר בהתעוררות גדולה בהתלהבות הלב לעבוד את ה' יתברך בכל לבבו ונפשו, אבל בפועל ממש הוא לא מתעורר באמת באותה המידה שהוא מבין במוחו שהוא אמור להתפעל ממנה. והסיבה לכך היא, משום שיש לו "טמטום הלב", לבו קשה כלב האבן, ואינו מתפעל ממה שמשיג במוח.

אבל יש מי שאפילו מוחו מטומטם, וגם כשהוא לומד ומבין את הנלמד, זה לא מוביל אותו אפילו לא למסקנה שכלית שעליו להתפעל, הדבר פשוט "לא מדבר אליו", זה נקרא "טמטום המוח" (כ"ק אדמו"ר זי"ע מסביר במאמר שאלו הם שני אופנים ב"עקרה" (שאינה מולידה וולדות, וברוחניות - "וולדות" היינו אהבה ויראה הנולדות מה"בינה", הנקראת "אם הבנים") – יש עקרה שאינה מולידה, אבל יש סוג עקרה ש"אפילו בית ולד אין לה", והיינו טמטום המוח, שאינו כלי קיבול כלל להתפעלות).

ועל כן, אם כי אין לנו התפעלות "בהתגלות הלב" לשמוח באמת בשמחת גאולת החסידות, אבל לפחות במוח ובהבנה שלנו, מבינים אנו את גודל השמחה שבדבר, וזוהי השייכות שלנו לשמחת י"ט כסלו.

לשמוח באמת בי"ט כסלו, זוהי דרגא. ואכן מסופר על חסידי אדמו"ר הזקן בשעתו שכאשר הגיעה בשורת הגאולה "האבן זיך חסידים געקייקלט", החסידים התגוללו, וזאת – ברחובות פטרבורג, שהייתה אז עיר הבירה של רוסיה, הם פשוט לא יכלו לכלוא בעצמם את רגשות שמחתם. אמנם אנחנו לא בדרגה כזו, אבל לפחות אנו מבינים שיש כאן דבר שראוי לשמוח בעבורו, והראיה, שרבנו הזקן מסר נפשו על כך, ועוד ראיה – שהיה לו תענוג מכך, ואכן רבנו הזקן שמח עכשיו, ועלינו על כל פנים להשתתף בשמחתו!

לחיים, לחיים!

◆◆◆

כשאדמו"ר הצמח־צדק חזר על פתגמו הנ"ל של אדמו"ר הזקן, הוא ביאר מהי הכוונה "שיהיה שמח בשמחתי", ופירש "דער וואָס האַלט זיך אָן אין דעם רבינ'ס קליאַמקע [= שמחזיק עצמו בידית הדלת של הרבי]".

כ"ק אדמו"ר זי"ע בהתוועדות י"ט כסלו תשי"ב ביאר את הכוונה בפתגם זה: הידית היא רק טפלה אל הדלת, והדלת עצמה הרי גם היא אינה אלא טפלה אל הבית בשביל להיכנס אליו, ובנוסף – הדלת עצמה הרי סגורה, והוא נמצא מחוץ לבית, היינו שהמחזיק את עצמו בידית הדלת מחשיב את עצמו ל"טפל דטפל" לרבנו הזקן בעצמו, אבל לאידך – הוא מחובר אל מה שמחובר לבית, כפי שמצינו בנוגע להלכות טומאה וטהרה, שמשמש למחובר נעשה מחובר כמותו, ואינו מקבל טומאה וכו', ככל פרטי הדינים שבזה. והוא זה שנקרא "שמח בשמחתי" – כאשר יהודי עומד בהרגשה זו, יש לו הבטחה מרבנו הזקן שיוציא אותו כנ"ל.

שמעתי מגיסי הרה"ג ר' אברהם אויערבך שליט"א מטבריה, סיפור אודות בעל ה"קדושת יו"ט". הוא היה נוסע אל ה'צאַנזער רב', ה"דברי חיים" מצאנז. כשהגיע אליו בפעם הראשונה, שאל אותו ה'צאַנזער רב': "ווער ביסטו" [= מי אתה?] ענה לו ה"קדושת יו"ט", שהוא בן של ה"ייטב לב". שאל אותו ה'צאַנזער רב': "אבער ווער ביסטו" [= אבל מי אתה?] ענה לו ה"קדושת יו"ט": "אני נכד של ה'ישמח משה'". ושוב שאל אותו "מי אתה", ושוב הוא ענה לו תשובות שונות על הייחוס שלו, וכל פעם שאל אותו ה'צאַנזער רב' "אבל מי אתה"? עד שלבסוף הוא ענה: "רבי, מי אני? – אני בעצמי לא יודע מי אני"! כשענה ה"קדושת יו"ט" תשובה זו, אמר מיד ה'צאַנזער רב' בחיבה "וואס מאכסטו ליפא'לה" [= מה מעשיך, ליפא'לה? (שמו היה חנניה יום־טוב ליפא)...]. כשאדם כל־כך לא מחשיב את עצמו, וכל את כל מציאותו הוא מייחס לאבותיו, אדם זה זוכה שיקרבו אותו בחיבה.

כך, כשאדם מגיע להתוועדות י"ט כסלו, וחושב לעצמו "מי אני ומה אני", ומה שייכות יש לי לכל זה – אני לא בתוך הבית וגם לא בדלת אלא רק מחזיק בידית של הדלת, ובגלל זה הוא בא להתוועדות של י"ט כסלו, להשתתף בשמחתו של רבנו הזקן, או אז רבנו הזקן מקבל אותו בשמחה, ומעלה אותו ומקרב אותו אליו באהבה ובחיבה.

 

◆◆◆

אחד הניגונים של רבנו הזקן הוא על הפסוק "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי". ויש אומרים שאת הניגון הזה חיבר רבנו הזקן עוד בהיותו אצל המגיד.

הניגונים של רבנו הזקן הרי הם מסמלים את עיקרי משנתו. הוא בחר בפסוק זה דווקא, משום שטמון בו אחד מעיקרי שיטתו ודרכו. ואכן, כשלומדים תניא – שהוא ספרו היסודי בתורת החסידות – רואים עד כמה ניגון זה שייך לעצם מהות שיטתו של רבנו הזקן:

ב"דף השער" של התניא כותב רבנו הזקן, שהוא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד, בדרך ארוכה וקצרה". ובפנים הספר (פרק יז) הוא שואל "דלכאורה הוא בלבבך – נגד החוש", ועל זה הוא חיבר את הספר לבאר שאכן הוא כן קרוב.

כפי ששמעתי ממשפיעים, הנה הכותרת, "נקודת התמצית", של כל התניא היא – לבאר מה הוא "אליך", היינו מי אתה! ובדרך ממילא מתבאר איך הוא קרוב!

אדם רגיל יכול שלא לדעת כלל מי הוא, נדמה לו כל מיני דברים, אבל יתכן שהוא מוטעה בעצמו בהכרת מהותו, ואילו כאשר ידע מהי מהותו הפנימית, מה הוא בעצם – הוא יראה עד כמה התורה והמצוות זה "קרוב מאד" אליו! רבנו הזקן אינו מסתפק רק בהודעה שלכל יהודי יש נשמה אלוקית קדושה, ידיעה כללית זו עדיין אינה מספיקה, אלא הוא נכנס ויורד לפרטים, מה יש לו ליהודי – מפרק א עד פרק יז הוא מבאר את כוחות הנפש הבנויים על־פי טעם ודעת, ומפרק יח עד פרק כה הוא מבאר את הכוחות שלמעלה מטעם ודעת. כאשר יהודי ידע את הכוחות שיש לו, והוא ידע גם כיצד להשתמש בהם, או אז זה יהיה "קרוב אליך"! אדם מתלונן שאין לו געשמאַק בלימוד התורה, אבל אם הוא ידע מה יש לו בתוך נשמתו, אלו כוחות יש לו ומה באמת אמור לעניין אותו, הוא יתיישב ללמוד בחיות ובהתלהבות!

ישנו פסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדרך ההלכה היינו עבודה זרה וגילוי עריות, אבל פשט הפסוק הוא שהאדם לא יטעה אחרי המבט החיצוני בו הוא רואה את עצמו! הוא חושב את עצמו למשהו מסוים, והוא סבור ש"לבבכם" שלו נוטה אחרי תאווה מסוימת. ועל זה מזהיר הפסוק, שלא להימשך אחרי מבט חיצוני זה, ומוסיף "אשר אתם זונים אחריהם", הפירוש זונים הוא כמו התועה בדרך ונמשך לדרך הבלתי־נכונה ומסתבך בה (ביידיש: "פאַרקראָכן"), וכאשר לומדים תניא, מתחיל האדם לדעת מי הוא באמת ומהי מהותו האמיתית!

זכורני מהמשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, שבכל פעם שהתחיל ללמד את הפרקים הראשונים של התניא, הוא היה אומר שמבואר בדרושי חסידות על הפסוק בשיר השירים "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב", שהפירוש הוא כך: אם "לא ידעתי נפשי" – אם איני יודע מה יש בנפשי, אזי "שמתני מרכבות עמי נדיב" – מבואר בחסידות (ראה סידור עם דא"ח על הפסוק "אל תבטחו בנדיבים") על־פי הזוהר, שהקליפות נקראות "נדיבים" (כדלקמן), ומי שאינו יודע מה בנפשו, אזי הוא נהיה "מרכבה" אל הקליפות.

ביאור העניין: בכמה מקומות בתניא מבאר שמהותה של "מרכבה" היא – ביטול מוחלט אל הרוכב עליה, כמו מרכבה הנגררת אחרי המוביל אותה לאן שיחפוץ, ללא שום שאלה ושום שהייה. בזה הוא מבאר את מאמר רז"ל "האבות הן הן המרכבה", שהכוונה היא שהאבות היו בטלים אל ה' בכל אבריהם כל ימיהם לעולם, ולא הפסיקו לקשר נשמתם אליו יתברך אפילו לרגע אחד.

[דרך אגב – הראשית חכמה בסוף פט"ז משער הקדושה מעתיק באריכות את דברי הרמב"ן, ואומר שם (שער הרביעי, קרוב לסופו) שאמרו רז"ל "בענין אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", שהאבות "גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היתה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדת מן האור העליון אפילו רגע אחד וכו'", והרבה טרחו למצוא מקור דברי רז"ל אלו. ועל־פי הנ"ל נמצא שכוונת הרמב"ן לדברי רז"ל שמביא בתניא ש"האבות הן הן המרכבה"!]

וזהו "מרכבות עמי נדיב", שנעשים מרכבה ל"נדיבים": הקליפות נקראות נדיבים, משום שאפשר לקבל מהן השפעה גם ללא שום עבודה וביטול, ובלשון הזוהר (ח"ב קכח, א) "רוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא" [= רוח הטומאה מופיעה תדיר במקום של חינם ובריקנות], וכהיום הרי רואים את זה במוחש ממש – בלחיצה אחת על כפתור, נופלים לעומקא דתהומא רבא! והולך ויורד למטה מטה. וכל זאת – ללא שום מאמץ! ממש "נדיבות" של הקליפות!

ומי שלא יודע מה יש בנפשו, הרי הוא נהיה בטל אל ה"נדיבות" של הקליפות! הקליפה מציעה חיים קלים; היא באה אל האדם ואומרת לו: הרי הנך יודע שאתה לא אוחז בדרגה זו, וההוכחה לכך היא, שכאשר מגיעה אליך תאווה אתה מתלהב וקשה לך להתגבר עליה, אם כן הרי זה אתה, ואל תנסה ללכת למעלה מדרגתך, תהיה מה שאתה, והסתפק בכך: תהיה אדם נורמלי, תקבע עתים לתורה, אל תעשה עבירות, תעשה גם כמה מצוות, אבל בכך די. הקליפה מציעה ב"נדיבותה" חיים קלים, ללא צורך להתאמץ; איך מגיע אדם למצב זה – על־ידי שהוא בעצמו לא מכיר את מהותו האמיתית! "לא ידעתי נפשי".

כנגד הקליפה הזאת חיבר רבנו הזקן את התניא, לבאר איך הוא "קרוב אליך"! התניא אינו "ספר סגולות" – ישנם ספרים המציעים פתרונות קלים, סגולות – תעשה כך ואז יהיה לך כך, ברצונך להגיע לדבר פלוני – תעשה סגולה פלונית. אבל התניא לא נותן "סגולות", הוא פשוט מסביר לאדם מי הוא, וזאת – לא רק באופן כללי, אלא בהיכרות פרטנית לכל כוחות הנפש, בדרך של חב"ד, החודרת לכל הפרטים, הוא מבאר מה זה מוח החכמה ומה זה מוח הבינה, וכיצד ניתן להתבונן ובמה צריך להתבונן, איזה סוג התבוננות נדרש בשביל לעורר אהבה, ואיזה סוג התבוננות נדרש בשביל לעורר יראה. וכל זה – בשביל שהאדם ידע לנצל את מה שיש לו.

אודות הפסוק הנ"ל – "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" – מבואר בכמה דרושי חסידות, כי "דודי", שזה כמובן הקב"ה, הוא דופק לאדם ומתחנן בפניו "תפתח לי!", ומכנה את היהודי בכמה שמות – "אחותי רעייתי יונתי תמתי". לכאורה: בן אדם דופק בדלת הבית, ואשתו לא פותחת לו את הדלת, האם הוא יתחיל לקרוא לה בכל מיני שמות שתפתח לו? האם לא מספיק שם אחד?

אלא: שמות אלו מורים על דרגות שונות שיש ביחס בני ישראל אל הקב"ה. הוא קורא להם בשמות אלו לעורר בהם את הקשר שיש להם בתוככי לבם אליו יתברך, בכדי שהם יפתחו לו ויחדשו אתו את הקשר הנעלם בהם.

זכורני כיצד המשפיע ר' שלמה חיים היה מפרש ענין זה, והיו עיניו זולגות דמעות: הקב"ה מגיע ליהודי, ומתחנן בפניו שיפתח אליו את לבו, ומתחיל לפרט מדוע עליו לפתוח: "דו ביסט דאך אחותי, דו ביסט דאך רעייתי, דו ביסט דאך יונתי, דו ביסט דאך תמתי" [= הלא אתה אחותי, רעייתי וכו'], אז תפתחי לי! והיה פורץ בבכי.

[בדרושי חסידות מבואר בפרטיות מהי הדרגה של אחותי, ודרגה יותר גבוהה – רעייתי (פרנסתי) ויונתי תמתי, הקשורות לדרגות שונות בנשמה (ראה ד"ה אני ישנה בלקוטי תורה שיר השירים, ובמאמרי אדמו"ר הזקן – הנחות הר"פ. ד"ה בלילה ההוא נדדה שנת המלך, פורים תש"כ)].

וזהו דלא כטעות העולם שחושבים כשמגיעה להם איזו התעוררות, הרי זה כדבר שנוסף אליהם, ומתייחסים לזה כמו מתנה שקיבלו, או כמו דרגה חדשה שהם הגיעו אליה, ועשויים לקבל מזה גם איזה הרגש של ישות, אבל האמת אינו כן, כי זהו בעצם מהותו האמיתית, יהודי הוא בעצם "אחות" של הקב"ה, רעייתו וכו', ועליו רק "לפתוח" ולגלות ענין זה.

זהו יסוד היסודות של התניא – לא דורשים מאדם דברים חדשים, להגיע למקומות אחרים, אלא להיות מה שהוא בעצמו באמת!

אם יהודי לא מחשיב את מהותו העצמית – אין לו שייכות לדרך החסידות. הפסיעה הראשונה בדרך החסידות היא – הכרת מהות עצמו, את הקשר לקב"ה הקיים בו בטבעו, וכל המשך הדרך הוא רק לגלות ולפתח את מה שכבר יש לו. הרי בכוח זה יכול אדם להגיע לדרגות גבוהות ביותר, מה שפשוט כבר יש לו, ועליו רק לגלותן!

לחיים! שנקיים את הבקשה "פתחי לי"!

◆◆◆

מישהו שאל כאן:

כיצד מתיישבים יחד הדברים האמורים לעיל? מצד אחד נדרשת מהאדם הכרה שהוא אינו כלום וכל מה שיש לו הוא רק מה שמחזיק את עצמו בידית דלת חדרו של אדמו"ר הזקן, ולאידך – על האדם להכיר בכוחות הנפלאים הקיימים בו; הרי זה "תרתי דסתרי": מצד אחד דורשים שפלות, ולאידך דורשים הרגשה של התרוממות!

אבל לאמיתו של דבר, בלי להיכנס לגופו של ענין – לבאר מדוע אין זו סתירה, הנה יש לדעת שגם זהו אחד מיסודות משנתו של רבנו הזקן, לדעת להכיל שתי ניגודים, ולעבוד עם שניהם יחד, בבת אחת.

אני נזכר כרגע במעשה שהיה בשעתו: הרב משה צבי נריה היה פעם אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע, היה זה אחרי אחת המלחמות שהיו כאן בארץ. הייתה אז "סערה גדולה" בעקבות דברי האדמו"ר מסאטמר, שאמר שלא יתכן שנעשה נס על־ידי הציונים וכו'. הרב נריה, שהיה מבית מדרשו של הראי"ה קוק, ראה בציונות ענין שמימי, וכמו כן בהצלחות צבא הגנה לישראל, וכמובן שדברי האדמו"ר מסאטמר מאוד לא היו לרוחו.

הוא שאל את הרבי אודות כך, והרבי ענה לו כך: האדמו"ר מסאטמר חושש שתהיה היסחפות בעם אחרי הציונות, ולכן הוא מתבטא בקיצוניות ומייחס את המאורעות לכוחות טומאה, בכדי ליצור היבדלות אצל הסרים למשמעתו מהרעיון הציוני (אחרי מלחמת ששת הימים היה סחף ניכר לרעיון הציונות, גם אצל אלו שמתחילה לא תמכו בזה, וידוע שהרבי שלל זאת אז מכל וכל). אבל, הפטיר הרבי, אני איני חושש מכך, משום שאני סומך על כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיש לו דרך רחבה וסלולה – "אַ ברייטן וועג" (הרבי הטעים את הביטוי "אַ ברייטן וועג"), בה יש מקום לשתי הקצוות: מצד אחד, אכן הייתה פה סייעתא דשמיא אלוקית מיוחדת עבור כלל ישראל, ומצד שני – זה לא נותן מקום כלל לרעיון הציוני ואין לזה כל קשר (ואין כאן המקום להאריך בגוף ענין זה).

כך, בספר התניא גופא, מאריך לבאר כיצד אצל כל יהודי קיימות שתי נפשות הרחוקות זו מזו בשני הקצוות הניגודיים – מצד אחד הנפש הבהמית שהיא מקליפת נגה, ומצד שני הנפש האלוקית שהיא מ"חכמה עילאה דאצילות". וכמו כן האדם עצמו – יחד עם זה שהוא במרירות על שפלות מצבו מצד "הגוף הנבזה והשפל", הרי הוא שמח בשמחת הנפש השמחה בקרבת ה' בעסקה בתורה ובמצוות, ומביא על זה את לשון הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא.

כ"ק אדמו"ר זי"ע אמר פעמים רבות מאוד, שעבודת ה' אמיתית היא רק כשהיא ב"שני קווים", היינו בשני אופני עבודה. גם מרירות וגם שמחה, גם יראה וגם אהבה, גם עבודה עם עצמו וגם עבודה עם הזולת, וכיוצא בזה. זאת, משום שהעובד את ה' רק ב"קו" אחד, ייתכן שהוא עושה זאת משום שכך נוח לו מצד טבעו והאופי שלו, ואין זה גדר של "עבודה" לקב"ה.

בתניא פרק טו מבואר, כי בעל מרה שחורה, היושב בפינת בית המדרש ומתמיד בלימודו, ייתכן שהוא לא נכלל בהגדרה "עובד אלוקים", משום שהתמדתו בלימוד היא מצד טבע המרה־שחורה שלו. אולם כאשר יחד עם זה הוא יעסוק בגמילות חסדים, הרי ממה נפשך הוא עובד ה', כי אם הוא בעל מרה שחורה, הנה מצד טבעו הוא לא אמור לעסוק בזה.

בתורה אור בדרושי חנוכה הוא מבאר בזה את הסיפור בגמרא על רבי חנינא בן תרדיון ששאלוהו מה הוא לחיי העולם הבא, והמסקנה שלו הייתה בסוף חיובית, כיון שנזכר שפעם נתחלפו לו מעות פורים, והוא הוציא מכיסו להשלים את מעות הצדקה. שואל על כך רבנו הזקן: רבי חנינא בן תרדיון הרי היה מעשרה הרוגי מלכות, שנשרף וספר תורה עמו כי תפסו אותו בעת שהרביץ תורה לתלמידים מתוך מסירות נפש; כיצד עולה בכלל השאלה מה הוא לחיי העולם הבא, ויתרה מזו – שבסוף הוא מגיע למסקנה חיובית, רק בגלל סיפור צדדי ממעשה שהיה פעם בפורים עם מעות צדקה?!

אלא, מבאר רבנו הזקן, רבי חנינא בן תרדיון חשש שעסק התורה שלו אינו מצד עבודת ה' כלל, אלא אולי הוא פשוט בטבע המרה־שחורה, ולכן הוא נוטה מטבעו להתמיד בלימוד, ולכן הלימוד שלו לא יביא אותו לחיי העולם הבא. אבל כשנזכר מהמעשה שהיה במעות פורים, הבין שהוא כן שייך לחיי עולם הבא, כי זה מוכיח שהוא לא בטבע המרה־שחורה, שכן אילו הוא היה בעל מרה שחורה, הרי כשהייתה עולה שאלה אם עליו להוציא כסף מכיסו, הוא היה מוצא ק"נ טעמים לפטור את עצמו מהוצאה כספית... כי המרה־שחורה יוצרת גם נטייה לקמצנות. ורק אז הבין שהתמדתו בתורה והרבצת התורה שלו היא עבודת ה'.

כך גם בעבודת ה' שלנו: לא רק שאין סתירה בין הדברים, אלא חייבים לעבוד את ה' בשני הקווים – מצד אחד שפלות מהמצב הנוכחי שלא לומדים מספיק ולא מתפללים מספיק וכו', ולכן אין לנו אלא להחזיק בידית דלת חדרו של אדמו"ר הזקן; ולאידך – עבודת ה' מתוך התרוממות הרוח, מצד הנפש האלוקית שלנו, שהיא האמת שלנו.

בשעתו, היה בירושלים "חוג" מיוחד ללימוד חסידות, "חוג" זה הוקם על־ידי בנו של הרד"צ חן, שאמנם הוא היה בן של הרד"צ חן, אבל הוא "טעם" קצת מעץ הדעת... והשתלם ב"מדעים". אולם בכל זאת, עובדת היותו בן של הרד"צ גרמה לו לארגן חוג של אקדמאים, אנשים משכילים, פרופסורים במקצועות שונים, שנפגשו בקביעות ללמוד את תורתו של אדמו"ר הזקן. חוג זה נקרא על שמו "חוגי חן", ובשעתו, כל מי שהחשיב את עצמו השתדל להיכנס לחוג זה, על־מנת להימנות על אסכולת המלומדים והמשכילים... ביניהם היו גם שרים וחברי כנסת שנכנסו לחוג בשביל מטרה זו...

בשנת תשכ"ג עשה כ"ק אדמו"ר זי"ע "עסק" שלם מהעובדה שבשנה זו ימלאו ק"נ שנים להסתלקותו של אדמו"ר הזקן. בקשר לעניין זה, אותו חוג הוציא לאור ספר ובו מאמרים מאת משתתפי החוג, כל אחד כתב מאמר על תורתו של אדמו"ר הזקן מזווית ראייתו. ויש לציין שמשתתפי אותו חוג התבטאו שבהכרח לומר שאדמו"ר הזקן התמחה בכל תחומי ההשכלה, כי בכל תחום, לא רק פילוסופיה, אלא גם רפואה ופיזיקה, הוא דיבר כמי שמתמצא היטב בתחום, ולעיתים אף במונחים שהם עצמם עוד לא הגיעו לרמת הבנה זו – כל אחד בתחומו.

לקראת הוצאת הספר לאור, השיג שניאור זלמן שז"ר – שהגיע מבית חסידי שורשי – דף של כתב יד קדשו של רבנו הזקן, ונתן אותו לגרפולוגית נכרית. אחרי שהוא ווידא שאין לה כל ידיעה על אדמו"ר הזקן ולא שמעה עליו אף פעם, הוא נתן לה את הכתב־יד־קודש, בכדי שתיתן חוות דעת מקצועית ניטרלית, על אישיותו של אדמו"ר הזקן. – היום, מתייחסים לאבחון של גרפולוג כ"תורה מסיני"... כשכתוב משהו בספר קדוש, הרי זה "מהיכי תיתי", אבל חוות דעת של פסיכולוג, גרפולוג, הרי זה "קדוש וטהור!"...

הגרפולוגית כתבה חוות דעת, בו היא מתבטאת "הגרפולוג העומד בפני כתב־יד מופלא זה, רואה את עצמו במבוכה רבה. הוא אינו יודע איך למצוא במילונו המודרני, את המונחים ההולמים כדי לתאר כראוי את האישיות המתגלית מתוך האותיות של הפקסימיליה הנחקרת, בשל המרחק העצום של מנטליות, של זמן ושל ממדי הגדלות".

הגרפולוגית מאריכה מאוד, וניכר שהיא לא מבינה את המושגים "קבלת עול", "אהבת ישראל" וכו' וכו', אבל כל אריכות דבריה היא בתיאור אישיותו של אדמו"ר הזקן, שמצד אחד יש לו שאיפה עצומה לעלייה למעלה מעלה אל מעבר ההשגה, הנקרא אצלנו "כלות הנפש", ולאידך – הירידה לעולם, ההתעניינות בפרטים, האחריות לעזור לזולת.

אכן, זוהי "אישיותו" של אדמו"ר הזקן – לעמוד בשני הקווים, ואת זה הוא הנחיל גם לכל ההולכים בדרכיו.

שמעתי פעם מהרה"ח ר' זעליג פלדמן ע"ה, שביאר את המעשה הידוע אודות אמירת "ושמרו", שרבנו הזקן השמיט מסידורו את אמירת הפסוקים "ושמרו בני ישראל את השבת" בתפילת ערבית של שבת, כיון שיש בזה משום הפסק בין גאולה לתפילה. ומסופר שהרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בא בטענות אל רבנו הזקן ואמר לו: "הייתכן, והרי כשאומרים 'ושמרו' בליל שבת, נעשה 'יריד גדול' בשמים!". ענה לו רבנו הזקן: "וכי צריכים להיות בכל הירידים?".

וביאר ר' זעליג ע"ה: בסיפור זה יש שני צדדים: מצד אחד, ישנם פוסקים נוספים השוללים אמירת "ושמרו", אבל אצל פוסקים אלו לא תופס כלל מקום השיקול של השתתפות ב"יריד" הנעשה בשמים; השיקולים הם נטו לפי כללי ההלכה ה"יבשה", שהרי התורה "לא בשמים היא", וממילא מה הקשר בין "יריד" הנעשה בשמים לשאלה הלכתית בדיני הפסק בתפלה? ואפשר שחלק מהפוסקים כלל לא ידעו על קיומו של יריד זה...

לאידך – עומד הרה"ק מבארדיטשוב, ואצלו השיקול הכי רציני בשאלות אלו הוא – העניינים הנשגבים הנעשים בעולמות העליונים. כשהרה"ק מבארדיטשוב ראה את היריד שנעשה בשמים, הוא לא הצליח להתאפק ו"נשאב" אל היריד! (וממילא דחק את עצמו לסמוך על הפוסקים המתירים אמירת פסוק זה, על אף שמצד שיקולי ההלכה גרידא הוא לא היה פוסק כמותם).

ובתווך עומד אדמו"ר הזקן, שמצד אחד, נהירין לו שבילי דרקיעא ויודע את היריד הנעשה בשמים, ואף יש לו תשוקה גדולה להשתתף בו; אבל בכל זאת הוא מכופף את עצמו אל ההלכה היבשה, ומוותר על הזכות הגדולה וההתעלות העצומה שבהשתתפות ביריד הגדול הנעשה בשמים!

◆◆◆

אחד מעשרת ניגוניו של רבנו הזקן הוא בן שתי תנועות ומורכב מציטוט של שני חצאי פסוקים:

"כאיל תערוג על אפיקי מים" – "והיו לטוטפות בין עיניך".

לכאורה, אין בין שני פסוקים אלו כל קשר! ולא זו בלבד, אלא שבתוכנם הפנימי הרי הם הופכיים זה מזה – "כאיל תערוג" עניינו התשוקה בכלות הנפש, ואילו "והיו לטוטפות" – מצוות תפילין, עניינה המשכה למטה (המשכת המוחין).

אף בתווי הניגון אלו שני קווים הופכיים: התנועה הראשונה היא מלאת כיסופים, ערגה וגעגועים, ותשוקה עצומה נפלאה לעלייה אין סופית; ואילו התנועה השנייה היא בכיוון ההפוך – ירידה, כמין אתנחתא ויש בה הרגשה של 'תביעה', ש'בכל זאת' צריך להשפיל עצמו ולרדת למטה.

אלא שהיא הנותנת: אצל אדמו"ר הזקן, החיים הם הרכבה של שתי התנועות יחד – מצד אחד, הכמיהה וההשתוקקות והיציאה מהעולם, ומצד שני – ירידה עמוקה, עד לרמה הכי נמוכה, עד לפרטים הכי קטנים.

(וכך הוא מבאר בעצמו בלקוטי תורה את מאמר רז"ל "כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאילו הקריב זבח ללא נסכים": קריאת שמע, עניינה "רצוא" – "ואהבת את ה' אלוקיך . . בכל מאודך", אבל יחד עמה צריך להניח תפלין – המשכה למטה. וכך המקריב זבח, שעניינו העלאת רוח הבהמה אשה לה', צריך יחד עמה גם נסכים – המשכה למטה).

בתוכן עניין זה מסיים אדמו"ר הזקן את פרק נ בתניא:

"ואם רץ לבך היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני כשמתגברת ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ב"ה ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו יתברך, אזי זאת ישיב אל לבו מאמר רז"ל כי על כרחך אתה חי בגוף הזה להחיותו . . ובזה יובן מאמר רז"ל על כרחך אתה חי ועל כרחך וכו', ואלא איך יהיה רצונו? וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות על משנה זו על כרחך אתה חי בעזרת חיי החיים ברוך הוא".

לחיים, לחיים!