רועי החסידות הפליגו במעלת לימוד התורה "לשמה" - לשם ההתאחדות עם הקב"ה נותן התורה.
וכדברי התניא המפורסמים (פרק ה):
כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה.
והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך - יהיה הפְּסָק ביניהם כך וכך.
ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך - הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה... הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה... וגם שכלו מלובש בהם. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה.
וזאת הדרך ללמוד "לשמה":
ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו...
דא עקא, שבשעת הלימוד עצמו הרי עיקר מעייניו של הלומד נתונים לתוכנם של דברי התורה, ולא אל הדבקות בה' - ואיך ניתן ללמוד "לשמה"?
וכלשונו החריפה של המהר"ל[1]:
חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל ה' יתברך במה שנתן התורה, כי אין האהבה לשנים!
בדברים אלה הרגיש גם בעל התניא (כלשונו באחד ממאמריו: "שבאמת בעיון הָדֵק היטב בלימוד בפשטי התורה אי אפשר לכוון לשמה וכו'"), ולכן כתב בספר התניא שהכוונה "לשמה" איננה מורגשת לאורך הלימוד כולו אלא בתחילתו בלבד:
קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות, כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחילת הלימוד בבינונים, כמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה" או "לשמו ולשמה"...
אך הדברים מעוררים את השאלה – מה דינו של העונג שהאדם מרגיש בעת הלימוד כאשר זכה להבין היטב את דברי התורה. החינוך לאהבת התורה מכוון פעמים רבות לעונג זה, אך האם הדבר מהווה סתירה לערך לימוד התורה "לשמה"? יתר על כן: האין עונג זה למעשה ביטוי של "ישות", מידה שהחסידות מרחיקה ביותר, כידוע?
בעניין זה ידועים היטב דבריו של בעל "אבני נזר" מסוכטשוב[2]:
שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל־כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין במו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה...
עם זאת, חשש ה"ישות" עדיין בעינו, כפי שכותב אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה"[3]:
ואף על פי שהאדם אינו מרגיש כלל התכללות זו בשעת עסקו בתורה, ועיקר עסקו וטרדתו הוא בהחכמה להשיגה, ולא עוד אלא שאפשר שיתערב מקצת ישות באמצע אם השכיל בטוב כו', מכל מקום מאחר שעיקר כוונתו לשמה, ובתורת ה' דוקא חפצו, לכן עצמיות נשמתו נכללת באין־סוף ב''ה, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי.
אולם נראה מדברי רבינו שאין לחוש ל"ישות" זו, שכן הכל הולך אחר כוונה הראשונה – לדבוק ולהתקשר בה'.
ייתכן להוסיף לכך בדרך אפשר, ולקרב יותר את הדברים אל הבנתנו:
כידוע לכל דבר גשמי יש שורש ומקור רוחני, וניתן לומר שאף אותה הנאה שנהנה הלומד מהשגתו ומהבנתו, אשר נדמית כישות, שורשה הוא מהנאת הנשמה כביכול מדבקותה וייחודה עם הקב"ה. ופוק חזי, שאינו דומה העונג שבהבנת 'תוספות' לאשורו לתענוג של הבנת רעיון שכלי ממילי דעלמא... ועל כרחך זהו משום שההנאה בהשגת דבר תורה נעוצה בייחוד והתכללות נפש הלומד עם אור אין־סוף.
ואולי מעין זה נמצא בתניא פרק מא:
ואף שלהיות כונה זו אמיתית בליבו שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו... מכל מקום יש לאדם להרגיל עצמו בכוונה זו, כי אף שאינה באמת לאמתו לגמרי בלבו, שיחפוץ בזה בכל לבו, מכל מקום מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה.
רעיון זה מביאנו לפירושו הנפלא והמחזק עד מאוד של הרבי זי"ע[4] למאמר חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה":
הפירוש הפנימי ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה" - שזה שיבוא אחר כך "לשמה" הוא מפני שגם עתה הרי זה "שלא לשמה" רק בחיצוניות, ואילו ה"תוך" והפנימיות שבזה הם "לשמה"; ולכן, "מתוך שלא לשמה" - מה"תוך" הפנימי (לשמה) שישנו בקיום התורה והמצוות שלא לשמה - "בא לשמה", היינו שהפנימיות הנסתרת נראית אחר כך בגלוי.
וכן ניתן לומר בענייננו: העונג וההנאה של הלומד מהחכמה שבתורה הוא רק בחיצוניות, ואילו ה"תוך" והפנימיות שבעונג זה הוא תענוג הנשמה בהתאחדותה והתכללותה באין־סוף.
[1]. בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל".
[2]. אגלי טל, בהקדמה.
[3]. ויקרא ד, ד.
[4]. אוצר לקוטי שיחות, ב, עמ' 506.
