בדור זה יש צורך באחדות

בגליון ד [אדר־שני תשע"ו] צוטט מכתבו של הגרא"א דסלר זצ"ל אל רבי יצחק הורוויץ הי"ד ("המתמיד"), ובו נכתב בין השאר (בנוגע למחלוקת בעניין הצמצום):

ולכאורה בדבר זה אשר יש בו צורך לאיחוד ודיבוק בין החרדים לדבר ה', היה ראוי לפרסם הדבר שאין חילוקי דעות בעצם העניינים אלא איך להשתמש בהם בעבודה.

אבקש להעיר כי הנוסח הנכון של דברי הרב דסלר הוא: בדור זה אשר יש בו צורך וכו' (ולא "בדבר"), וכן ראיתי נדפס בספר 'יראת ה' אוצרו'. וכמובן לאור תיקון זה תוכן הדברים ברור הרבה יותר.

כפי שציינתם, משפט זה שהופיע במהדורא הראשונה של המכתב מאליהו הושמט ע"י העורכים במהדורות הבאות, ויישר כחכם על שהבאתם את הדברים בשלמותם, וכן על שאר הדברים היקרים המתפרסים בגליון זה.

חילכם לאורייתא.

שלמה זלמן שטרן
צפת

התניא ונפש החיים (א)

ברצוני להודות עבור החוברת המצוינת "אור וחיות" גליון ה [סיון תשע"ו]. המאמרים מאירים ומשמחים ומגרים את המחשבה.

אבקש להתייחס לנדפס במאמר על תורה לשמה בתוך המסגרת: "הנפש־החיים מחלק בין קיום המצוות, בהן יש הכרח לכוון בשעת העשיה לעשותן לשמן, ובין לימוד התורה שבו אין צריך לכוון לשמה, משום שהתורה היא עצמה חכמתו ית', מה שאין כן במצוה".

ובהמשך הדברים הובא מדברי בעל התניא בשני מקומות, בהלכות תלמוד תורה ובתורה אור, שמהם משמע (לדעת כותב המאמר) "באופן הפוך":

בהלכות תלמוד תורה מבאר הטעם שהרמב"ם כתב "לעולם יעסוק אדם בתורה... שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" דוקא על התורה ולא על המצוות, "שהמצוה נעשית כתקנה על כל פנים, אלא שמחשבתו אינה לשם מצוה, אבל בתלמוד תורה כשלומד ואינו מקיים מה שלומד, הרי עליו נאמר "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", וסלקא דעתך אמינא שראוי לו שלא ילמוד, קא משמע לן דאפילו הכי התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף על כל פנים, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וסופו ללמוד ולקיים לשמה". הרי שהכוונה לשמה נחוצה יותר בתורה מאשר במצוות.

ובתורה אור כתב "המצות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמתתם, כי מצוות אינן צריכות כוונה לפי שהן בעצמם מתוקנים ונשתלשלו ממעלה למטה כו', והעושה המצוה – המשכת אלקות שגורם אינה מצד עבודתו, רק מחמת המצוות עצמן כו'. מה שאין כן בתורה ותפילה, שהיא עבודת הלב, תלויה דוקא בכוונת האדם".

אבל לפי עניות דעתי נראה שאין סתירה בין דברי בעל התניא לדברי בעל נפש החיים, וכדלהלן:

רבי חיים זצ"ל מחלק בין המחשבה הרצויה ביותר שיש בקיום המצוות לבין המחשבה הרצויה ביותר שיש בלימוד התורה.

בהלכות תלמוד תורה מבאר בעל התניא זי"ע שמצוה המתקיימת מתוך מחשבה לא טובה היא בכל זאת מצוה, ומובן שכדאי לעשות אותה, לעומת לימוד תורה שבמחשבה של לקנטר יש בעי' של "ולרשע אמר...", ויש הוה־אמינא להימנע מלימוד תורה של לקנטר, ולכן צריך לחדש שבכל זאת ילמד, כי גם בתורה כזאת יש פן חיובי: המאור שבה יחזירו למוטב.

בינתיים לא קרבו דברי אלו לדברי אלו:

רבי חיים זצ"ל דן בפן החיובי של קיום מצוה – איזה מחשבה לחשוב לכתחילה בשעת קיומה; בעל התניא זי"ע דן בפן השלילי של קיום מצוה – האם לקיים מצוות כאשר כוונתו לרעה.

גם המבואר בתורה אור אינו סותר את הנ"ל לפענ"ד. בתורה אור מסביר בעל התניא זי"ע שהקב"ה ציווה לקיים מצוות דוקא בשעה שהאדם עסוק בצרכים הגשמיים שלו, וכדי שהיהודי לא יתרחק יותר מדי ח"ו, עשה הקב"ה שהמצוות – גם בלי כוונה – יפעלו את פעולתן בשמים. לעומת זה לימוד התורה בלי כוונה ראויה אינו פועל בשמים (ובכל זאת צריך ללמוד! כדי שהמאור שבה יחזירו למוטב, כמו שביאר בהלכות תלמוד תורה, אבל בשמים זה לא פועל).

בתורה אור אין התייחסות לשאלה מהי הכוונה המתבקשת בשעת לימוד התורה (זאת מבאר הנפש החיים) ואין התייחסות לשאלה האם ללמוד ולקיים מצוות מתוך כוונה לא ראויה, לקנטר (שזה מבואר בהלכות ת"ת). הנידון בתורה אור הוא מה נגרם בשמים בקיום מצוות בלי כוונה ובלימוד תורה בלי כוונה.

אסיים מעין הפתיחה בהודאה עבור הגירוי והדחיפה מצד כותב המאמר ומצד הפצתכם את הדברים – בזכותכם התעמקתי בסוגיא חשובה זו.

משה בולאג
ירושלים

התניא ונפש החיים (ב)

בגליון ה הבאתם במאמר המוסגר ששיטת הנפש־החיים היא שבמצוות יש הכרח לכוון לשמה ואילו בלימוד התורה אין צריך לכוון לשמה, וציינתם לשער ד [פרק ב וצ"ל] פרק ג.

עיינתי בדברים, ולהבנתי אין נראה כן.

הנפש־החיים כתב שם דחלוק לשמה דתורה מלשמה דמצוות, דלשמה דמצוות היינו לכוון לשם ה', כלומר להדבק בה' ולטהר מחשבתו, ואילו בתורה צריך ללמוד לשם התורה דהיינו להדבק בתורה, וממילא דבוק בה', כיוון שהקב"ה ואורייתא חד הוא, וכמו שפירש שם בפרק י. אם כן לא כתב שבתורה אין צריך לשמה, אלא שאין צריך בשעת הלימוד לכוון לדבקות בה', כיון שזה גופא מה שעושה – דהוא ודיבורו חד, מה שאין כן במצוות לולא כוונתו חסר לו בדבקות בה'. אבל לעולם בשניהם צריך לכוון לשמה [ועוד הוסיף שכוונת לשמה אינה מעכבת, רק שללא כוונה זו המצוה פועלת פחות].

ולכן יש לומר שהנפש־החיים יכול להסכים עם בעל התניא [בהל' ת"ת פ"ד קונטרס אחרון סק"א] שבתורה נחוצה כוונה לשמה יותר מאשר במצוות, ואין רמז בדבריו איזה לשמה נחוץ יותר. ורק שבפירוש הלשמה שכתב הנפש־החיים לענין לימוד התורה כנ"ל, בזה חלק עליו בעל התניא וכמו שהבאתם בגוף המאמר.

ובסיימי רציתי להודות לכם על הגליון המרתק והמעשיר, שדברי התורה שבו פרים ורבים בלב כל אחד ואחד, שבכל מקום דנים בהם ומחכים להם.

ב.ד.
ירושלים.

נ.ב במה שהבאתם במאמר המוסגר הנ"ל מדברי בעל התניא בשו"ע שלו [שם], ראיתי שבספר פחד יצחק [להגר"י הוטנר זצ"ל] שבועות במאמר ו' ביסס את דבריו על אדמו"ר הזקן בלי להזכירו בשמו, וביאר את דבריו בטוב טעם ודעת.