אחד מהקטעים הבולטים בתפילות ראש השנה ויום הכפורים, קטע שנאמר בהתרגשות, בקול רם ובהתעוררות יתירה, הוא הפיסקא שבפיוט 'ונתנה תוקף':
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה".
בספרי החסידות, הדרוש והמוסר, האריכו לבאר את ענינם של שלושת הדברים הללו, ברמזים שבהם ובקשר ביניהם. ובאחת משיחותיו של הרבי זי"ע , הצביע על נקודה משותפת בכל שלושת הענינים – בשלשתם יש, בעצם, דבר והיפוכו:
תשובה: בהשקפה שטחית, כשנבוא לתרגם את המושג "תשובה" בשפה אחרת, נשתמש במילה 'חרטה', ובמשמעות של 'פתיחת דף חדש' . אדם עוזב את דרכו הישנה, מתחרט עליה, ומתחיל בדרך חדשה.
אולם באמת, הפירוש "תשובה" הוא בדיוק להיפך. "תשובה" פירושה – שיבה חזרה. כשיהודי חוזר בתשובה הוא לא יוצר מציאות חדשה, אלא אדרבה: הוא חוזר, שב למהותו המקורית והאמיתית.
כי, יהודי הוא טוב בעצם, ורצונו לעשות טוב; וגם כאשר מסיבות שונות נכשל וחטא, עדיין העצם שלו נשאר טוב. וזהו איפוא תוכן ה"תשובה" – שהוא חוזר לשרשו ומקורו, אל ה"אני" הפנימי והאמיתי .
הפכיות דומה מוצאים אנו גם לגבי צדקה. בפשטות, "צדקה" היא מילה נרדפת ל"חסד" . אולם באמת, קיים הבדל גדול בין "חסד" לבין "צדקה":
המילה "חסד" יש בה משמעות של התנדבות, עשיית טובה לפנים משורת הדין. גומל החסדים נתפס כאדם טוב לב, כך שלמרות שהוא לא מחוייב לתת, בכל זאת הוא נותן מצד טובו וחסדו.
אולם כשנדייק במילה "צדקה" – הרי שהיא מלשון "צדק". הווי אומר: כשאדם נותן מכספו לנצרך, הוא עושה דבר המתחייב מצד הצדק והיושר. אין כאן התנדבות ועשיית טובה, כי הוא בעצם מחוייב לתת לזולתו - הקב"ה מלכתחילה נתן לו את הכסף בתור פקדון בלבד , ומטרתו האמיתית היא שיתן אותם לזולת הנצרך.
וכן הוא בדבר השלישי, שבו נעסוק ברשימתנו זו: התפילה. לכאורה, "תפילה" היא למעשה "בקשה". וזו בעצם חובת התפילה מן התורה – "רוב מוני המצוות העלו דהתפלה בכל יום ונוסח התפלה היא מצוה מדרבנן, אך מדאורייתא היא המצוה שיתפלל האדם ויבקש בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים ".
אבל גם כאן, הרי בעומק הענין מדובר בשני מושגים שונים:
"בקשה" היא אמצעי בלבד. האדם היה מעדיף שלא יחסר לו מאומה, והוא לא יצטרך לבקש; אולם המצב של החסרון, הוא זה המעורר את הבקשה והתחינה, בתור אמצעי להשלים את החסרון.
אולם "תפילה", במשמעותה הפנימית והמדוייקת, היא דבר אחר לגמרי, מטרה וענין בפני עצמו. ה"תפילה" היא מלשון התחברות . וכמו: "נפתולי אלקים נפתלתי " – שפירושו מלשון התחברות, כמו "צמיד פתיל ". ובלשון משנה מצינו : "התופל כלי חרס" – שפירושו במשמעות של הדבקה וחיבור.
כל יהודי יש לו נשמה הקשורה עם הקב"ה. אלא שירידת הנשמה בגוף, העסוק בגשמיות ובחומריות, מחלישה את ההתקשרות של הנשמה עם הקב"ה. לשם כך נקבעו זמנים מסויימים ביום לתפילה, כדי לחדש ולחזק את הקשר, הדביקות וההתחברות, עם הקב"ה.
לפי גישה זו מובן, שענין התפילה קיים – ובכל התוקף – גם אצל אלו שלא חסר להם דבר. כי תפילה אינה רק תחינה ובקשה; עיקרה של התפילה הוא חידוש וריענון ההתקשרות והדביקות עם הקב"ה.
התפילה כ"אומנות" קבועה
מעניין הדבר, שהדגשה 'חסידית' זו על התפילה כענין ומטרה, ולא רק כאמצעי למלא את המחסור, נמצאת – לפי פירושו של הרבי - כבר בפירוש רש"י על התורה, ממש ב"פשוטו של מקרא".
בפרשת בשלח מסופר על רדיפתם של מצרים אחרי בני ישראל, ושם נאמר : "וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה'".
לכאורה, הפסוק אומר דבר פשוט ביותר: כאשר ראו בני ישראל שהינם בצרה, צעקו והתפללו אל הקב"ה שיציל אותם; וכפי שזכור לנו מתקופת היותם של בני ישראל במצרים, שהם צעקו אל ה' שיושיע אותם מצרתם: "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ".
אולם רש"י לא הסתפק בהבנה הפשוטה של הפסוק, והוא ראה צורך להוסיף ביאור. כך מפרש רש"י:
"ויצעקו – תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר : אל המקום אשר עמד שם. ביצחק : לשוח בשדה. ביעקב : ויפגע במקום".
נשאלת השאלה: כאשר מדובר בענין כה פשוט ומובן מעצמו – צעקה לה' בעת צרה – לשם מה צריך להכניס כאן את תפילותיהם של אברהם, יצחק ויעקב?! וכי בלי זה חסר משהו בהבנת הפשט?!...
זאת ועוד: כאשר רש"י רוצה להביא ראיה על כך שהאבות התפללו, היה יכול להביא ראיות הרבה יותר ברורות ומפורשות. באברהם מפורש שהוא הרבה בבקשות ותפילות בעד סדום ועמורה – אולם רש"י מצטט דוקא את הפסוק "אל המקום אשר עמד שם", שהוא רק רמז על ענין התפילה; ביצחק מפורש "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו " – אולם רש"י מביא דוקא את הרמז של "לשוח בשדה"; וגם ביעקב מפורשת תפילתו "הצילני נא מיד אחי מיד עשו " – ואילו רש"י מעדיף להביא את הרמז של "ויפגע במקום"!
ההסבר הוא, שרש"י בא להבהיר כאן נקודה יסודית.
בפשטות מבינים את צעקת בני ישראל בתור תפילה בעת צרה, צעקה לה' שיושיע אותם; אבל באמת יש קושי בהבנה זו, כי אם בני ישראל האמינו בקב"ה , אין להם סיבה לצעוק אליו: הרי הקב"ה כבר הבטיח להם שיבואו לארץ ישראל, כך שאין להם סיבה לדאוג ולהתפלל!
[וממה נפשך: אם האמינו בהבטחת הקב"ה – אין צורך להתפלל; ואם לא האמינו – איזה טעם יש להתפלל?]
לכן מפרש רש"י: "תפשו אומנות אבותם". וכוונתו: אכן, לא היתה לבני ישראל סיבה להתפלל עתה, כי הקב"ה כבר הבטיח להם שיבואו לארץ, ואין סיבה לדאגה; ואין זאת אלא, שהתפילה באה כהמשך ל"אומנות אבותם": כשם שאצל האבות "תפילתם אומנותם", הם לא התפללו רק בעת צרה, אלא התנהגו כך בקביעות, היה זה אצלם סדר קבוע ורגיל להתפלל לקב"ה – כך בני ישראל הלכו בעקבות אבותיהם, והתפללו לה' למרות שבעצם לא היו זקוקים לכך.
לכן גם מתעלם רש"י מהתפילות המפורשות שמצינו אצל האבות, כמו תפילת אברהם על סדום ותפילת יצחק על רבקה – כי הם אינם שייכות לעניננו: הרי שם מדובר על תפילות שהתפללו האבות לצורך בקשה מיוחדת;
רש"י מביא דוקא את הפסוקים הללו שבהם לא היתה לאבות סיבה מיוחדת להתפלל, ובכל זאת התפללו. פסוקים אלו הם המוכיחים שהתפילה היתה אצלם "אומנות", התעסקות תמידית; הם לא התפללו רק לצורך מסויים, אלא כענין ומטרה – ובניהם כאן הלכו בדרכם.
מהי התפילה הראשונה – ערבית או שחרית?
נמצאנו למדים, שיש שני ענינים בתפילה: יש את התפילה במשמעות של בקשה ותחינה, שהאדם מתפלל על צרכיו ומחסורו; ויש את התפילה בתור "אומנות" ומטרה, אותה נדרש האדם להתפלל גם כאשר לא חסר לו דבר.
כשנתבונן נראה, שכמה שיטות בענין התפילה יסודן בשני ענינים אלו. אחת מהן היא - סדרן של שלושת התפילות, מי הראשון ומי האחרון.
בתהלים נאמר : "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". מזה מובן, שסדר התפילות הוא "ערב ובקר וצהרים" – קודם כל תפילת ערבית ("ערב"), אחר כך באה תפילת שחרית ("בקר"), ובסיום תפילת מנחה ("וצהרים").
כך מבואר גם מדברי הגמרא בברכות : "איבעיא להו, טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. אם תימצי לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים – משום דחד יומא הוא, דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל הכא תפלה במקום קרבן הוא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו; או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי".
הרי מפורש, שסדרן של שלושת התפילות הוא ערבית שחרית ומנחה, ולכן יש סברא שאי אפשר להשלים תפילת מנחה בתפילת ערבית שלאחריה, כיון שכבר עבר יומו ;
אולם מאידך גיסא, ידוע ש"תפלות אבות תיקנום " – אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה, ויעקב תפילת ערבית. לפי זה נמצא, שסדר התפילות הוא שחרית, מנחה וערבית כסדר האבות .
[ובזה ביארו המפרשים את השינוי בסדר המשנה במסכת ברכות – בקריאת שמע התחיל התנא מקריאת שמע של ערבית , ואילו לגבי תפילה התחיל התנא מתפלת שחרית ; כי, בקריאת שמע נאמר "בשכבך ובקומך", שכיבה לפני קימה – ואילו בתפילה נתקנה קודם תפילת שחרית על ידי אברהם, ורק אחריה תפילות מנחה וערבית על ידי יצחק ויעקב].
מבאר הרבי , ששני הסדרים תלויים בגדר התפילה:
הכלל קובע , כי "במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה", כמו שכתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר ", קודם כל בא ה"ערב" ולאחריו ה"בוקר"; ואילו "בקדשים לילה הולך אחר היום", ולכן הלילה שלאחרי היום נחשב המשך שלו, ורק בבוקר מתחיל יום חדש במעשה הקרבנות.
אם כן, השאלה אם סדר התפילות מתחיל מהלילה (ערבית, שחרית ומנחה) או מהבוקר (שחרית, מנחה וערבית), תלוי בשאלה מהו גדרה של תפילה – האם תפילה שייכת ל"מעשה בראשית", או ל"קדשים"?
לפי המשמעות הפשוטה של תפילה, שענינה הוא שהאדם מבקש מהקב"ה את צרכיו שלו, הוא חושב על הדברים שהוא נדרש להם בחייו בעולם הזה - נמצא שהתפילה שייכת ל"מעשה בראשית", ואם כן סדר התפילות מתחיל מהערב, "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי";
אולם מצד התפילה בתור "עבודה שבלב", שענינה קבלת עול מלכות שמים ודביקות בה', וכדברי הטור על חסידים הראשונים : "שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה", הרי מצב זה של התקשרות "לאדון הכל ברוך הוא ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית " שייך יותר לענין הקדשים והקרבנות [וכדברי חז"ל , ש"תפלות כנגד תמידין תקנום"]:
כמו ענין הקרבנות כפשוטו, שהוא הקרבה לה' ובבית ה', כך ענין התפילה הוא מה שהאדם עומד לפני ה' ומתדבק בו. לפי זה, הרי שסדר התפילות יהיה כמו בקדשים, "הלילה הולך אחר היום" – שחרית, מנחה וערבית.
שני אופנים ב"תפילה בלחש"
שני הגדרים הללו מתבטאים גם בחילוקי הדעות בענין השמעת הקול בתפילה.
לכולי עלמא, צריכה להיות התפילה בלחש. וכמו שנאמר בחנה : "רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע". אולם עד כמה צריך להיות הלחש – בזה יש שתי שיטות כלליות.
בזוהר נאמר : "לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש, בההוא קלא דלא אשתמע, ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר [אין לאדם להשמיע את קולו בתפלתו אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, ותפילה זאת מתקבלת תמיד]". והשל"ה הבין בדברי הזוהר, שהקול צריך להיות קול שאינו נשמע כלל – לא רק שאחרים לא ישמעו את קולו, אלא אפילו הוא עצמו לא ישמע את קולו.
אמנם להלכה נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך , שהקול צריך להיות נשמע לאזני האדם המתפלל: "ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו".
גם זה, מבאר הרבי , תלוי בגדר התפילה :
אם עיקר התפילה הוא בקשת צרכיו, נמצא שהתפילה בעיקרה היא מצוה שבדיבור, כמו אדם שמבקש את צרכיו מאת המלך על ידי דיבור. ואמנם, הקב"ה יודע את מחשבות האדם – אבל בכל זאת, האדם מצידו צריך לבקש באותה צורה שבה הוא מבקש ממלך בשר ודם, ולכן בעצם היתה התפילה צריכה להיות בקול רם.
אלא שאסרו את השמעת הקול, מפני סיבה 'צדדית': אם היה האדם משמיע את קולו בתפלתו, היה חשש של "קטני אמונה", "שמראה כאילו הקב"ה אין שומע תפלה בלחש ". לכן אסרו את השמעת הקול לאחרים; אבל להשמיע לאזניו – בוודאי שאין בכך מניעה, כי סוף סוף הרי גדר התפילה הוא דיבור.
אולם הזוהר, על פי פנימיות התורה, מדגיש בתפילה את הדביקות וההתקשרות בקב"ה. וכמבואר בקבלה, שתפילת העמידה היא כנגד עולם האצילות, שענינו הוא עולם האחדות, ששם נרגש שאין שום מציאות מלבד הבורא יתברך.
ולכן צריכה להיות התפילה בלחש, כי התפילה היא "בחינת ביטול והתכללות .. ולכן תפלה היא בלחש ובחשאי .. בחינת ביטול במציאות ממש לגמרי, והיינו בחינת השתפכות אל חיק אביה ממש להיות כאין ואפס ממש ".
לפי הבנה זו, הרי שהתפילה צריכה להיות בלחישה מושלמת. לא זו בלבד שאחרים אינם צריכים לשמוע את קול המתפלל, אלא אפילו הוא עצמו אין לו לשמוע את קול תפלתו – כי דוקא בזה מתבטא הביטול האמיתי, שהאדם אינו מרגיש את מציאותו עד כדי כך שהוא אינו שומע את קול עצמו .
מהות התפילה – "וברך את לחמך"
ועתה לבירור ולמסקנת הענין, מבחינה מעשית יותר.
ובכן, לפי ההלכה בפשטות, גדר התפילה הוא בקשת צרכיו. ואמנם, התפילה כוללת גם חלקים שאינם עוסקים בצרכי האדם, אלא בשבחו של הקב"ה ובדברי הודאה לו, ובכלל, התפילה נקראת "עבודה שבלב" –
אבל כל זה אינו ממהות התפילה. מהות מצות התפילה היא שהאדם מבקש על צרכיו מהקב"ה, ואין זאת אלא שכדי שבקשת צרכיו תהיה באופן המתאים, צריך להקדים לפניה סידור שבחו של מקום, ולסיים בשבח והודאה; וגם בשעת בקשת הצרכים עצמה, צריך האדם לעורר את לבו כדבעי, כדי שהדיבור עם הקב"ה יהיה באופן מתאים ומכובד.
ובזה מבאר הרבי את דברי הרמב"ם , שכתב: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר : ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפלה".
ולכאורה קשה : כיון שבלאו הכי הוצרך הרמב"ם להביא את הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם", כדי להוכיח שהכוונה כאן היא ל"עבודה שבלב זו תפלה" – אם כן, היה מביא רק פסוק זה לבדו! ולמה איפוא הביא את הפסוק "ועבדתם את ה' אלקיכם" כלל ועיקר?
אלא שבפסוק זה מגדיר הרמב"ם את עיקר ענין התפילה:
הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" משמעו הוא ענין העבודה שבלב – ואם היה הרמב"ם מביא פסוק זה בלבד היה מובן שמהות התפילה היא עבודה שבלב;
ולכן הקדים הרמב"ם את הפסוק "ועבדתם את ה' אלקיכם", שסיומו הוא "וברך את לחמך ואת מימיך" – שאלו צרכי האדם . ובזה מבואר, שמהות מצות התפלה היא בקשת צרכיו של האדם, ומטרת התפילה היא "וברך את לחמך ואת מימיך"; ואילו ה"עבודה שבלב" היא רק בתור אמצעי לכך שבקשה זו תהיה כדבעי, כאמור.
תרתי דסתרי!
אולם בתורת הסוד מוצאים אנו דברים בכיוון ההפוך. כך ידועים דברי ה'תיקוני זוהר' , שמצטט את הפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", ומפרשו כביכול על הקב"ה. הקב"ה מחפש "אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע" – אולם בפועל הוא רואה ש"איש לדרכו פנו", כל אחד עסוק בעניניו, עניני העולם; וכאן בא ביטוי חריף האומר: "כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים, הב הב לנא מזונא וסליחא וכפרה וחיי, כתבנו לחיים [כולם צועקים בתפילת יום הכפורים כמו כלבים: 'הב הב', תן לנו מזון, סליחה, כפרה וחיים; 'כתבנו לחיים']". כלומר: במקום לחשוב על השכינה, חושבים כולם על עצמם.
ובדברי המגיד ממעזריטש מוצאים אנו, בפירוש המשנה "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום": "אל תעש תפלתך קבע - פירוש שלא תתפלל לצורך עסקיך, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום – רצונו לומר: בשביל השכינה הנקראת מקום. וכן הוא בספר הזהר, שהם נקראים כלבים עזי נפש שצווחין הב הב וכו'. וזהו שכתוב : אחת שאלתי .. אותה אבקש, רצה לומר: בשביל השכינה".
ואם הדברים אמורים לגבי כל תפילה, בוודאי שכך נדרש להיות בתפילות ראש השנה. הנקודה העיקרית של ראש השנה היא "הכתרת המלך", וכפי שאומרים חז"ל : "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". ואכן, בכל התפילות של ראש השנה, וגם בברכות ההפטרה והקידוש, מדגישים את מלכותו של הקב"ה: "מלוך על העולם כולו בכבודך", "מלך על כל הארץ".
כיצד מכתירים את המלך? על ידי התבטלות, וויתור על האישיות הפרטית. כשהמלך רואה שהעם משתוקקים למלכותו, מוכנים להתבטל אליו בצורה מוחלטת ומוותרים לשם כך על רצונותיהם האישיים – אז מתעורר בו הרצון למלוך על העם, וכמבואר בתורת החסידות בארוכה .
אם זו העבודה של ראש השנה, להתבטל למלך – מובן שאין הזמן מתאים לחשוב על צרכי האדם, אפילו לא על הצרכים הרוחניים, ובוודאי שלא על הצרכים הגשמיים. עכשיו חושבים רק על נקודה אחת – המלך לבדו ואין בלתו! הכתרת המלך ובקשת הרצונות האישיים – הם תרתי דסתרי.
"עד מתי תשתכרין"?!
את הדיון בסתירה זו ויישובה, מוצא הרבי בהפטרת היום הראשון של ראש השנה, העוסקת בתפילת חנה.
הטעם הפשוט לכך שקוראים הפטרה זו בראש השנה, הוא משום שחנה נפקדה בראש השנה ; אבל ההפטרה מדברת לא רק על פקידת חנה אלא גם על תפילתה במשכן ה' בשילה, ומסתבר לומר שגם בתפילה זו שקוראים בהפטרה יש מסר והוראה לתפילותינו בכלל , ולתפלת ראש השנה בפרט. ובפרט לפי מה שכתבו בכמה ספרים , שתפילה זו היתה ביום ראש השנה עצמו.
ולמעשה, ההפטרה לא מספרת רק על תפילת חנה עצמה, אלא גם על גערתו של עלי הכהן :
"והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה', ועלי שומר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכרה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין, הסירי את יינך מעליך"!
וגערה זו דורשת ביאור רב:
לכל לראש בעצם הענין – איך יתכן שעלי הכהן יטעה בטעות כה קיצונית?! במקום להבין שיש כאן אשה שמתפללת בכוונה גדולה ושופכת את נפשה לפני ה' – הוא שם אותה ל"שכורה"?!
והרי לא מדובר כאן באדם סתם, אלא בעלי שהיה כהן, ואפילו כהן גדול ; והנה תפקיד הכהנים העיקרי הוא בענינים של כוונה ומחשבה – שהרי עבודת הקרבנות צריכה להיות מלווה בכוונה המתאימה [ו"לשם ששה דברים הזבח נזבח "]. ואיך יתכן איפוא שהכהן הגדול טועה במהלך מחשבתו עד כדי כך?
זאת ועוד: באותו יום נתמנה עלי לשופט על ישראל, מנהיג העם . – ואיך דיין נכבד, שאמור לעיין ולהעמיק בדברים הנידונים ובאנשים הבאים לדין, קובע את חנה ל"שכורה" בצורה כה מוטעית?
כמובן שהמפרשים מתייחסים לשאלה זו, ומתרצים אותה בכמה תירוצים. ולדוגמא: רש"י מפרש, ש"לא היו רגילין להתפלל בלחש" אלא בקול רם – ולכן כשהיא שינתה והתפללה בלחש, היה הדבר נראה חריג ביותר, עד שהיתה נראית כשכורה. ועוד האריכו בזה ;
אולם, עדיין קשה בעצם הענין: לשם מה מספרת זאת התורה? הרי התורה מקפידה שלא לספר אפילו בגנותה של בהמה טמאה – ולשם מה איפוא תספר את טעותו של עלי הכהן?
ובכלל, יש סתירה בהנהגתו של עלי עצמו:
אם אכן חשב אותה עלי ל"שכורה" – מדוע המתין עד שתסיים את תפילתה ? היה עליו מיד להפסיק אותה ולסלקה מבית ה'!
אלא:
דוקא משום היותו של עלי במדריגה נעלית, כהן גדול שתפקידו לשבת בבית המקדש כל היום , לכן היה במצב של היבדלות מדרכי העולם ודביקות מוחלטת בקדושה האלוקית.
ולכן, כאשר ראה אשה שבאה "לפני ה'", "לפני קדשי הקדשים ", ומתעסקת בצרכיה האישיים – היא מבקשת "ונתתה לאמתך זרע אנשים", שיהיה לה בן, ולא זו בלבד שהיא מתפללת "תפלה קצרה" (כתפילת הכהן הגדול ביום הכפורים ), אלא היא מאריכה בתפלתה – ראה בכך ענין של 'חילול הקודש': איך יתכן לעמוד "לפני ה'", ולהיות שקוע כל כך ברצונות האישיים?!
וזו הכוונה "ויחשבה עלי לשכורה" – לא לשכורה כפשוטה, משתיית יין , אלא שהיא "שכורה" בענין בקשת צרכיה, היא כל כך שקועה בהם עד ששכחה שהיא עומדת "לפני ה'"!
וזהו, איפוא, המסר הנצחי הנלמד מגערתו של עלי: כל יהודי צריך לומר לעצמו "עד מתי תשתכרין"! איזה מקום יש לחשוב על עניני עולם הזה ועל הצרכים האישיים כאשר עומדים לפני ה' ועסוקים ב"תמליכוני עליכם"?!
לבקש בשביל ניצוצות הקדושה
אולם זהו רק צד אחד של הענין. היה אפשר לקבל זאת כפשוטו, שאכן בתפילות ראש השנה צריך יהודי להתרומם מעל צרכיו ורצונותיו ולחשוב רק על "מלך על כל הארץ" - אלא שחז"ל עצמם תיקנו את נוסח התפילה אחרת!
חז"ל קבעו בפירוש את נוסח התפילה בצורה כזאת, שיהודי כן מזכיר בתפלתו בקשות על צרכיו. ואם כן, יש בפנינו בעיה: אם נכוון כדבעי בענינים של "מלוך על העולם כולו בכבודך", נתבונן בהכתרת המלך ונשקע רק בענין זה כעלי הכהן – מה נעשה עם אותן בקשות אישיות שהכניסו חז"ל בתפילה, שאינן עולות בקנה אחד עם הדביקות וההתעלות, "התפשטות הגשמיות"?
ובעצם, בעיה זו קיימת גם בתפילת כל יום ויום: דוקא בתפילת שמונה עשרה, שעל פי הקבלה מכוונת כנגד עולם האצילות – [וכפי שהזכרנו, מתפללים אותה בלחש כביטוי להתבטלות מוחלטת ולהרגשת אין ואפס] – נדרש האדם לבקש ולהתחנן על צרכיו האישיים!
לכאורה אפשר היה לפתור את הבעיה, ו"לדלג" את אותן בקשות. כלומר: בוודאי יש לאומרם כתיקון חז"ל, אבל לא "להיכנס" בהם בפנימיות, אלא רק לומר אותם כמצווים ועומדים. [כשם שמן הסתם יש כאלה שאצלם זה הפוך: בבקשות הצרכים הם משקיעים את כל פנימיותם, ואילו את ברכת "מלכיות" הם אומרים רק לצורך השלמת הנוסח... ]
אבל כמובן שפתרון זה לא מתקבל על הדעת, ובפרט שלפי ההלכה – כאמור – הרי עיקר מצות התפילה היא דוקא בזה שהאדם מרגיש חסרון והוא מבקש על השלמתו; ואיך אפשר לומר כי הכוונות העמוקות של הקבלה והחסידות בענין התפילה יבואו בניגוד מוחלט למשמעותה הפשוט והמפורש של מצות התפלה?
מסביר הרבי , שהפתרון מובן גם הוא מההפטרה של ראש השנה – מהתשובה שענתה חנה לעלי :
"לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי – ואשפוך את נפשי לפני ה'".
לפי דרכנו, תתפרש תשובת חנה כך:
חנה מבהירה, כי בקשתה ותפילתה "ונתתה לאמתך זרע אנשים ", אינה סתם בקשת צרכים, לצורך עצמה ולהנאתה, אלא שיש בזה שפיכת הנפש לפני ה'; בקשתה להתברך בבן איננה בשביל הנאתה ושביעות רצונה, אלא רק לשמו יתברך, וכפי שהמשיכה ואמרה מיד: "ונתתיו לה' כל ימי חייו", כדי שיהיה קנוי לגמרי להשם, לכל ימי חייו .
ומכאן אנו למדים לענין תפילותינו בכלל, ותפילות ראש השנה בפרט – שבאמת, אין סתירה בין הדברים:
גם כשמבקשים ומתפללים שנקבל כתיבה וחתימה טובה בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו ממש, הרי שהכוונה בזה צריכה להיות לשם שמים; לא כדי לשבוע מטוב עולם הזה וליהנות, אלא כדי להשתמש בדברים הגשמיים לעבודתו יתברך .
ובעצם, לא זו בלבד שאין סתירה בין הדביקות והביטול לקב"ה לבין בקשת הצרכים האישיים, אלא אדרבה, זה שעוסקים בשני הענינים באותה תפילה ובאותו זמן, הוא משום שהם נובעים מאותה נקודה -
דוקא כאשר יהודי מתעורר ומתלהב בהכתרת הקב"ה ל"מלך על כל הארץ", והוא זועק מעומק לבו "מלוך על העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך", התעוררות נשמתית זו היא היא המעוררת אותו לבקש על צרכיו הגשמיים, כי דוקא על ידם תושלם מטרה זו של "לתקן עולם במלכות ש-ד-י":
כדי שתוכל להתבצע התפלה והמטרה של "מלוך על העולם כולו בכבודך", שבכל העולם תתגלה מלכותו של הקב"ה, הרי זה על ידי שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ומכשיר אותם להשראת השכינה;
וכיון שלכל יהודי יש ניצוצות קדושה ששייכים דוקא אליו, מצד שורש נשמתו, והם מלובשים בדברים הגשמיים שהקב"ה התאים לחלקו ולעבודתו – לכן מבקש יהודי מהקב"ה שהוא ישפיע לו את צרכיו, כדי שעל ידם יוכל לקיים את חלקו ותפקידו בענין זה של "מלוך על העולם כולו בכבודך" .
נמצא איפוא, שבקשת צרכיו של האדם היא לשם השכינה. דוקא בזמן נעלה של תפילה, כאשר מתעורר עצם הנשמה של יהודי – הרי הנשמה משתוקקת ורוצה למלאות את התפקיד שהטיל עליה הקב"ה בעבודה זו של "דירה בתחתונים" , ולכן היא מבקשת על הצלחה בעבודת הקודש המוטלת עליה .
*
למעשה, קיבל עלי הכהן את דבריה של חנה, הסכים עמה ונתן לה את ברכתו והבטחתו: "ואלקי ישראל יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו ".
יהי רצון, שנזכה גם אנו להתפלל באופן של "ואשפוך את נפשי לפני ה'", וימלא ה' את כל משאלותינו ובקשותינו, לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה; וכפי שמסתיימת תפילת חנה : "ה' ידין אפסי ארץ, ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", במהרה בימינו.
