הכנה ועליות בתפילה
בתפלה ישנם כמה וכמה עליות, שבכל עלי'ה יוצא האדם ממצבו הקודם, ואעפ"כ אין די בזה, אלא צריך להתעלות יותר ויותר.
העבודה הראשונה היא ההכנה לתפלה: כיון שעומד להתפלל לפני הקב"ה הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, והרי הוא, האדם, נמצא בגוף ונפש הבהמית – ולכן מוכרח הוא תחילה להשתחרר מכל עניניו ומכל מציאותו, ואז לעמוד לתפלה.
ענין זה עצמו, העמידה לתפלה, עוד לפני שמתפלל, עוד לפני שהתחיל לומר "הודו" או "מה טובו", אלא עצם זה שחוגר אבנט ועומד לתפלה – בענין זה לבדו יוצא הוא מעניניו, ונעשה מזוכך, דהיינו שיוצא מהמצרים וגבולים שלו.
ובזה לבד אינו יוצא ידי חובתו, אלא אז דוקא עליו לעמוד לתפלה, להתחיל לומר "הודו", ואז יוצא הוא גם ממציאותו כפי שהוא עומד לאחרי ההכנה לתפלה..
וכן גם בתפלה גופא ישנם כמה וכמה עליות, ובכללות הרי נחלק לד' שליבות, שכל מדריגה לגבי המדריגה שלמעלה הימנה היא עדיין ענין של מיצר וגבול.
ועד שמגיעים לשמונה-עשרה, שאז הוא תכלית העילוי – שיוצא לגמרי ממציאותו (מאיזו מציאות שתהי', גם ממציאות שנזדככה על-ידי עבודתו בכל המדריגות הקודמות), ועומד בביטול במציאות "כעבדא קמי מארי'ה", שאינו מציאות כלל, ואומר "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" – הקב"ה יפתח את שפתי, ואני רק אחזור על דבריו...
לקוטי שיחות ח"ב פרשת מטות מסעי
התפילה כאומנות
"נפתולי אלקים נפתלתי"
לכאורה, "תפילה" היא למעשה "בקשה".
אבל גם כאן, הרי בעומק הענין מדובר בשני מושגים שונים:
"בקשה" היא אמצעי בלבד. האדם היה מעדיף שלא יחסר לו מאומה, והוא לא יצטרך לבקש; אולם המצב של החסרון, הוא זה המעורר את הבקשה והתחינה, בתור אמצעי להשלים את החסרון.
אולם "תפילה", במשמעותה הפנימית והמדוייקת, היא דבר אחר, מטרה וענין בפני עצמו. ה"תפילה" היא מלשון התחברות. וכמו: "נפתולי אלקים נפתלתי" – שפירושו מלשון התחברות, כמו "צמיד פתיל". ובלשון משנה מצינו: "התופל כלי חרס" – שפירושו במשמעות של הדבקה וחיבור.
כל יהודי יש לו נשמה הקשורה עם הקב"ה. אלא שירידת הנשמה בגוף, העסוק בגשמיות ובחומריות, מחלישה את ההתקשרות של הנשמה עם הקב"ה. לשם כך נקבעו זמנים מסויימים ביום לתפילה, כדי לחדש ולחזק את הקשר, הדביקות וההתחברות, עם הקב"ה.
"ויצעקו בני ישראל אל ה'"
בפרשת בשלח מסופר על רדיפתם של מצרים אחרי בני ישראל, ושם נאמר: "וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה'".
לכאורה, הפסוק אומר דבר פשוט ביותר: כאשר ראו בני ישראל שהינם בצרה, צעקו והתפללו אל הקב"ה שיציל אותם.
אולם רש"י לא הסתפק בהבנה הפשוטה של הפסוק, והוא ראה צורך להוסיף ביאור. כך מפרש רש"י:
"ויצעקו – תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: אל המקום אשר עמד שם. ביצחק: לשוח בשדה. ביעקב: ויפגע במקום".
נשאלת השאלה: כאשר מדובר בענין כה פשוט ומובן מעצמו – צעקה לה' בעת צרה – לשם מה צריך להכניס כאן את תפילותיהם של אברהם, יצחק ויעקב?! וכי בלי זה חסר משהו בהבנת הפשט?!...
ההסבר הוא, שרש"י בא להבהיר כאן נקודה יסודית.
בפשטות מבינים את צעקת בני ישראל בתור תפילה בעת צרה, צעקה לה' שיושיע אותם; אבל באמת יש קושי בהבנה זו, כי אם בני ישראל האמינו בקב"ה, אין להם סיבה לצעוק אליו: הרי הקב"ה כבר הבטיח להם שיבואו לארץ ישראל, כך שאין להם סיבה לדאוג ולהתפלל!
[וממה נפשך: אם האמינו בהבטחת הקב"ה – אין צורך להתפלל; ואם לא האמינו – איזה טעם יש להתפלל?]
לכן מפרש רש"י: "תפשו אומנות אבותם". וכוונתו: אכן, לא היתה לבני ישראל סיבה להתפלל עתה, כי הקב"ה כבר הבטיח להם שיבואו לארץ, ואין סיבה לדאגה; ואין זאת אלא, שהתפילה באה כהמשך ל"אומנות אבותם": כשם שאצל האבות "תפילתם אומנותם", הם לא התפללו רק בעת צרה, אלא התנהגו כך בקביעות, היה זה אצלם סדר קבוע ורגיל להתפלל לקב"ה – כך בני ישראל הלכו בעקבות אבותיהם, והתפללו לה' למרות שבעצם לא היו זקוקים לכך.
