הקדמה

החודש השביעי, הוא חודש תשרי, מיוחד בהיותו משובע[1] במצוות רבות ובימי מועד המביאים גוונים שונים הן לעבודת הכלל (בבית המקדש, וכעת – עד ביאת גואל צדק – בבתי הכנסת) והן לעבודת כל נפש פרטית באשר היא.

יש בו מלובן היראה הטהורה, הצום המזכך של יום הכיפורים, המבטא את בקשתנו להיבדל מכל הקושר אותנו מטה, אל עפר הארץ, ולהצמיח – ולו ליום אחד בלבד – כנפיים של מלאכים. מאידך גיסא, וכמעט בניגוד לכך, אנו חוגגים בו את עושר הגוונים של חג הסוכות, שבו יושב כל אדם בסוכתו כשהוא מעוטר בתוצרת הגורן והיקב, פירות מעשיו אשר אסף מן השדה, מאותה האדמה עצמה שמכבליה ביקש זה עתה להשתחרר. יש בו גם שני ימים שבמבט ראשון לא נוכל לתת בהם צבע כלשהו, וכל שנוכל לומר אודותיהם הוא שהם שקופים. אלו הם ראש השנה ושמיני עצרת, ימים שאין התורה מגלה את עניינם בפירוש, ורק שני פרטים היא חושפת: שראש השנה הוא "יום תרועה"[2] וששמיני הוא "עצרת"[3]. הא ותו לא.

על כל אלו באו חז"ל ומנהגי ישראל קדושים והוסיפו כהנה וכהנה. בראש השנה חשפו פנים כפולות: יום הדין הוא, ועל כן ראויות בו היראה וחרדת הדין, אמנם גם יום של שמחה וביטחון הוא, שלקראתו "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחין, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס"[4]. גם בשמחת הברכה הגשמית של חג הסוכות נטעו גוון הנדמה כאילו הוא שאול מיום הכיפורים, בדמותו של יום הושענא רבה – יום תפילה וצעקה בטרם ייחתם דינו של כל אחד ואחד בגושפנקא הסופית של "פתקא טבא". לא בכדי דומות ההושענות במידה רבה לסליחות, והניגון שבפי שליח הציבור – ניגון של ימים נוראים הוא. גם שמיני עצרת, היום ה"שקוף", זכה לעטרה ששורשה טמיר ונעלם בלבות ישראל וכמעט שאין לה יסוד בתורה – הלא היא שמחת תורה.

בכל מקום שבו מתגלים ריבוי גוונים ופרטים, מבקשי ה' אחד יבקשו את האחדות, את החוט המקשר את כל ההופעות השונות ושוזר אותן למארג אחד, מסכת אחת, גילוי עשיר ומגוון של מי שכל הגוונים כלולים באחדותו הפשוטה. בתורת החסידות מבואר העניין היטב: חודש תשרי כולו, מליל ראש השנה ועד מוצאי שמיני עצרת ושמחת תורה, עניינו אחד: המשכת עצמות ה' יתברך היורדת אל העולם לחדש בו גילוי חדש, שלא היה מעולם ולא יהיה לעולם[5]. המשכה זו היא המכוננת את בניינה של שנה חדשה, טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות. בשורות הבאות ננסה לסקור את סדר המשכת הגילוי הזה במהלכם של ימי תשרי ומצוותיו, מתוך מודעות לכך שאין בסקירה זו אלא כדי טיפה מן הים.

ראש השנה: התעוררות רצון המלוכה בעצמות ה' יתברך

מה שסתמה התורה בפרשיות המועדים בעניינו של ראש השנה, רמזה לנו במקום אחר בדבריה אודות עינו של הקב"ה הנתונה תדיר בארץ ישראל ומפקחת על כל ענייניה: "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[6]. ויש להבין: אם משמעות הכתוב היא שהקב"ה משגיח על הארץ ועל הדרים בה תמיד, מדוע תחם את זמנה של אותה נתינת עין טובה במסגרת של שנה אחת – מראשית ועד אחרית? אין זאת אלא ששנה היא יחידה בעלת משמעות, וה"תמיד" שנאמר בה מודיענו שתמיד היא שבה ומתחדשת, שנה אחר שנה. לכשנרצה, משמעות זו רמוזה גם במילה עצמה: שנה, יחידת זמן שנשנית שוב ושוב; אך גם: שנה, יחידת זמן המופיעה בכל פעם באופן שונה.

החסידות מבארת כי הטעם הפנימי מאחורי מעגל חידוש השנים קשור בצורך בחידוש המלוכה, ובמונחי פנימיות התורה: בסילוק המלכות ובבניינה המחודש. ראש השנה, בדומה לימים אחרים שנתכנו בשם זה[7], הוא יום של עיון, בחינה מחודשת, ביקורת בנושא הנדון: עד כמה מגלה העולם את היותו של הקב"ה מלך העולם. זהו הדין הנערך בראש השנה, ומטבע הדברים הוא מתמקד בבני ישראל – אלו שעליהם נאמר שעלו במחשבה תחילה ושבנשמותיהם נמלך הקב"ה – לשון עצה ולשון מלכות – עוד בטרם החליט לברוא את העולם[8]. הקב"ה הוא קודם כל מלך ישראל, ומתוך כך מתגלה מלכותו על כל הנבראים. אם בני ישראל אינם מקבלים מלכותו, אין כל טעם בבריאת העולם ויש להשיבו לתוהו ובוהו.

חשוב להבין כי ממש כשם שמושג התשובה איננו מתייחס רק למציאות של חטא, אלא מבטא את הכמיהה והחתירה לשיפור מתמיד[9], כך גם דינו של ראש השנה איננו אצבע מאשימה המופנית אלינו שנה אחר שנה כאומרת: הנה עברה לה עוד שנה, ושוב עולה הצורך לשאול האם כל העסק הוא כדאי. לעובדת התחדשות השנים יכולה וצריכה להיות גם משמעות אחרת, חיובית, של התחדשות והתעלות. במובן זה, סדר חידוש השנים המתמיד דומה לתנועה ספירלית: יש בו מצורתו של המעגל, השב על עצמו במתכונת קבועה, אך יש בו גם את מרכיב החתירה כלפי מעלה. כל מעגל עולה על קודמו, כל שנה מחדשת בעולם דבר מה שלא היה בו קודם לכן. בשנה שעברה אמנם היה הקב"ה מלכנו, אולם בשנה זו אנו נקראים לגלות זאת באופן עמוק, מהותי ועצמי עוד יותר.

מהות הדין הנערך בראש השנה איננה קשורה במשקל הזכויות מול העוונות, ועל כן גם אין עוסקים בו בסליחות או בווידויים. את ההכאות על החזה אנו מותירים לעשרת ימי תשובה, ולאחר מכן ליום הכיפורים. ראש השנה שואל שאלה אחת ויחידה: מלך או לא מלך, עם או לא עם. שאלה זו חודרת לעומק עומקים, מאחר והיא פונה אל מה שמעבר להצלחה המעשית שלנו בקיום מצוות התורה ומבקשת מאתנו להצהיר על מה שעומד ביסוד הכול: האם, ובאיזו מידה, אנו שייכים למלכות ה'. באותיות של חסידות נקראת השייכות הזו בשם קבלת עול, אלא שהחסידות מדגישה[10]: אין זו אותה קבלת עול "יבשה", שמבטאת מדרגה יסודית נחותה יחסית בעבודת ה' (גם אם חשובה והכרחית), אלא קבלת עול שורשית הנוגעת בעצם הנשמה.

לעיל אמרנו שראש השנה הוא יום "שקוף", יום שאודותיו לא נאמר כמעט דבר מלבד היותו "יום תרועה". את העובדה הזו יש לייחס לכך שבראש השנה אין מתגלה לנו דבר, ולפיכך אין כל גוון שנוכל לייחס לו. ראש השנה הוא יומה של התקשרות שהיא למעלה מכל גוון, יום ההתקשרות העצמית. הרי יסוד התגלות מלכות ה' בעולם, שאין לה כל הכרח או "צידוק" סיבתי, היא ברצון שעלה בעצמותו יתברך: "אנא אמלוך". זה הרצון שעומד ביסוד הכול, שהרי אין העולמות קיימים אלא מתוך כך שהוא יתברך מולך עליהם. אם כן, בראש השנה "שואלת" עצמות ה', כביכול, את עצמותו של כל יהודי ויהודי בפרט: האם אתה שייך למלכותי?

התשובה לשאלה זו, שומה עליה לבוא מתוך עצם הנשמה. רק עצמות (הנשמה) יכולה לגשת אל עצמות (ה' יתברך), ולעורר בה את הרצון המחודש במלכות. זו הסיבה לכך שמכל הנבראים, עליונים ותחתונים, אין מי שמסוגל להשיב עליה זולת ישראל. זאת, לא משום שגדולים הם בהשגתם מן המלאכים והשרפים, אלא על שום היותם "בנים אתם לה' אלקיכם"[11]. בן יכול להיכנס אל אבא, גם אם איננו משיג כלל את מעלתו ואפילו אם חטא לפניו. אמנם לשם כך נדרשת הקדמת התשובה מעומקא דלבא, תשובה שתשוב ותחשוף את היותנו בנים לה' מתוך קליפות מעשינו בשנה החולפת. בכך אנו עוסקים בימי אלול, ימי הרחמים והסליחות.

כאשר אנו באים אל ראש השנה עצמו, אנו מוצאים שהנהגותיו מבטאות אף הן את אותה "שקיפות" עצמותית. בליל ראש השנה, שבו מסתלקת החיות הפנימית מן העולם והדין על המשכתה המחודשת עודנו בעיצומו, נהגו נשיאי חב"ד למעט מאוד בדיבור, או גם לשתוק לגמרי[12]. גם מאמרי חסידות לא אמרו. לא עת דיבור וגילוי היא, אלא עת התכנסות והתעצמות עם נקודת העצם. כהנהגה כללית, הורו לחסידים להרבות מאוד באמירת תהלים, אותיותיו של דוד המלך ע"ה המחזקות את ההתמסרות הפשוטה למלכות ומסייעות לבניינה המחודש.

למחרת היום מתפרצת התשובה לשאלה שמציב בפנינו הקב"ה דרך תרועת השופר, המבטא אף הוא את שלילת הגוונים המורכבים ואת החתירה אל נקודת העצם: קול השופר הוא קול פשוט, לא דיבור ואף לא מנגינה, ממש כקולה של הבהמה שממנה הוא לקוח, "בהמות הייתי עמך"[13]. דרך הפקתו היא בתקיעה בכוח אל תוך הנקב הצר, "מן המצר קראתי י‑ה"[14], ביטוי לעצם הנשמה המתגלה אך ורק כנקודה צרה, שאין בה כל פיתוח, שכלול או הרחבה.

אמנם, כל שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה[15]. מצר העצמות, הנקודה המצומצמת והשקופה המתעלה מעל כל הגוונים, הוא למעשה שורש החיים. רק מתוך המשכתו אנו עתידים לזכות לכל עושר הגוונים שיתגלו בחיי השנה החדשה.

מתוך האמור לעיל מתבאר לנו כפל פניו של ראש השנה: יום חרדת דין מחד, שכן השאלה המוצבת בפנינו נוקבת ויורדת עד תהום הלב והמענה עליה כרוך בעבודה נפשית מעמיקה, אך גם יום שבו "חדות ה' היא מעֻזכם", משום שהתשובה אכן נמצאת עמנו, חקוקה בעצם נשמתנו, ואנו בטוחים ביכולתנו להשמיע את קול התרועה שהעולם כולו תלוי בו – ולפעול המשכת שנה טובה ומתוקה שלא ירדה כמותה מעולם.

גילוי העצמות ביום הכיפורים

מה שהיה כבוש בחביון העצמות בראש השנה, יורד אל העולם ומתגלה בנפשות ישראל בפועל ממש ביום הכיפורים. "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"[16], והלבן הטהור והמטהר הזה הוא ראשית הגוונים הניכרים בהמשכה האלוקית היורדת אל העולם הזה בראשית השנה. עיצומו של יום, עיקר עניינו והתרחשותו של היום הקדוש הזה, הוא סדר עבודת הכהן הגדול. עיקרו ושיאו של סדר העבודה הלא הוא הרגע שבו "בענן אראה על הכפֹּרת"[17]. אראה, כותב אדמו"ר האמצעי[18], מי שאין לו שם ולא כינוי, עצמותו ומהותו יתברך שלמעלה מכל השמות וכל הכינויים, ואינו נראה אף לכהן הגדול אלא במסווה ענן הקטורת הממלא את הבית כולו עשן.

גילוי העצמות, מבארת החסידות, מעמיד את עיקר תנועת הנפש ביום זה על התענוג. לכאורה, הדבר תמוה: הרי ביום הזה מצווה אותנו התורה על התענית, המסגפת את הגוף ומונעת ממנו כל תענוג. אך הן הן הדברים: עינוי הגוף הוא תענוג הנפש, שכן הוא מאפשר לה להינתק מכבלי המציאות החומרית ולהתמסר אל התענוג העליון ביותר – גילוי העצמות.

בעומק, יום הכיפורים מגלה לאדם שהתענית, ולא השבע, היא העונג הגדול ביותר שיוכל לבקש לעצמו. "הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב"[19]. אין זאת רק שהקב"ה מציל את יראיו וממציא להם מזונם בשעה שהעולם שרוי ברעב, אלא הרבה יותר מכך כתוב כאן: הקב"ה נותן עינו ביראיו לטובה, והדבר מתבטא בכך שהוא מחיה אותם בכוחו של הרעב עצמו.

אכן, ישנו תענוג של שבע, כאשר הגוף או הנפש מקבלים את מבוקשם ושבעים ממנו. תענוג זה הוא בהכרח מוגבל, משום שאין הכלי יכול להכיל אלא תוכן מוגבל, בין בגשמיות ובין ברוחניות, ועל כן כל מה שמתקבל בצורה של שביעה ומילוי כלי – יהיה בבחינת מדידה והגבלה. ומה כאשר הנפש מבקשת לה את מה שלעולם לא תוכל להכיל? או אז מתגלה בה התענוג דרך הרעב. כאשר מדובר בתכנים נשגבים, ובפרט בעצמות ומהות שלא שייך כלל לקבלה ולהתענג עליה באופן של שובע והתיישבות בכלי, הרי שדווקא התחושה שלעולם לא נוכל להגיע אל מבוקשנו היא המביאה אותנו אל האחיזה הקרובה ביותר שנוכל לאחוז בו, והיא גם המביאה אל הנפש את התענוג הנובע מן המגע עמו.

יחד עם זאת, ביום הכיפורים נמצא גם ריבוי סליחות ווידויים שלכאורה אינם מתאימים לזמן גילוי התענוג המופלא הזה. מדוע, באמת, אין אנו מותירים את עבודת הסליחה והתשובה לעשרת ימי תשובה, ומניחים אותה מאחור עם התקדש יום הכיפורים?

אדמו"ר הזקן[20] נדרש לשאלה דומה: מפני מה אנו מבקשים "סלח לנו אבינו כי חטאנו" בשמונה־עשרה, תפילה שבה אנו עומדים במדרגה גבוהה של קירוב וביטול עצמי לאלוקות, ולא בשלב מוקדם יותר בסדר התפילה? והוא משיב: ודאי שיש צורך לבקש סליחה ולהתוודות לפני שניגשים אל המלך, אך ישנה מעלה ואמת מיוחדת בבקשת הסליחה הבאה דווקא לאחר הקירוב, כאשר האדם משיג ביתר שאת מיהו זה שלפניו חטא ומיהו זה שלפניו ישטח בקשתו לסליחה ומחילה. כך ביום הכיפורים, דווקא מתוך התגלות העצמות המביאה אל הנפש את התענוג המופלא מכול, שבה ומתעוררת ההכרה הנוקבת בכל מה שחטאנו כנגדו יתברך, בכל הדרכים שבהן סטינו מעליו והתרחקנו מאורו. דווקא משום שהתענוג המאיר בנו מתעצם והולך, אנו מוצאים בנפשנו את הצורך לשוב ולהתוודות פעם אחר פעם.

תענוגו של יום הכיפורים הולך ומעמיק לאורך חמש תפילותיו, הנחתמות בתפילת נעילה ובאמירת "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלקים", עת רצון מיוחדת שבה מתגלה העצמות במדרגת היחידה שבנפשו של כל אחד ואחד מישראל[21].

התגלות העצמות בסוכה ובלולב

המעבר מיום הכיפורים לסוכות נדמה מלכתחילה למעבר חד ביותר, מן הלבן הרוחני והדק לשלל הצבעים, המינים והטעמים של הגשמיות המבורכת בדבר ה'. נדמה שכעת, לאחר הקדמת הביאור במהות התענוג המתגלה ביום הכיפורים, המעבר מרוכך יותר. עם זאת, עדיין יש כאן התפתחות משמעותית ביותר בהתגלות העצמות, ההופכת ממשית ומוחשית עוד יותר.

עבודת הכהן הגדול מתנהלת כולה בתוך תחומי בית המקדש, וההתרחשות שהיא עיצומו של יום – "כי בענן אראה על הכפֹּרת" – תחומה בחללו של קודש הקודשים, מקום שאינו מקום. גם היחידה שבנפש, המקבלת את גילוי העצמות במוצאי יום הכיפורים, היא מדרגה טמירה ונעלמת – קודש הקודשים שבנפש. העולם כולו, ואנו בתוכו, עדיין זקוק להמשכת העצמות באופן שניתן יהיה לחיות עמה בפועל ממש.

המשכה זו היא עניינו של חג הסוכות, והיא מתגלה בו בשני אופנים: דרך סכך הסוכה ודרך נטילת ארבעת המינים. הצורך בשני האופנים השונים הוא מכיוון שגילוי שלם נמשך תחילה באופן של אור מקיף, ולאחר מכן באופן של אור פנימי.

האור המקיף נמשך דרך סכך הסוכה, וכמבואר במאמרי חסידות[22], ש"מענן הקטורת נמשך הסכך", כאשר הפעם המקיף הוא כזה שכבר נמצא ממש במציאות העולם (מה שמתבטא בכך שאסור ליהנות מסכך הסוכה כל שבעת ימי החג, משום שיש בו קדושת הגוף – קדושה עצמית התופסת בגופו ממש[23]). הסכך הוא מקיף משום שהוא מקיף, כפשוטו, את כל היושבים בו ואת כל העניינים הנעשים תחתיו – אכילה, שתייה, שינה, לימוד, שיחה וטיול; כל אותם מעשים המרכיבים את מהלך החיים השגרתי הם מעשים שאנו מצווים לקיימם בסוכה, "תשבו כעין תדורו"[24], ובכך לכלול אותם באותה הארה עצמותית של "ה' הוא האלקים", שהאירה בנו לקראת סיומו של יום הכיפורים.

האור הפנימי נמשך דרך נטילת ארבעת המינים, שכטבעו של אור פנימי – היורד אל תוך כלי המקבלים השונים, החלוקים זה מזה במדרגותיהם וביכולת הקיבול שלהם – אף הם מתחלקים למדרגות שונות: טעם וריח (אתרוג), טעם בלא ריח (לולב), ריח בלא טעם (הדס), לא טעם ולא ריח (ערבה).

דווקא כאשר המקיף והפנימי באים יחד הם פועלים פעולה שלמה של המשכה אל כלי המקבל, שכן האור המקיף מצד עצמו פועל בחיצוניות הכלי בלבד ואינו חודר ומשנה את מציאותו הפנימית של המקבל, ואילו האור הפנימי מצד עצמו אינו יכול לחדור אל כלי המקבל אלא לאחר ההכנה שפועל בו האור המקיף.

משל למה הדבר דומה? לאדם הרחוק מענייני תורה ומצוות, ובדרך כלל גם אינו מעוניין לשמוע דבר אודותיהם. כל שכן שאי אפשר לפעול עליו שיבוא להשתתף בשיעור תורני או כיוצא בזה. אמנם כאשר קרה המקרה ואותו יהודי נקלע לבית הכנסת בשעה שכל הציבור עומדים בתפילה, נגעה קדושת המעמד אל לבו, זעזעה את נפשו וגרמה לו התפעלות יתרה עד שחיפש במה לכסות את ראשו, מפני כבוד המקום. פעולה זו היא פעולתו של האור המקיף, ולאחריה כבר ניתן לבוא עמו בדברים שיש בהם הבנה פנימית אודות לימוד התורה וקיום המצוות. אמנם, אם לא תנוצל ההזדמנות ויניחו לו לצאת מבית הכנסת מבלי להמשיך את האור המקיף בפנימיות, הרי שההתעוררות תפרח לה ולא תותיר אחריה עקבות של ממש.

ביטוי להיותם של שני סוגי ההמשכה רצף אחד של גילוי ניתן במנהג האר"י ליטול את ארבעת המינים בסוכה דווקא[25], אף שלכאורה מדובר בשתי מצוות שאין ביניהן תלות כלשהי, שכן – כאמור – מצד עניינן הפנימי מדובר בשני שלבים שונים של אותה ההמשכה עצמה[26].

מהושענא רבה לשמחת תורה: חרישה, קליטה וצמיחה

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – הנה עצרת הוא לשון עצרה ועכבה וגם לשון אסיפה וקיבוץ, וכמו "קראו עצרה" דהיינו אסיפה, שהוא גם כן עניין עכבה שמתעכבים כולם ביחד כו', ועניין "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" היינו בחינת האסיפה דבחינת אור מקיף עליון שהוא עניין סכך הסוכה, ויהיה בבחינת אסיפה וקיבוץ בפנימיות, ושיהיה בבחינת עכבה, היינו בבחינת קליטה בנפש כו'.[27]

בהמשכת אור מקיף אל הפנימיות ישנן מדרגות, מבאר הרבי הרש"ב בהמשך לדבריו אלו. בנטילת ארבעת המינים אכן ממשיכים את הארת העצמות המתגלה בסכך הסוכה בדרך מקיף אל פנימיות הנפש, אלא שהאור עצמו – עם היותו בפנימיות הנפש – הוא עדיין אור מקיף. הוא נתפס בפנימיות מציאות האדם, אך עם זאת איננו מתיישב בה ואינו הופך לחלק ממנה. שמיני עצרת הוא יום הקליטה, שבו האור "נעשה בבחינת פנימי ממש", כלשונו שם.

משל מוצלח לעניין הוא הזריעה בעפר הארץ: בשלב ראשון טומנים את הגרעין באדמה והוא נמצא בתוכה, בפנימיותה ממש, אך מבלי שייקלט ויתאחד עמה. בשלב הבא, לאחר פרק זמן של שלושה ימים, נרקב הזרע, מאבד את מציאותו העצמית, נקלט באדמה ומתאחד עמה. זהו ההפרש בין הארת ארבעת המינים, שהנה פנימית אך בלתי קלוטה, ובין הארת שמיני עצרת, שבו נקלטת המשכת העצמות בנפש האדם.

לשם קליטה מוצלחת נדרשת אדמה רכה, תחוחה, כזו שעברה חרישה הגונה. זהו עניינו של הושענא רבה, הפוקד אותנו בסמוך לחיתום חג הסוכות, זמן שמחתנו, ועם זאת נדמה כאילו הוא מבקש להשיבנו אל אווירת היראה והדין של עשרת ימי תשרי הראשונים. כל זאת, מבאר הרבי הצמח צדק[28], משום שדרושה לנו כעת החרישה, עבודה של מרירות ושברון לב, שעל ידי תתרכך אדמת הלב עד שתהיה מוכשרת לקליטת זרע העצמות בפנימיות אמיתית.

מתוך המרירות, אם כן, אנו באים לידי קליטה. אמנם התכלית היא בצמיחה, הבאה מתוך התאחדות גמורה של זרע העצמות עם מציאותן הפנימית של נשמות ישראל. משמעות הצמיחה היא שכעת, לאחר כל הדרך שנעשתה מכוח הארת הימים הקדושים והמצוות המיוחדות שנצטווינו בהם, כבר ניתן לחיות בפועל עם אמיתת עצמות ה' כפי שירדה לעולם בשנה זו. הקליטה הפנימית, ממש כמו בעבודת האדמה, מולידה חיים חדשים.

כדי לקבל מושג כלשהו מה עניינה של קליטה זו, וכיצד "חיים עם עצמות", נשתמש בסיפור:

פעם, בעת היחידות, שאל אדמו"ר הזקן את ר' משה וילענקער: מהי עצמות? ר' משה לא השיב מאומה, שהרי אין כל דרך להסביר מהי עצמות. אדמו"ר הזקן חזר על שאלתו פעם ופעמיים, וכשראה שהוא עומד בשתיקתו, אמר לו: מהי עצמות – זאת אי אפשר לומר. רק אפשר לומר שודאי וודאי שהוא ישנו, וודאי וודאי שחוץ ממנו אין שום דבר. לא מדובר בהבנה מסוימת שהמוח מבין או בהרגשה מסוימת שהלב מרגיש, שכן עצמות אינה נתפסת בגילויים חיצוניים כאלו, אלא בהרגש עצמי של ודאות המעמיד את חיי השנה החדשה על בסיס איתן של התקשרות בין יהודי לה' יתברך.

שלב הצמיחה אינו קובע יום לעצמו (אלא בחוצה לארץ), אך הוא קובע בכל זאת שם לעצמו: שמחת תורה. שונה שמחת תורה מכל מועדי הקודש שקדמו לה, בכך שכל מעשיה יסודם במנהג. אם בראש השנה אנו נדרשים להריע, ביום כיפור לצום, בסוכות לשבת בסוכה וליטול את הלולב, הרי שביום הזה אנו מתפשטים מכל העשיות הקדושות הללו וחוגגים את עצם ההתקשרות בין עצם הנשמה ובין עצמותו ומהותו יתברך – שהיא היא לוז השנה החדשה המאירה עלינו.

על כך אמורה לשונם הפלאית של חז"ל במדרש: 

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם... פר בן בקר אחד איל אחד". משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיוון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקב"ה לישראל: "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד.[29]

וכן מתבאר סוד היום הגדול הזה מלשון הזוהר הקדוש:

ועל אותו היום כתוב "דודי לי ואני לו"[30], שאין אחר מתערב ביניהם. משל למלך שזימן את אוהבו לסעודה שעשה לו ביום מסוים, כדי שידע אוהבו שהוא רוצה בו... ישב המלך עם אוהבו לאותה סעודה שהיא עליונה מכל מעדני העולם, ובעודו יושב עם המלך לבדו שואל אוהבו ממנו כל צרכיו ונותן לו, והמלך שמח עם אוהבו לבדו ואין אחרים מתערבים ביניהם.[31]

מילת המפתח, ללא ספק, היא "לבדו", ובלשון המקורית: "מלכא ורחימוי בלחודוי" – המלך ואוהבו לבד.  "אני ואתה", ותו לא. אם כן, לאחר חג הסוכות בא היום הזה ומשיב אותנו מן החוץ אל הפנים, מן הריבוי אל האחדות, מעושר הגוונים בחזרה אל נקודת העצם: "נגלגל אני ואתה במה שתמצא". לא הכלים עיקר, מכיוון שהיום הזה מכנס אותנו אל התוכן העצמי שלמעלה מכל גילוי, זה שאין כלי שיוכל להכילו או להגבילו.

ראו ישראל קדושים כך, וקבעו את "מצוות היום" כרצונם: אוכלים, שותים, רוקדים ושמחים מתוך התפשטות והתרחבות בעניינים גשמיים – שכולם אינם מסתירים כעת, אלא אדרבה, מאירים ביתר שאת בכוח העצמות היורדת אל העולם הזה, אל הגשמיות, אל החומר, כפי שנתאווה הקב"ה מאז ומקדם, כשעלה ברצונו לברוא ולמלוך, שתהיה עצמותו ומהותו צומחת מתוך עפר הארץ בבחינת "אמת מארץ תצמח"[32] עד שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים.

[1] ראה ויקרא רבה פכ"ט, ח.

[2] במדבר כט, א.

[3] שם כט, לה.

[4] טור או"ח, סימן תקפא.

[5] תניא, אגרת הקודש סימן יד.

[6] דברים יא, יב.

[7] ראה משנה ראש השנה פ"א, א.

[8] בראשית רבה פ"ח, ז.

[9] ראה לקוטי תורה ראה כד, ד.

[10] ספר המאמרים קונטרסים שלא, ב. שלז, א.

[11] דברים יד, א.

[12] ספר השיחות ה'תש"ו עמ' 2. וראה אוצר מנהגי חב"ד, תשרי, עמ' פו‑פט.

[13] תהלים עג, כב.

[14] שם קיח, ה.

[15] ראש השנה טז, ב.

[16] ישעיהו א, יח.

[17] ויקרא טז, ב.

[18] עטרת ראש כט, א.

[19] תהלים לג, יח‑יט.

[20] תורה אור נה, ד. שם צה, ד.

[21] ראה אוצר לקוטי שיחות – מועדים, יום הכיפורים א.

[22] ראה עטרת ראש שער יום הכפורים כח, א. לו, א ואילך. אור התורה סוכות עמ' א'תשכב ואילך, ועוד.

[23] אור התורה שם עמ' א'תשה בשם עבודת הקודש להרשב"א.

[24] סוכה כו, א.

[25] ראה מגן אברהם אורח חיים סימן תרנב ס"ג. משנה ברורה סימן תרנא סל"ד.

[26] וראה ספר המאמרים תרע"א עמ' כח.

[27] שם עמ' כט.

[28] אור התורה במדבר עמ' א'תרמז. וראה מקורו בזוהר הקדוש (ח"ג לב, א): ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא... בהאי יומא כתיב: "וישב יצחק ויחפור את בארת המים" (בראשית כז, יח).

[29] במדבר רבה פכ"א, כד.

[30] שיר השירים ב, טז.

[31] זוהר ח"א סד, א (מתורגם).

[32] תהלים פה, יב.