זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים,
וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלהִים חַיִּים
בתפלת ערבית דליל א' דראש השנה תרפ"ה ראיתי [במחזה] את כ"ק אבי אדוני מורי ורבי הרה"ק [הרש"ב] זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע כאילו ראיתיו בהיותו בליובאוויטש, בבגדי שבת קודש, ופניו הקדושים מאירים, ואמר לי בזה הלשון:
זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, דהזכירה לחיים היא רק מצד טבע הטוב להיטיב, וההזכרה הוא על צד הנדיבות והחסד בלבד [מצד היותו "מלך חפץ בחיים"].
וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים, אבל זה שכותבים את בני ישראל בספר החיים, דהכתיבה היא המשכת והארת חיים ממש, שיהיו חיים טובים ובהתלבשות בלבושי מנוחה - הוא "למענך אלקים חיים", פירוש, שהוא למען אשר נשמות ישראל על ידי עבודתן בתורה ומצוות יעשו מ"אלקים", שהוא צמצום ודין, "חיים" - אור וגילוי.
(אדמו"ר מוהריי"צ, ספר השיחות תרפ"ה)
מִי כָמוךָ אָב הָרַחֲמָן...
מִי כָמוךָ אָב הָרַחֲמִים...
יש ב' מיני רחמנות, "אב הרחמן" ו"אב הרחמים".
ופירוש אב הרחמן הוא המרחם על האדם במה שהשכל מחייב לרחם עליו. כמו למשל אדם יש לו מידת רחמנות זו שמרחם על חברו כשמפייסו אחר שציערו פעם ושתיים, שהשכל מחייבו למחול לו ולא יותר. וזו גם כן בחינת אב הרחמן אצל ה' יתברך כביכול.
אבל מידת אב הרחמים הוא רחמים גדולים בלי שיעור, אף שאין השכל מחייב למחול לו ולרחם עליו, דהיינו אחר שחטא הרבה פעמים מאד, אף על פי כן כשמבקשים ממנו סלח לנו אבינו ג' פעמים בכל יום הוא מוחל וסולח לו. וזהו פירוש "חנון המרבה לסלוח".
וזהו "כי אבי ואמי עזבוני", היינו בחינת אב הרחמן, ועם כל זה "וה' יאספני", היינו בחינת אב הרחמים.
וכמו שבמוסף ראש השנה ויום הכיפורים ובנעילה אומרים מי כמוך אב הרחמים, שהוא גילוי בחינה עליונה יותר מבחינת אב הרחמן... ולכן אומרים זה במוסף ונעילה כשאומרים קדושת כתר [שהיא קדושה נעלית יותר].
(אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה)
וּבְכֵן יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ... וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ... וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ... וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ...
צריך להיות ד' פעמים "ובכן"... דהנה "ובכן" בגימטריא "חסדו", ומצינו נכתב ד' פעמים חסדו בתהלים: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו. ואיתא בשל"ה שהן נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה... וזהו ענין ד' פעמים ובכן [להמשיך את חסד ה' מלמעלה עד לעולם העשייה].
(אדמו"ר מוהרש"ב, ספר המאמרים תרס"ה)
קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ ה' כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי
ראשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ
עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְּמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי
בפסוקים אלו הוא הקירוב האמיתי והפנימי בשפיכת הנפש, שזהו ענין הראשי תיבות של הפסוקים קר"ע שט"ן, שהוא ענין הסרת המסכים, שלא יהיה שום דבר החוצץ ומפסיק כלל, שהסרת ודחיית המקטרג והקטרוגים נעשה על ידי ההכנה לתקיעת שופר. שבאנחה הראשונה שבני ישראל מתאנחים קודם תקיעת שופר, כמאמר הידוע, בזה פועלים שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים...
דהנה מורנו הבעש"ט נ"ע אומר דענין תקיעת שופר הוא צעקת אבא אבא, ומבאר זה במשל כבן שתעה ביער בין חיתו ארץ וצועק אבא אבא הצילני... שאין לו להאב עונג גדול ופנימי יותר מכמו זה, שבנו ובתו קוראים לו בקריאה פנימית ועצמית. וכמו כן הוא במצות תקיעת שופר, שכל ישראל צועקים לאבינו מלכנו אב הרחמן ואב הרחמים בקריאה פנימית ועצמית מעומק נקודת הלב אבא אבא, ושופכים לפניו יתברך כל לבבם בבקשת רחמים רבים להתעורר עליהם ברחמים פשוטים, שכל זה הקדמה והכנה רבה למצות תקיעת שופר.
(אדמו"ר מוהריי"צ, ספר המאמרים תרצ"ו)
הַיּום הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים
ידוע שישנם ב' פירושים בתיבת "הרת". הרת לשון רתת ופחד, והרת מלשון הריון ולידה.
הרת מלשון רתת ופחד הוא ענין מה שכתוב אחר כך היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, שיש דין ומשפט על כל העולמות, וגם על הגילויים שלפני הצמצום, אם יומשך עוד פעם אם לאו.
ועל ידי העבודה דנשמות ישראל נעשה הרת עולם מלשון הריון ולידה, שכל הענינים נמשכים מחדש מעצמותו ית', וכמו שהיה בתחילת הבריאה, שבמי נמלך [הקב"ה לברוא את העולם], בנשמותיהן של צדיקים (רות רבה פרשה ג, ב), ועמך כולם צדיקים.
(הרבי זי"ע, ספר המאמרים תשל"ב)
אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְּרוּעָה, ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן
אשרי העם יודעי תרועה. אשרי, שבח והודיה לה' יתברך, אשר כל עם ישראל יודעי תרועה - תרועת מלחמה עם היצר הרע, ולכן הנה כולם "ה' באור פניך יהלכון".
(אדמו"ר מוהריי"צ בשם הבעש"ט, ספר המאמרים תש"ג)
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
למלאכים עליונים אין יצר הרע, כמפורש בגמרא (שבת פט, א) וכמובן בפשטות, שבעולם העליון, עולם האמת, לא שייך כל המושג של יצר הרע. ומכל מקום יתכן שעבודתם אינה בתכלית השלימות הראויה להם, ובלשון הכתוב "במלאכיו ישים תהלה" [לשון פחיתות, ראה במפרשים] ולכן מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון - שסיבת הדבר היא בידעם שעבודתם אינה בתכלית השלימות, דאם לא כן אין כל סיבה לחיל ורעדה מיום הדין.
כיצד נפעל אפוא התיקון שלהם? על ידי תפילת "ונתנה תוקף", שאומרה כל אחד ואחד מישראל על פי הוראת התורה, תפילה שבה מבואר פרטי הענין ד"מלאכים יחפזון" וכו'...
גם יהודי שמגיע לבית־הכנסת בימים נוראים, ואילו במשך השנה כולה לא יודעים היכן הוא נמצא, גם הוא אומר - על־פי הוראת וציווי התורה - תפילת "ונתנה תוקף", ועל ידי זה פועל תיקון בעבודתם של מלאכים עליונים.
(הרבי זי"ע, תורת מנחם תשמ"ה)
וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיאֹמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה
הקבלת־עול דראש השנה היא בפנימיות ועצמות נפשו במסירה ונתינה לה' בשעבוד גמור. והדברים קל־וחומר: ומה בקבלת עול מלך בשר ודם הרי הוא מקבלו על עצמו בעומק נפשו לשמוע ולקיים ככל אשר יצווה עליו במסירת נפשו ממש, מכל־שכן להבדיל הבדלות לאין קץ בקבלת עול מלכותו יתברך...
זהו מה שבתפילות דראש השנה מזכירין אותו ית' בתואר מלך ומלוכה, כמאמר ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו, המלך הקדוש, מלוך על כל העולם כולו בכבודך. ומקירות לבנו אנו צועקים המלך, שתהיה התפשטות מלכותו יתברך, שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, וגם אפילו מי שאינו רק "נשמה באפו", וכמו על דרך משל בגשמיות, מי שבגלוי אינו נראה כלל שהוא חי, ורק "נשמה באפו"(ראה יומא פה, א), כן הוא גם ברוחניות, שמי שרק נשמה באפו בלבד, הנה גם הוא יודע דרק אלקי ישראל הוא מלך, ויודע גם [כי] מלכותו ית' בכל משלה.
(אדמו"ר מוהריי"צ, ספר המאמרים תש"ב)
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא כֹּל יָכוֹל... וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדוֹ הוּא
וכל מאמינים שהוא כל יכול, ואף על פי כן וכל מאמינים שהוא לבדו - גם אחרי כל הגילויים ד"כל יכול"... שאף על פי שהוא נתפס בבחינת ריבוי והתחלקות [כלומר, שהוא מאיר ומתגלה בכל הנבראים הרבים והשונים] מצד תפיסתו בעולמות, כי אם לא היה נתפס בהם היו חוזרין לאין ואפס [וזהו פירוש "כל יכול", שמאיר ומתגלה בכל העולמות], מכל מקום... אין ריבוי והתחלקות הנבראים פועלים שום התחלקות וריבוי בעצמותו ח"ו, ואין שום שינוי בו, רק הוא קדוש ומובדל לאחרי שנברא העולם כמו קודם שנברא בהשוואה ממש [וזהו "שהוא לבדו הוא"].
(הרה"ק רבי הלל מפאריטש, פלח הרימון)
הַשָׁוֶה וּמַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל. וְכֹל מַאַמִינִים שֶׁהוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק
וצריך להבין שייכות ענין "השוה ומשוה" לזה שהוא "שופט צדק". דלכאורה איך אפשר לומר שבמשפט יהיו שווים קטן וגדול, דהרי משפט הוא לפי הזכות, ואיך יהיו כולם שווים בזה?
דאין לומר דהכוונה רק מה שכולם שווים בלי שום משא פנים, כמו שכתוב "כקטן כגדול תשמעון" וכמו שכתוב "ולא ניכר שוע לפני דל", דאין זה שבח כל־כך למעלה, אלא צריך לומר הכוונה שכולם שווים במשפט. וצריך להבין איך אפשר להיות כן. וגם מהו ענין שופט צדק, דאם כפי פשוטו - איך שייך לחשוב אחרת ח"ו?...
דהנה שופט הוא בחינת זעיר אנפין [המדות העליונות], דשם שייך ענין המשפט בבחינת חסד וגבורה [שמדת החסד מכריעה לזכות, ומדת הגבורה - לחובה]. אמנם שופט צדק הוא כשנמשך בחינת הרחמים [שהיא בחינה עליונה יותר] בזעיר־אנפין... והיינו כשמדות דזעיר־אנפין מתהפכים לרחמים על ידי גילוי עצמות אור אין סוף בהם, וכמו "עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחם עליהם כו'", וכדאיתא בירושלמי (תענית פרק ב, סוף הלכה א) על פסוק "הנה ה' יוצא ממקומו" - יוצא ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל...
ואז הוא שווה ומשווה קטן וגדול, שכולם שווים במשפט. דמה שיש חילוקי מדרגות היינו במדות דחסד וגבורה, אבל כשנעשים בבחינת רחמים פשוטים, הרי "באור פני מלך חיים" כתיב, שכולם שווים לטובה. וזהו השוה ומשוה קטן וגדול, לפי שהוא שופט צדק, שנמשך מבחינת עצמות אור אין סוף במדות דזעיר־אנפין, עד שמתהפכים לרחמים פשוטים, הרי הוא שווה ומשוה קטן וגדול, שמרחם על כולם.
(אדמו"ר מוהרש"ב, ספר המאמרים תרס"ג)
מלכויות, זכרונות ושופרות
מתוך עטרת ראש
עטרת ראש הוא ספר שחיבר אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן בעל התניא, המוקדש כולו לביאור סודם של הימים הנוראים.
חלקו הראשון של הספר הוא דרוש אחד בן עשרים וארבעה פרקים העוסק בעומק משמעותו של יום ראש השנה, אשר בו כלולים כל פרטי המאורעות של השנה, בדוגמת הראש אשר בו כלולים כל האיברים. בהמשך הדרוש מתבאר בהרחבה ובפירוט רב סודן הפנימי של ברכות המלכויות, הזכרונות והשופרות, שורה אחר שורה.
להלן טעימה קלה מאוד מתוך המבואר בספר אודות שלוש הברכות הללו.
מלכויות
"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". תפקידנו בראש השנה הוא לעורר אצל הקב"ה מחדש את מידת המלכות ואת הרצון למלוך עלינו, כפי שאנו מבקשים בתפילה - "מלוך על העולם כולו בכבודך".
והדרך לכך היא - אמרו לפני [פסוקי] מלכויות.
"על דרך משל הידוע באיש חכם שאומר דבר חכמה, אין מקבלים דבריו - גם שהוא דבר חכמה אמיתית - אם אינו מביא ראיה לדבריו מן המקרא בתנ"ך. ולכאורה, למה צריך חיזוק אם דבריו אמיתיים מצד עצמו? אך לפי שהתורה נקראת אמת... וכל דבר חכמה אין לה קיום ותוקף על אמיתתו [אלא] רק על ידי מופת וראיה מן המקרא, שאז הוא ודאי אמת לאמתו... וכמו "מאי טעמא דרבי פלוני? אמר קרא".
וכך יובן בדוגמא זו כאן, במה שנאמר "אמרו לפני מלכיות" עשרה פסוקים שבתנ"ך דוקא - שכדי שיופסק הדבר לאמתו, שיהיה לו יתברך רצון למלוכה, מביאים לו ראיה מן המקרא, מפסוקי תנ"ך, שכך כתוב בתורתך ועל־ידי עבדיך הנביאים וכן בכתובים כו', שמאמת הדבר הזה... ושאז ודאי האמת כן הוא וצריך לקיים אמיתית הדבר... הרי מן התורה ונביאים וכתובים ראיה ומופת שהוא יתברך מלך, שאז נתקיים הדבר לאמתתו, ואי אפשר לו להפר מה שכתב בתורתו, ויקבל כתר מלכות בראשו בהתעוררות מחדש".
זכרונות
בברכה זו אנו רואים שיש שני סוגי זכרונות - זיכרון חיצוני וזיכרון פנימי.
הזיכרון החיצוני הוא זה שבו הקב"ה זוכר את כל הבריות שבעולם, "כמשל הזוכר על איזה דבר קטן בערך מאד שנתרחק מאתו, שבוודאי נשכח הדבר הזה ממנו מצד קוטן ערכו בעיניו בתחילה, על כן בריחוקו ממנו נשכח ממנו לגמרי, כמו המתעסק באיזה פעולה בדבר־מה, שלא שם לבו בזה רק כמתעסק בעלמא... על כן צריכים להזכירו עליו, שייתן דעתו ומחשבתו עליו מחדש, וזהו נקרא זכרון חיצוני".
על כך אנו אומרים בתחילת הברכה אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם, שהוא עולמנו, וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, הם הנבראים העליונים שקדמו לעולמנו, שמקומם בעולמות מכוסים וסתומים, כהמשך הברכה - לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית... אולם כל זאת, הנבראים העליונים והתחתונים, הוא הזיכרון החיצוני בלבד.
ואילו הזיכרון הפנימי מתייחד לעם ישראל: אמרו לפני זכרונות, שיעלה זכרונכם לפני לטובה, "זכרונכם" דווקא. ואכן פסוקי הזכרונות שאנו אומרים לפניו עוסקים בזכרון עם ישראל דווקא, עד האחרון שבהם - הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, וגם סיום הברכה - זוֹכֵר הַבְּרִית, אשר מבטא את מהותו של הזיכרון הפנימי:
"וזהו כמשל הידוע בשני אוהבים נאמנים עד הנפש... שעושין כריתת ברית... שעל ידי כריתת הברית הזה נעשה חק זכרון לאהבה בעצמיות בל תמוט לנצח, והיינו במה שיביאו את האהבה שלהם למעלה מן הטעם ודעת, כדי שלא תיבטל מכל דבר שבטעם, דגם כשבטל הדבר לא יבוטל האהבה כלל.
ועושין סימן לזה במה שיכרתו דבר לשנים ויעברו בו, שזהו לסימן כמו שאי אפשר לדבר הנכרת שיהיה שלם כי אם בהתאחד שני חצאיו יחד, כך כורתי ברית לא יפרדו והיו כאיש אחד בחיבורם יחד, כאילו בריאה אחת הם מתחילה, ואין לאחד שלימות בריאה בלא השני... והוא הזכרון בפנימיות כל כך, עד שגם אם יתרחקו זה מזה מאד, יש שורש לחיבורם הפנימי על ידי מה שיש לכל אחד החצי לסימן ולזכרון, והחצאים מתחברים יחד לפי שהן גוף אחד ממש, ועל ידי זה ממילא יתחברו נפשותם גם המה".
הזיכרון הפנימי של הברית המופלאה בין הקב"ה לעם ישראל הוא שמעורר וגורר אחריו את הזיכרון החיצוני של הברואים כולם, ועל כך אנו אומרים: כִּי [יום ראש השנה] חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, ומאחר שהוא יום החוק והמשפט שלנו, לכן - וְעַל הַמְּדִינוֹת [כולן] בּוֹ יֵאָמֵר, אֵיזוֹ לְחֶרֶב וְאֵיזוֹ לְשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לְרָעָב וְאֵיזוֹ לְשָׂבָע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת.
שופרות
פסוקי השופרות פותחים בשופר אחד, השופר של מתן תורה, ומסיימים בשופר אחר, הוא השופר שיישמע לעתיד לבוא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל...
שופר גדול יהיה רק לעתיד, ואילו השופר שאנחנו תוקעים בו בראש השנה הוא "שופר קטן" בלבד. תקיעת השופר היא קול פנימי הבוקע מתוכנו ומעורר למעלה רצון פנימי להאיר ולהשפיע ( - למלוך), אך לעולם מדובר בהארה והשפעה מוגבלת המדודה לפי יכולתם של העולמות לקבלה.
"אבל הנה בחינת שופר גדול שיהיה לעתיד לבוא היינו שיאיר אור האין־סוף כמו שהוא לבדו למעלה - גם למטה, ולא חלק [ו]הארה בעלמא בלבד, וכמו בימות המשיח דכתיב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" כו', ו"כולם ידעו אותי" ממש... ועל כן נקרא שופר גדול, כמו ש"לגדולתו - העצמית - אין חקר", כך בהתגלות שלו בקול שופר... וכמו שכתוב [בפסוק הבא מפסוקי השופרות]וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה בבחינת גילוי אור עצמותו".
אולם השופר גדול שייתקע לעתיד לא יופיע סתם כך משום מקום, אלא הוא למעשה הולך ונבנה במשך הדורות. מאז קול השופר הראשון שבמתן תורה, שבו פותחים פסוקי השופרות, אנו, בכוח עבודתנו בתורה ומצוות, יוצרים את הגילוי הבלתי־מוגבל שלעתיד, שהרי מפני מה "יהי נועם ה' עלינו" אז - מפני ש"מעשה ידינו כוננהו" עתה! "התחיל בזכרנו שופר דמתן תורה ומסיים בשופר דלעתיד, משום דהא בהא תליא, דמשופר דמתן תורה יגיע לשופר דלעתיד לבוא".
ובכך מתבאר באופן נפלא לשון הפסוק הנאמר כאן אודות השופר של מתן תורה, וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד - לאורך הדורות הקול הולך ומתחזק, עד שהוא הופך לקול השופר הגדול, "וזהו שכתוב "הולך וחזק" לשון הווה, שקול השופר דמתן תורה הולך ומתגבר עד ימות המשיח... עד שיגיע לבחינת שופר גדול דלעתיד לבוא".
