התוועדות פורים תר"פ במחיצת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע
התוועדות זו התקיימה ברוסטוב, רוסיה, כשבועיים לפני הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. באותה תקופה אירע המהפך השלטוני שבו תפסו הבולשביקים את השלטון, והחילו את חוקיהם לבלתי התאסף יחדיו לענייני דת, ובכל זאת התקיימה בביתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע התוועדות פורים ובה היו 'גילויים' גדולים ביותר.
תיאור המאורעות נרשם על־ידי הגאון רבי משה דובער ריבקין, לימים ראש ישיבת תורה ודעת, שנכח בהתוועדות.
ממנהגי ליובאוויטש בפורים בבית רבינו נ"ע היה, שהיו מזמינים יחידי סגולה מאנ"ש להיות מסובין עם רבינו נ"ע להסעודה, וכשהיו כבר יושבים כל המסובין המוזמנים, היו נכנסים כמעט כל אנ"ש והתמימים גם כן, ובמשך הסעודה היה רבינו נ"ע מדבר מאמר דא"ח [=דברי אלקים חיים] ושיחות קודש כידוע למי שזכה להסתופף בצלא קדישא, וגם דרכו תמיד בפורים בסעודה לערוך "מגבית" עבור הקופה שהיה קורא אותה קופת "על דעתי", כלומר על דעת קדשו[1].
אך בשנה זו, כשנכבשה העיר על־ידי הבולשביקים לערך בחדש שבט, ביקש רבינו נ"ע להזהיר לכל אנ"ש משמו שלא לבוא לביתו לא לדא"ח ולא ליחידות ולא להתפלל, ובשבת־קודש היה אומר דא"ח רק לפני אחדים מהמקורבים ביותר, וגם לתפלה היה מנין מצומצם, וכמובן היו אנ"ש נזהרים בזה כל הזמן.
אך בפורים נתקבצו כל אנ"ש והתמימים לבית רבינו נ"ע, כי כל אחד חשב שהוא יהיה היחידי שם, ואנשי בית רבינו נ"ע אמרו בשם הרבנית תחי' שרבינו נ"ע יסב להסעודה רק זמן מה ויאמר דא"ח, ועד שעה לערך על כל אחד לעזוב בית רבינו נ"ע, כי היה אז איסור מטעם הממשלה ללכת ברחוב אחר שעה 9.
אך כאשר ישבו זמן מה להסעודה, אמר רבינו נ"ע לחיים על מעט משקה, וצוה גם להמסובין ליקח משקה, לאמר לחיים ולנגן ניגון, והתחיל בעצמו לנגן. ואף כי לפי המצב אז היה בזה סכנה שלא ירגישו שוטרי העיר ברחוב שיש כאן קיבוץ אנשים, אשר אסיפת גם שלשה אנשים ביחד בלי רשיון מיוחד מהממשלה היה אז מן האיסורים החמורים מטעם הממשלה, והרבנית תחי' פחדה באמת מאד והפצירה על־ידי המשמשים את אנ"ש שיפסיקו מלנגן, וגם כ"ק שליט"א[2] ביקש שינגנו לכל הפחות לא כל־כך בקול רם, אך רבינו נ"ע לא אמר כלום על זה, ומובן שאנ"ש המשיכו לנגן בקול. אך כאשר הכיר רבינו נ"ע שבנו כ"ק שליט"א מפחד קצת, פנה אליו ואמר "שמחת תורה האבען מיר געזונגען און געטאנצט, און מיר האבען ניט גיוואוסט אז ס'קען זיין אף דעם קטרוגים, און מי וועט דאס דארפען פארענטפערין, און עס האט ב"ה ניט געשאדט [=בשמחת תורה שרנו ורקדנו, ולא ידענו שיכולים להיות קטרוגים על כך ויהיה צורך להצטדק, וב"ה זה לא הזיק] (כי בשמחת תורה שהיה אז עוד ממשלת הד'[3], היה אז מסירה על רבינו נ"ע שבביתו עשו שמחה בריקודים ומחולות על הצלחת מנגדיהם כו'. אך מאת ד' היתה זאת שאחד מהפקידים הגבוהים מהממשלה דאז הסיר המסירה בהמלצתו לטובה על רבינו נ"ע והשייכים אליו, ויש בזה אריכות ובבית רבינו נ"ע לא ידעו כלל מזה עד שהסירו המסירה) איז זאל זיין יעצט אויך אזוי. איי, יעצט ווייסען מיר דאך. נו, איז דאס א נסיון, דארף מען ביישטעהן דעם נסיון [=יהיה כן גם עתה. אלא מאי - עתה הרי אנו יודעים, נו, הרי זה נסיון, ויש לעמוד בנסיון]!".
ביקור הקומוניסטים בשעת ההתוועדות בבית הרבי
בין כה נשמע כי הפעמון משער החצר מצלצל, ונפחד כולנו, כי שיערנו תיכף שזהו שומרי הממשלה. וכן היה, ששלשה משוטרי הממשלה רצו לכנוס לעשות חיפוש בחצר ודירת רבינו נ"ע, כי בלילה ההיא היה מטעם הממשלה חיפוש כללי בכל העיר בכל בית ובית לבדוק הפספורטין [=הדרכונים], ואם נמצא מהדברים האסורים מטעם הממשלה אשר באמת הכל היה אסור והיה בזה סכנה גדולה. אך המשמש רזא"ס[4] שפתח להשומרים שער החצר נפל בדעתו לנסות לדחותם לעת עתה, ואמר להם שהבעה"ב כלומר רבינו נ"ע כעת עסוק ואין לו זמן כעת לפנות אליהם, ועל כן הוא מציע להם שיבואו בעוד איזה שעות, ונפלא היה הדבר שהשומרים קבלו תירוץ קלוש כזה ונעתרו להצעת המשמש, וזה היה בערך שעה העשירית. וכשמסרו לרבינו נ"ע שהשוטרים כבר היו פה ולעת־עתה הלכו להם, ובעוד איזה שעות יבואו חזרה, לא ענה כלום על זה והמשיך המסיבה כמקודם. במשך השעות האלו אמר רבינו נ"ע דרוש על הפסוק "והיה כאשר ירים"[5] והרבה שיחות קודש נפלאות בהתגלות מאד[6], וישב בשמחה רבה, וכל אנ"ש היו שמחים כאשר ראו את רבינו בשמחה כל־כך אשר פניו היה כפני שכינה כו'.
כעבור איזה שעות באו השוטרים ועלו להקומה העליונה, דירת רבינו אשר שם היו מסובים להסעודה, וכאשר הגידו לרבינו שהשומרים נכנסו בבית, אמר: "אה! ווייל זיי זיינען מנגדים אויף אלקות מאכט זיך אין זייער צייט בלבולים [=מאחר שהם מנגדים לאלקות, הזמנים שלהם מתבלבלים]". והשוטרים נגשו אל הפתח של חדר האוכל אשר שם ישבו רבינו וכל המסובים, ועולם [=קהל] גדול מאנ"ש שהיו עומדים צפופים, וכאשר השוטרים ראו כל זה תמהו ושאלו: מה זה פה, ומה עושים פה כל־כך הרבה אנשים באישון לילה בשעה כל־כך מאוחרת? ונפלא היה הדבר שעם כל זה לא העיזו השוטרים לכנוס לפנים חדר האוכל להפריע את המסיבה. וכ"ק שליט"א, כאשר ראה שהשומרים עומדים אצל הפתח ומביטים על כל מה שנמצא על השולחן, רצה להסיר המשקה מעל השולחן והקערה עם המעות, אשר זה היה מהאיסורים היותר חמורים מטעם הממשלה אז, ולא הניחו רבינו. ורצה כ"ק שליט"א לכל הפחות לכסות במטפחת הקערה עם המעות, ולא הניחו גם כן רבינו, ואמר: "איך ווער פאר זיי ניט נתפעל יעצט. אין דעם מצב ווי איך שטיי יעצט ווער איך פאר זיי כלל ניט נתפעל, אנדערש מאל וואלט איך אפשר אויך נתפעל ווערין, אבער ווי איך שטיי יעצט ווער איך פאר זיי כלל ניט נתפעל, קדושה בלייבט אלע מאל אויף איר ארט, איך האב פאר זיי כלל קיין מורא ניט [=איני מתפעל מהם עכשיו. במצב כמו זה שבו אני עומד כעת, אינני מתפעל מהם כלל. בפעם אחרת אולי הייתי מתפעל, אולם במצב שבו אני עומד כעת איני מתפעל מהם כלל. קדושה נשארת תמיד על מקומה, איני מפחד מהם כלל]!".
אחר כך הגידו לרבינו שהשומרים רוצים לכנוס בחדר קדשו (הנקרא "קאבינעט") שבו ישב על התורה ועבודה כל הימים לרבות הלילות, לעשות שם חיפוש, ואמר בהתרגשות גדולה: "אין קאביניעט דארט וועלען זיי גאר נתבטל ווערין [=בקאבינעט, שם הם יתבטלו לגמרי]"! ולא העיזו לכנוס לפנים בחדר קדשו, רק עמדו אצל הפתח וראו מרחוק החדר עם הספרים וארונות עם הכתבי־יד קודש כו'. ורבינו צוה לכל אנ"ש שלא יביטו עליהם, ואמר "קוקט ניט אויף זיי, קוקט אהער, זאל אייך ניט ארין [אל תסתכלו עליהם, הביטו הנה, אל תתרשמו מהם כלל]!".
אח"כ אמר עוד בהתרגשות: "נו, מיר וועלען ריידען נאך א חסידות, וועלען זיי נתבטל ווערין [=נו, נאמר עוד דרוש חסידות, אזי יתבטלו לגמרי]". והתחיל לאמר הדרוש "ראשית גוים עמלק"[7], אשר תוכן ענינו היה איך שמציאות הקליפות הוא מציאות ההעדר ואינם מציאות אמיתי כו', ודיבר הדרוש בקול רם, והפציר את אנ"ש שיתקשרו עצמם וישמעו היטב, וכמה פעמים הפסיק באמצע הדרוש - אשר מעולם היה נזהר שלא להפסיק בשום דבור בעת אמירת דא"ח, כמעט כמו בעת התפלה כידוע לאנ"ש - והתחנן בקול תחנונים: "הערט וואס מי רעדט, זאל אייך ניט ארין, קוקט ניט אויף זיי [=הקשיבו לדברים, אל תתרשמו מהם, אל תביטו בהם]".
השומרים חיכו שם בהפרוזדור בסמוך לחדר האוכל ששם ישבו רבינו והמסובין, ולא ידעו בעצמם על מה הם מחכים, עד שבקשו שלכל הפחות איזה אנשים יראו להם הפספורטין [=הדרכונים], ויצאו אליהם כשלשה אברכים אשר היה להם פספורטין כהוגן (כי אצל רובם ככולם היו הפאספורטין שלא כהוגן) והראו להם, והשוטרים הלכו להם. אשר כל זה היה פלא נפלא, שהשומרים יעברו בשתיקה מאורע כזה אשר הכל היה מהאיסורים הגדולים מטעם הממשלה בעונשים חמורים, הן אסיפת הרבה אנשים למקום אחד בלי רשיון, וכן שתיית ומציאת יי"ש, ומה גם הכסף הנאסף סכום גדול אשר היה מונח בגלוי על השולחן בהקערה כנ"ל, וביותר מה שלא בדקו בבית כלום, וגם הרי פספורטין לא בדקו כלל רק אצל שלשה אברכים כנ"ל. אשר מופתים גלויים ראינו אז בכל זה, ומי שלא היה אז שם בעת מעשה אי אפשר לשער זה. וכמה פעמים אמר רבינו אז בכעס וקפידא "פע, זיי זיינען קליפות, איך קען זיי ניט ליידען [=הם קליפות, איני יכול לסבול אותם]. אין אני והם יכולים לדור", ובכלל הגילויים מרבינו בלילה הזאת אי אפשר לתאר על הכתב, וכה ישב רבינו עם כל אנ"ש בשמחה והתגלות רב כמעט עד אור היום[8].
התוועדות פורים תרפ"ז מחיצת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע
בשנת תרפ"ז היה השלטון הסובייטי במלא עוזו ותקפו, והצר את צעדי שומרי גחלת היהדות. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ המשיך לנהל מחתרת ענפה של חדרים ומלמדים, שוחטים, מקוואות, ישיבות וכל צרכי הדת. אך הק.ג.ב. הגביר את תשומת לבו לפעילותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, וה"יבסקציה" (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית) עקבה אחרי כל המתרחש בחצרו בלנינגרד, רוסיה.. גם בהתוועדות זו נכחו סוכני היבסקציה, ובכל זאת דיבר כ"ק אדמו"ר דיבורים חריפים ביותר אודות המסירות נפש הנדרשת לעת זו.
התיאור נכתב על־ידי החסיד רבי אליהו חיים אלטהויז שנכח בהתוועדות.
...הפורים דאשתקד - תרפ"ז - לא היה בדוגמא ובערך לימי הפורים מכל השנים שעברו. את אשר שמענו וראינו בסעודת פורים זו, לא שמענו ולא ראינו לא אנחנו בכל ימי חיינו, ולא אבותינו ולא אבות אבותינו, דיבורים ודברים נוראים מאד, מבהילים ומפחידים את רואם ושומעם. והן אמת כי לא בהיסח הדעת בא לנו הפורים הזה, המובדל מכל ימי הפורים והמיוחד לתרפ"ז ברוב תמיהתו ופליאתו ברוב יגונו עצבונו וצערו, כי מראשית השנה הרגשנו כולנו את ההעלמות וההסתרים גם כן לא כבכל פעם ופעם, המכשולים הרבים אשר הפריעו אותו בעבודתו הקדושה כל ימי החורף על כל צעד וצעד ממש, ומבלי התחשב עם כל הצרות והמצרים הללו של רבינו, במסתרים ובהצנע שלח צירים מיוחדים ממשולחיו ועושי רצונו וציווה עליהם לייסד בכל עיר ועיר גדולה וקטנה חדר לתינוקות של בית רבן על חשבונו, ואת שמו לא יגלו לשום בן אדם, לשלם לכל מלמד תינוקות של בית רבן בעד חודש או חדשיים שכר לימוד, לפזר בכל המקומות "העתקות" מסעיפי החוקה אשר מותר ללמוד עם שלשה ילדים, ובאם יארע להם איזה עיכוב מצד ה"יבסקציה", או איזהו מקרה לא טהור הנוגע לדת, יודיעו תיכף למשרד היורידי [=המשפטי] לכל עניני הדת שיסד רבינו במוסקבה.
בכלל ציווה רבינו למשולחיו שיטיפו וידרשו מעל הבימה בכל בתי הכנסת ובתי המדרש שבכל עיר ועיר לחזק את לב ישראל ולקרבם לאביהם שבשמים על־ידי אמירת דא"ח, לקבוע שבכל יום בין מנחה למעריב יאמר אחד לפני הנאספים ללמוד "עין יעקב" וספרי מוסר, ומטרתם תהיה להגביהם במצב רוחני ומוסרי מנפילתם העצומה בנפש וברוח. וברוב חסדי ה' כי לא אלמן ישראל ובכל עיר ועיר מצאו המשולחים יהודים תמימי דעה אשר התחברו אליהם בחמימות וברוב התרגשות, וחיש מהר נתייסדו חדרים וחברות "עין יעקב" למאות ולשמחת רבינו אין קץ, אבל לרוב דאבוננו נודע הדבר גם ליבסקציה, ולא ארכו הימים ונתפסו ונאסרו המשולחים על ידם, ובשנת תרפ"ז נפסקה עבודתם וגורשו לעיר מקלט בסיביר.
אנחנו המקורבים אל בית רבינו ידענו את מכאוביו הרבים מבית ומחוץ, ולא נעלם מאתנו מעדת המרעים אשר סובבו אותו והצרות הרבות אשר סבבוהו וכי במסתרים תבכה נפשו יומם ולילה לא ישקוט ולא ינוח ועומד במלחמה תמיד כל היום עם אוחזי החרב נגדו הגלויים והנסתרים, ואם כי שביכולתנו היה לשער ולתאר כי הדאגה בלבו הצפונה והטמונה - ישיחנה בעת התגלות בסעודת פורים, ובזמן ש"חייב אינש לבסומי" ישפוך את שיחו מלבבו המלא, אבל את אשר שמענו וראינו בפועל לא שיערנו ולא פיללנו.
הפורים הזה היה יחיד במינו ונשתנה מכל השנים בכל הפרטים. התרגשות עצומה, פנים נזעמות, עיניו מקור דמעה, עורו ובשרו אדמו מפנינים, בהגיגו תבער אש בקול חזק מאד, דברים מבהילים ומפחידים אשר אוזן לא שמעם עד הלילה הזה, השתפכות הנפש ממש. ויהי בחצי הלילה ויעמוד על רגליו באמצע הסעודה, ויתן ידיו על כותנתו להפשיטה מעל לבו, ויך באגרופו על לבו הערום והפתוח בכוח גדול וחזק, ויקרא אותי בשמי להתקרב אליו, וחיש מהר ניגשתי לשמוע, וידבר אלי כדברים האלה:
- אליה חיים, אליה חיים, אשתקד אמרתי לכם לכתוב ואתם לא שמעתם בקולי! ובמילא יש לכם צרות כל השנה, כעת אומר לכם לכתוב לכל הערים והעיירות בלשון זו: היה לנו רבי והוא השאיר אחריו בן, והוא ציווה לכתוב בשמו, שמי שיש לו בן וימסור אותו ללמוד בבתי הספר היבסקיים, לא יוציא את שנתו!... האם תכתבו? זכרו את אשר אני אומר לכם!
והכפיל הדברים מספר פעמים, וכמה פעמים הכה בחזקה באגרופו על לבו, וממש נפשו יצאה בדברו.
אחר כך קרא אותי שוב ויאמר בפנים צוהבות ושוחקות:
- אני מקבל על עצמי ד' מיתות! כשתראו שהגוף בוער, אל תרחמו! שמרו על הראש!
הדברים הנוראים והאיומים האלה נאמרו ונשנו מספר פעמים ברעש גדול ובהתלהבות גדולה כלפיד אש ובעמידה על רגליו, ובאותה שעה פחד גדול ונורא נפל על הנאספים עד אשר לא מצאנו לפנינו מקום לעמוד, וממש אבדנו מקוצר רוח.
אחד מזקני החסידים שלא יכול היה להתאפק הרהיב עוז בנפשו ויאמר:
- רבי אין אנו יכולים, אין אנו רוצים לשמוע דיבורים כאלה, צריכים אנו "רבי" כאן למטה ממש!
ויענה לו רבינו:
- שאלתי את אבי: כמו ניקולאי? ויענני: כן, כמו ניקולאי!
הדברים היו כחידה סתומה בעינינו, ואין גם אחד יודע פתרונה, וכראות רבינו את תמיהתנו התחיל לספר:
ניקולאי הראשון שלח אותו פעם אביו, הקיסר פאוויל הראשון, על מאנעווערס [=לערוך תמרונים], משום שרצה לדעת כשרונותיו בעניני קשת חרב ומלחמה ומערכי צבא, ואם מוכשר הוא לצאת למלחמה ביום קרב. והוא, ניקולאי הראשון, היה איש מלחמה מנעוריו, ויעשה חיל רב במערכה של המאנעווערס ההיא, ואחרי אשר השכיל והצליח וישבע עונג רב, חתם בטבעתו לתת מתנות לגדוד ולשרי הצבא כמנהג המלכים אשר מלכו אז. דבר זה עשה בלי להתייעץ לא עם אביו ולא עם שר האוצר. ויהי בהגיע אל המלך שמע הצלחתו בהמערכה וכן על דבר חתימתו בקשר למתנות, וייחד המלך על הצלחת בנו, וגם נעשה חידודין חידודין על התערבותו במה שלא ניתן לו רשות מהמלך, וכן מהעודף והיתר אשר לא לפי כוחה של המלוכה אז, ויקרא את בנו ניקולאי להיכלו ויאמר לו: הנני מודה לך על השכלתך ורוב בינתך וכשרונותיך בהמאנעווערס אשר הצלחת בהם, אך על אשר הסכלת עשו בעודף המתנות אשר הרשית לחתום בלי רשותי ומבלי התייעץ אתי עבור זה - ענוש ושפוט אתה להיגרש מעיר המלוכה למשך שנתיים. ושאלתי את אבי: כמו ניקולאי? ויענני: כן, כמו ניקולאי!
בהמשך דבריו כל הלילה דיבר להזהיר הגדולים על הקטנים לשמור את נפשם של הקטנים מהחדרים המסוכנים של אחינו שונאינו ה"יבסקציה" ולהרחיקם מהם עד מסירות נפש ממש, ובתוך הדברים פנה אל אחד מאנ"ש מנעוויל[9] וזלמן שמו, ויאמר לו:
- זלמן! כשיעשו מדורה מעצים מיובשים ויאמרו לך: בחר לך אחת מהשתיים - או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם, או השלך עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות? - עליך להשליך עצמך אל תוך האש ובלבד שלא למסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם...
ופנה אל אחד מהמסובים ואמר לו: פיניע, האם תשלח את בנך לתלמוד תורה? והשיב: כן. ושאל אותו רבינו: מתי? והשיב: אחרי פסח. ואמר רבינו: לא אחרי פסח, אלא ביום ראשון. פיניע, אל תהיה... אל תשכח שזוהי נפש, אתה משחק עם נפש!
"היבסקציה ימח שמם"
אימה ופחד נפל על כולנו, כי לאו כל מוחא סביל דא וכשל כוח הסבל, ולא היה מעצור לרוחנו לשמוע עוד דברים חדים ובוערים כאלה. הפחד אשר פחדנו היה בכפליים: ראשית, יען אשר ניבא לנו עתידות מבהילות ומפחידות את לבב שומען, וממש פרחה נשמת כל אחד ואחד על כל דיבור ודיבור שלו. וכדי שלא יוסיף עוד להינבא בדברים האלה, מוכרחים היינו נגד הדרך־ארץ להיכנס באמצע הדיבור ולהפסיקו. והשנית, כי ידענו ובעינינו ראינו את המשולחים אשר נשלחו על־ידי ה"יבסקציה" לשמוע את אשר ידבר לפנינו בפורים זה, והם עמדו כל הזמן בקצה האחרון של השולחן מול פניו ממש, ושמעו בעיון כל הגה אשר יוצא מפיו הקדוש. ולא נעלם היה מאתנו הסכנה הגדולה אשר חופף עליו ר"ל מהרשעים האלה, כי הוא - רבינו - בידעו אשר בכל עת היותו בלנינגרד לא עבר גם יומא דפגרא אחד אשר לא ישלחו הרשעים האלה בעוולתה ידיהם להעמיד בביתו הפתוח והרחב תמיד מרגלים לידע מהנעשה בהיכלו ומה ידבר אתנו אנ"ש, והיה נזהר מאד כפעם בפעם בדברים להזכיר את שם הרשעים והחטאים האלה. אפס בלילה זה נשתנה טעמו, ומבלי התחשב כלל עמהם, אשר עמדו מנגד פניו ממש, קללם בפניהם קללה נמרצה הרבה פעמים, ובכל פעם אשר הזכיר את שמם הוסיף ואמר: "היבסקציה ימח שמם... יודע אני שהם נמצאים כאן, אולם אין אני מפחד מהם..." ובכל פעם שהזכיר את שם היבסקציה, הנה אנחנו היודעים ומכירים אותם הבטנו על פניהם, וראינו אותם מתביישים, אזיל סומקא ואתי חיוורא, ונתמלאו כעס ורציחה באותה שעה, ונגלה היה לפנינו רבות המחשבות אשר בלבבם אז, ואת אשר צופים לנו מזה תוצאות לא טובות.
ולפיכך החלטתי אני בעצמי להשתדל בכל ההשתדלות להפסיק את הסעודה. ולא מצאתי יותר טוב לפני מלקרוא את הרבנית הגדולה - אם רבינו, הרבנית שטערנא שרה - שהיא תפעל עליו, וכך עשיתי. נכנסתי אליה וסיפרתי לה, ותמהר ותרץ לחדר הגדול. כל אנ"ש בראותם אותה שמחו לקראתה, כי כולם הבינו כוונתה ופינו לה דרך לגשת אל רבינו. ויהי בהתקרבה, והוא עומד על רגליו, ותיכף, עוד טרם התחילה לדבר עמו, ויפן אליה ברוב כיבוד ודרך ארץ ויתחנן לפניה בדברים האלה:
- אמא, שובי לחדרך לומה תהלים ולבכות. שאף אחד לא יראה זאת, זה עוזר...
ובדברו נשפכו דמעות מעיניו הטהורות ויזלו כמים רבים על לחיו. והיא, הרבנית, בראותה את רוב דמעותיו החמות, התחילה גם היא לבכות, ובכו תרווייהו ודממה קלה עברה בעמדם כך זה נגד זה בלחישה ובבכיה בלי אומר ודברים. המחזה הנורא הזה עשה רושם חזק על כולנו, ונתגלגלו דמעות אין קץ מעיני כל.
הרבי מתעלף
והיא בדמעות שליש מתחננת לפניו לרחם על בריאותו להפסיק את הדיבור, להניח ולהינפש, לעזוב את החדר הזה ולהיכנס לחדר השני, וככה הרבתה לדבר על לבו בדברים רכים, עד אשר התעלף מרוב חולשה ואפיסת הכוחות, ויובילוהו לחדר השני ויצוקו מים קרים על ראשו להקיצו ולעוררו, ועוד סגולות אחרות להפיח רוח חיים בבשרו, ורק אחרי עשרה רגעים בערך עלתה בידינו שיפקח את עיניו.
את מצב כל אנ"ש הנשארים בחדר הגדול אחרי צאתו מתעלף, ואחרי כל הדיבורים אשר שמענו בלילה ההוא, אין בכח עט סופר לתאר אף מקצת מן המקצת. כל אחד ואחד הביט על חברו בתמהון וביאוש כאיש אובד עצות, כולנו נאלמנו דומיה שעה ארוכה, וכמו ראינו במוחש אשר ספינתנו טובעת בים ואין בידינו להצילה. מרגישים אנחנו כולנו כי שריפה גדולה ח"ו לפנינו, ואין לאל ידינו לכבותה, וכל אחד שואל את חברו: השמעת, ההבנת על מה ומי ירמזון מיליו? התזכור ותבין את השאלה "כמו ניקולאי?" והתשובה "כן, כמו ניקולאי"... השמעת את אשר אמר לזלמן? והלא הם מרגלי החרש שמעו כל מלה ומלה וכל קללה וקללה.
אנחנו כולנו חיכינו עד אשר ישוב ויבוא אלינו לברך ברכת המזון, ורק אחרי שעתיים שבה רוחו אליו ויבוא החדרה וישב על מקומו, ולא דיבר עוד חצי דבר מענין הנ"ל.
אחרי הפורים הזה נפלה ונשפלה רוח כל אחד ואחד מאתנו. הרגשנו כי עלינו לחכות לאיזה אסון מיצר ודואג.
ואכן בט"ו סיון באותה שנה נאסר ונידון למוות בירייה. ברחמי שמיים ניצל מעונש זה וגלה ללטביה ופולין, ומשם לארצות הברית, שם הסתלק כעבור עשרים ושלש שנים.
התוועדות פורים תשי"ג
במחיצת כ"ק אדמו"ר זי"ע
התרחשות פלאית בהתוועדות חג הפורים תשי"ג בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהתבררה למפרע כמופת שמיימי הקשור למותו של הצורר סטאלין ימ"ש כתוצאה משבץ שאירע בעצם יום הפורים, ולימים התקשרה גם לנצחון על הצורר סדאם חוסיין - אשר "ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" בזמננו - שאירע אף הוא ביום הפורים עצמו.
נרשם מפיו של ה"חוזר" הגאון החסיד ר' יואל כהן שליט"א, שנכח בהתוועדות.
ההתוועדות בפורים זה החלה כרגיל. מיד בתחילתה הרבי ציווה לנגן ואמר מאמר ד"ה "ויהי אומן את הדסה".
ההתוועדות נמשכה שעות רבות, עם הרבה שיחות וניגונים, כאשר לפתע, לקראת סיום ההתוועדות בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, היה ניכר על פניו של הרבי שרצונו לומר מאמר נוסף [בשנים הראשונות, טרם אמירת מאמר חסידות, היו ניכרים על פני קדשו של הרבי רצינות ודביקות מיוחדים, ואפילו חיוורון קל היה נסוך על פניו בשעה זו].
כהקדמה ובסמיכות לאמירת המאמר פתח הרבי וסיפר:
כשהפילו את הצאר ברוסיה, נערכו שם בחירות לממשלה. החסידים קיבלו אז הוראה מהרבי רש"ב נ"ע להשתתף בבחירות ולהצביע עבור מועמד פלוני שהיה טוב יותר עבור היהודים. היה חסיד אחד שהיה מופשט לגמרי מענייני עולם־הזה, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה, אך מכיוון ששמע שהרבי הורה להשתתף בבחירות, הוא הלך לטבול במקווה, חגר אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי... והלך לקלפי להצביע למועמד שהרבי ציווה לבחור בו.
לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו החסידים, ראה אנשים עומדים ליד הקלפי ומכריזים: "הוּ־רַה" [קריאת ניצחון רוסית]. החסיד לתומו חשב שתוכן הצעקה הוא כלפי מועמד מסוים ש"הוא רע", ולכן גם הוא נעמד והחל לצעוק "הוּ־רַע, הוּ־רַע, הוּ־רַע"...
וכך סיים הרבי את הסיפור באומרו בקול רם שלוש פעמים "הוא רע", "הוא רע", "הוא רע", ותוך כדי כך, רמז הרבי לקהל החסידים שנכחו בהתוועדות שיאמרו גם הם מילים אלו. כל המסובים נעמדו יחד והכריזו בהתרגשות: "הוא רע", "הוא רע", "הוא רע". ומיד לאחרי זה פתח הרבי ואמר את המאמר "על כן קראו לימים האלה פורים".
תוכנו של המאמר הוא, שבדרגת ה'גורל', דרגת הרוממות של הקב"ה שהכל בהשוואה לגביו, ולכאורה אין כל הבדל בין המן לבין ישראל, מדרגא זו עצמה נמשכת המפלה הגדולה להמן והישועה הגדולה לישראל - "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" מצד בחירתו העצמית של הקב"ה בישראל.
לאחר מכן נודע, שבמוצאי פורים חלה מושל רוסיה סטלין ימ"ש בצורה חמורה, ואיבד את הכרתו. בבוקר ח"י באדר מסרה ממשלת רוסיה הודעה בדבר מותו של סטלין...
באותה תקופה הייתה עת־צרה גדולה לבני ישראל שברוסיה, בעקבות פרשת 'משפט הרופאים'. סטלין הנחה את המשטרה לקחת קבוצה של רופאים יהודים למאסר, בעלילה שרצו לקצר את חייהם של מנהיגי המדינה. כתוצאה מכך החלה הסתה פרועה נגד היהודים ונוצרו חששות ממשיים מפוגרומים ורציחות היל"ת.
ולפתע פתאום - ישועת ה' כהרף עין. לאחר מותו של סטלין, העצורים שוחררו, העלילה בוטלה והוקל מצבם של בני ישראל במדינת רוסיה כולה.
שנים רבות לאחר אותו פורים, בימים הסמוכים לפורים תנש"א, הכינו לדפוס את המאמר "על כן קראו" הנ"ל והכניסוהו להגהת הרבי. ב'פתח דבר' של המאמר נכתב בקצרה הסיפור אודות אמירת המאמר, "שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל, כפי שהבינו בשעתו מהסיפור שסיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א - כהקדמה ובסמיכות לאמירת מאמר זה - על־דבר הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בתקופת המהפיכה לאחרי מפלתו של הקיסר".
המאמר פורסם בי"א אדר תנש"א - באמצע מלחמת המפרץ שהתנהלה אז במלוא עוזה, והסתיימה אף היא בפורים, בימי הוצאת המאמר בדפוס.
[1]. רוב ההוצאות על עניני הכלל ועזר ותמיכות לענינים פרטים הנוגעים לכלל בנין מקוואות וחיזוק חינוך הכשר בכל מרחבי המדינה ומחוץ למדינה וכדומה, וגם תמיכות ליחידים פרטים אשר היה גלוי וידוע לו וכדומה, הכל היה מהקופה הזאת.
[2]. הכוונה לבן רבינו, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.
[3]. ממשלת הדעניקים - כך כונתה על־שם ראש הממשלה באותו זמן.
[4]. ר' זלמן אידל זיסלין.
[5]. נדפס בספר המאמרים תר"פ ע' רפז.
[6]. נדפסו ("בקיצור") שם ע' שכט.
[7]. נדפס שם ע' רצו.
[8]. החסיד ר' ישראל זושא דבורץ כתב בתיאור פורים זה בזה הלשון: "ההתועדות דחג הפורים תר"פ שהיה ביום חמישי בכלל נדפס בכמה מקומות, ואינו דומה שמיעה לראיה, כי זה למעלה מדיבור שראו גילוי אלקות במוחש, ובשעה שנכנסו והיה סכנת נפשות על פי טבע, הרים את עצמו ולבש האבנט, ואמר "נו איך האב צו זיי א עצה [=יש לי עצה כנגדם]", והתחיל בקול "ראשית גויים עמלק", וקשה לצייר זאת באותיות הדבור" (זכרונות וסיפורים ע' 10).
[9]. עיירה חסידית ברוסיה.
