רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (מוהריי"צ) רושם את מה שסיפר לו אביו רבי שלום דובער (מוהרש"ב), מה ששמע מאביו רבי שמואל (מוהר"ש, בנו של ה'צמח צדק') בסעודת ליל 'שבת סליחות' תרל"ז:

עבור חשבון הנפש ישנו זמן קבוע.

העת הקבועה לכך קיימת בזמנים השונים: בזמן היממה זהו בעת קריאת שמע שעל המטה. בזמן השבוע זהו באור ליום שישי בקריאת שמע שעל המטה. בזמן החודש זהו בערב ראש חודש. ובזמן השנה זהו בחודש אלול.

ועבור אלו ה"מאחרים" את כל זמני חשבון הנפש - ישנו הזמן האחרון לכך, בימי הסליחות.

לאמיתו של דבר ימי הסליחות אינם זמן של חשבון הנפש, אלא זמן של עבודה ותשובה. אין זאת אלא שאלו ש"התאחרו" עם חשבון הנפש יכולים להשלים זאת בזמן זה, אך עיקרם של ימי הסליחות הוא עבודת התשובה.

בתשובה קיימים זמנים שונים ואופנים שנים. כלומר, מלבד התשובה של ימי החול שבשגרה, קיימים בעבודת התשובה זמנים שונים, וזמנים אלו הם אופנים בתשובה.

הזמנים והאופנים השונים בתשובה הם: חודש אלול, סליחות, ראש השנה, יום הכפורים וד' הימים שבין יום הכפורים לסוכות.

כל זמן מן הזמנים הקבועים לתשובה הוא זמן מסוגל לסוג אחר של תשובה. אינה דומה התשובה של חודש אלול לתשובה של ימי הסליחות. אינה דומה התשובה של ימי הסליחות לתשובה של ראש השנה. התשובה של ראש השנה אינה דומה לתשובה שבשבעת הימים שבין ראש השנה ליום כפור. והתשובה של שבעת הימים הללו אינה דומה לתשובה של יום כפור.

חמשת זמני התשובה הללו הם כולם באדם. אלו הם חמש מדריגות חלוקות, דרגות שונות בתכלית, אך כולם עדיין באדם. אולם התשובה של ד' הימים שבין יום כפור לסוכות היא תשובה בד' אותיות שם הוי' שבאדם.

¡¡¡

כשבאתי למעוני כבר היה כחצות הלילה ואתבונן בשיחתו של כ"ק אאמו"ר ואחזור עליהם פעמים ושלוש כדי לזכור אותם כנתינתם.

ואתבונן התבוננות ארוכה בחמשת זמני התשובה דחודש אלול, סליחות, ר"ה, ימי התשובה ויהכ"פ שהם חמשת אופני התשובה.

ולאחר ההתבוננות באתי לידי מסקנה שחמשת אופני תשובה אלו הם בחמש דרגות דלבושי וכוחות הנפש. לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה [נחשבים לאופן אחד מתוך החמישה בתשובה. המערכת], וכוחות הנפש: מדות ושכל הם פנימיים, רצון ותענוג הם מקיפים.

התחלת התשובה היא בלבושי הנפש דמחשבה דיבור ומעשה, להיותם הם כלי הפועל המשרתים את המדות והשכל, לכן הנה המה הצריכים לבא ראשונה במערכות התשובה.

ובשלושה אלה - מחשבה דבור ומעשה - הגם שהעיקר היא המחשבה, כי המחשבה היא הנותנת חיים ועוז בדבור ובמעשה, מ"מ הנה ראשית העבודה היא בתקון המעשה שהוא הבפועל ממש.

תשובה ענינה ידוע שהיא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, וראשית הכל תקון וסדור ההוה, שההוה יהיה טוב וישר בכל העניינים במעשה דבור ומחשבה וכאשר ההוה הוא מסודר כראוי אז יכול לעשות את הדרוש למלאות את החסר, את הלא טוב של העבר ולעשות גדרים וסייגים בהנוגע אל העתיד.

בתקון וסדור ההוה, הנה תקון המעשה והדבור הוא בנקל יותר מתקון המחשבה כי בשני הלבושים דמעשה ודבור הנה אם אין לו במה להחליפם, במעשה טוב או בדבור טוב, יכול הוא על כל פנים לעצור בעד המעשה והדבור הרעים בדרך ואופן קבלת־עול, בכח ובתוקף.

התקון האמיתי והסדור הנרצה בלבושי הדבור והמעשה הוא שישקוד במעשה הטוב ויתמיד בדבור הנאה, אבל כאשר עדיין לא הגיע למעלה זו דשקידה במעשים טובים והתמדה בדבור הנאה דתפלה ותורה, הוא יכול עכ"פ לעצור בעד המעשה והדבור הרע בכח ובזרוע, שלא לעשות מה שהוא רוצה לעשות ושלא לדבר מה שהוא רוצה לדבר.

לא כן לבוש המחשבה שפעולתו היא תמידית ואי אפשר לעצור בעד המחשבות ולהשתיקה. והאחת מה שאפשר לעשות בזה הוא חילוף עניני המחשבות, כי האדם יכול להחליף נושא המחשבה ותוכנה.

ולזאת, הנה בהכרח שיהיה מן המוכן איזה דבורי תורה חקוקים בכח הזכרון בכדי שבכל עת יוכל להחליף נושא ותוכן המחשבות לא טובות בטובות.

התשובה דחדש אלול היא בלבושי הנפש דמחשבה דבור ומעשה.

ידוע אשר אחת מדרכי העבודה היא, שכשם שצריכים לדעת חסרונות עצמו ככה צריכים לדעת מעלות עצמו, והוא להכיר את עצמו (קענען און גוט וויסן זיך אליין), הן בהכוחות והחושים והן בטבעו העצמי והן במעלות וחסרונות של עצמו.

ואחרי ההכרה שהאדם מכיר ויודע את עצמו בפרטי כחותיו, חושיו ומדותיו ורגילותיו, אזי הוא יכול לעשות חשבון הנפש האמיתי מה הוא טוב בכחותיו מדותיו ורגילותיו ומה הוא רע בכחותיו מדותיו ורגילותיו. איזה מהם צריכים להעביר לגמרי, לעקרם ולשרש אחריהם ואיזה מהם דורשים רק תקון, ואופן תקונם.

זמן חדש אלול הוא קבוע לתשובה בשלשת לבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה.

מחשבה דבור ומעשה הם משרתי השכל והמידות, כי פועל הבנת השכל ומילוי רצון הלב הוא על ידם, ומבלעדם אי אפשר שיהיה גילוי השכל ופעולתו או גילוי המדות ופעולתן.

שלשה אלה, עם היותם מהותים רוחנים, הם כטבעות הקבועות בשלשלת, הטבעת הראשונה היא המחשבה, שניה לה הדבור והמעשה הוא טבעת האחרונה. [...]

החיפוש והבדיקה בלבושי הנפש ובמצבם הוא עבודה כבדה מאוד וסבוכה בכמה עניינים הדורשים עבודה מרובה לפותרם ולסדרם באופן הראוי.

הזמן דחודש אלול מסוגל לעבודה זו, וכשנכנסתי ליחידות אצל כ"ק אאמו"ר [מהר"ש], בחודש שבט תרל"ו, אמר לי:

על מנת "לעשות סדר" בתסבוכת ['פלונטר'] של לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה, ולדעת את החסרונות והמעלות שבהם, צריך ללמוד את ה"דרך חיים" של הסבא [ספר של האדמו"ר האמצעי, סבו של מהר"ש], וללמוד זאת לא בחופזה.

חסידות צריך ללמוד עם הבנה של גמרא ועם רגש וחוש של ציור. כל ענין שלומדים צריכים לצייר בכחות וחושי הנפש. [...]

בהשגה ובהבנה, הבהירות היא גם כן האמת של ההבנה וההשגה, וכאשר ההבנה איננה בהירה חסרה האמת, ובפרט בעבודת ה' - שבה הבהירות נוגעת בנפש ממש. [...].

¡¡¡

חודש אלול הוא הזמן הקבוע והמסוגל לחשבון הנפש בכלל ולעבודה הפרטית של התשובה בלבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה.

ימי הסליחות הם הזמן הקבוע והמסוגל לתשובה של המדות.

הענין העיקרי במדות הוא התוקף, כלומר - הבאת הדבר מן הכח אל הפועל. וזאת בשני אופנים: אופן אחד, בדרך נצחון. ואופן שני, בדרך מלוכה ושלטון.

ימי הסליחות הם זמן התשובה על המדות וזהו זמן מסוגל לתיקון המדות. משום כך ימי הסליחות לעולם אינם פחותים מארבעה, שכן עיקרי המדות הם ארבע: חסד, גבורה, תפארת ונצח או מלכות.

ראש השנה הוא הזמן הקבוע והמסוגל לתשובה ותיקון בענין השכל.

עבודת ראש השנה היא קבלת־עול, לקבל עול מלכותו יתברך.

ביום ראשון - ערב ראש השנה תרל"א - כאשר כ"ק אאמו"ר הגיע מהאוהל של הסבא [הצמח צדק שמקום קבורתו בליובאוויטש, אביו של מהר"ש וסבו של הרש"ב], נכנסתי אליו על מנת לשאול מהי העבודה של ראש השנה.

וענה לי כ"ק אאמו"ר, שהעבודה של ראש השנה היא קבלת־עול - שהאדם יקבל על עצמו את עול העבודה בתורה ובמצוות בדיוק כמו חייל המקבל על עצמו את עול המשימה שיצווהו לבצע.

המילים הספורות הללו הספיקו לי באותה שעה, וביקשתי ממנו ברכה ויצאתי מחדרו על מנת לעסוק באמירת תהילים.

ביום ראשון - ערב ראש השנה תרל"ד - כאשר כ"ק אאמו"ר הגיע מהאוהל של הסבא ונכנסתי אליו לבקש את הברכה של ערב ראש השנה, הוא שאל אותי האם יודע אני מהי העבודה של ראש השנה.

עניתי: בערב ראש השנה לפני שלוש שנים אמרת לי שהעבודה של ראש השנה היא קבלת־עול, שהאדם יקבל על עצמו את עול העבודה בתורה ובמצוות בדיוק כמו חייל המקבל על עצמו את עול המשימה שיצווהו לבצע.

על כך השיב לי כ"ק אאמו"ר: אמת אמנם שהעבודה של ראש השנה היא קבלת־עול, אבל זוהי רק העבודה בנוגע להבא, לשנה החדשה, אך הלא צריכים גם לתקן את השנה שחלפה.

תיקונה של השנה החולפת הוא ע"י תשובה, וזמן התשובה הוא בשעת תקיעת השופר.

הבעל שם טוב אומר משל על תקיעת שופר: מלך שלח את ילדיו ליער גדול על מנת לצוד חיות. הילדים תעו בדרכם, והחלו לקרוא לאביהם מבלי לקבל כל מענה. החלו הילדים לחשוב שאולי הם שכחו את שפתם, ומשכך פרצו בצעקות לאביהם מעומק הלב "אַיי אַיי", בהשמעת קול ללא מילים, ואז ענה להם אביהם.

 התשובה של ראש השנה היא על העדר קבלת־עול ועל כך שהאדם נוהג ע"פ שכל והבנה. הנהגתו של יהודי בתורה ובמצוות צריכה להיות רק מצד קבלת־עול.

הזמן של ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכפורים, הוא זמן קבוע ומסוגל לתשובה ותיקון של כח הרצון.

והזמן של יום כפור הוא זמן קבוע ומסוגל לתשובה ותיקון של כח התענוג.

[כאן כותב הרבי הריי"צ: "בשני עניינים אלו דזמני התשובה ותקון הרצון והתענוג ישנם ענינים עיונים וארוכים שאין כאן מקומם". ומעתיק בהערות כמה נקודות קצרות בעניין זה, ולעניין תיקון התענוג ביו"כ מציין לאמרה המובאת בגיליון זה בעמוד 11. המערכת].

רשימה זו נדפסה באגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ג' עמוד תפ, ובהקדמת הקונטרס "פוקח עוורים" של אדמו"ר האמצעי. תירגמנו את הקטעים שנכתבו באידיש והשמטנו מס' קטעים. בהמשך הרשימה מופיע סיפור ארוך על בעל תשובה שלמענו כתב אדמו"ר האמצעי את הקונטרס.הסיפור הופיע בגיליון 'מעיינותיך' מס' 3.