[1]עיקרו של ליל־הסדר נסוב סביב מצוות ה"סיפור ביציאת מצרים", והוא מתומצת ב"הגדה של פסח". הוי אומר, שרצף־הקטעים שנבחרו על ידי חז"ל לאומרם בסדר ה"מגיד", מהווים רצף־רעיוני אחד הבא להביע את עומק משמעות הגלות במצרים ומשמעות הגאולה־העתידה לקראתה אנו צועדים בציפייה דרוכה. באמצעות הבנת הרציפות של כל קטעי ההגדה בציר רעיוני אחד, ניתן יהיה ליישב כמה תמיהות ודיוקים בנוסח ההגדה, קטע אחר קטע.
מועקת הקושיות שלא נשאלו...
בטרם מסובין אנו אל שולחן הסדר, ובטרם רכש ה"בן" איזשהו ידע־ספציפי בפרטי הסיפור ביציאת מצרים, רוחשת תהייה מרכזית בתת־המודע שלו, המציקה על הרקע־הכללי של היסטוריית השעבוד והגאולה, אשר אי פתירתה מראש, עלול למנוע מן ה"בן" לחוש בצורה מלאה ועמוקה את חוויית החירות "כאילו הוא יצא ממצרים".
התהייה היא, מדוע לא היו גאולת־מצרים ותוצאותיה, גאולה נצחית נמשכת? אילו הייתה זו גאולה בידי בשר ודם, לא היה זה פלא שהישגי־המהפכה שנתחוללה אינם נצחיים, כשם שכל ה"מהפכות" נגד משטרים טוטאליטריים שהובלו בידי מנהיגי אנוש, היו ברות־חלוף. אבל גאולת־מצרים שנתחוללה על ידי ה' אלקים אמת, הייתה אמורה להיות גאולה שאין אחריה גלות. מה גרם ל"התמוססות־החירות", עד שאנו כיום בגלות כה מרה, ש"עומדים עלינו לכלותנו"? אם כבר התערב הקב"ה וגאל את עם ישראל בעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, כיצד ומדוע הייתה זו גאולה שיש אחריה גלות, גאולת ארעי?
לתהייה זו שתי תהיות משנה:
- כידוע, יצאו ישראל ממצרים "ברכוש גדול" בו זכו מביזת מצרים וביזת הים, עד ש"שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים" (ילקוט שמעוני שמות - פרק יג - רמז רכד). דבר זה הובטח מאת הקב"ה בברית בין הבתרים, והבטחתו של הקב"ה אמורה לפעול תוצאה נצחית. להיכן נעלם כל העושר האגדי הלזה? ועד כדי כך שהגענו למצב כזה, בו סביב שולחן הסדר בביתנו מסובים אביונים שהם בבחינת "דכפין" ו"דצריך"?
- תשובתו של ה"אב" מופנית, כאמור בהגדה, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". הרי שבשולחן הסדר מסובים עמנו לא רק מסוג ה"חכם", אלא גם כאלו שהם בבחינת "רשע". והתמיהה המתעוררת: הלא בעת יציאת מצרים מתו כל הרשעים שבאותו הדור בשלשת ימי האפילה. בלשון אחרת, העם היוצא ממצרים היה נקי לחלוטין מסוג ה"רשע". כיצד, אם כן, הופיע פתאום הטיפוס של "רשע" בשולחננו[2]?!
[ואין לומר, ש"רשעים" מאותו סוג שהיו במצרים נעלמו אמנם מ"נוף־האומה", ואילו ה"רשעים" המסובין עמנו, רשעותם מסוג אחר היא. שכן, במענה לבן ה"רשע" היושב עמנו בליל־הסדר, אנו אומרים לו: "אילו היה שם לא היה נגאל", נמצא שהוא מאותו סוג שהיו במצרים, סוג שנכחד לכאורה...]
קושיות מציקות אלו דורשות הבהרה, עוד בטרם מתחיל ה"בן" בבירור הפרטני של "מה נשתנה" ובטרם תשובת האב לשאלותיו הפרטיות.
ואכן, פתרונן של התמיהות התת־מודעות האמורות, נרמז כבר בקטע הפותח את ה"מגיד": "הא לחמא עניא" על שלש־פיסקאותיו, כפי שיוסבר להלן. ומתוך פתרון זה, נוכל לטוות חוט־שדרה מרכזי העובר בין חלקי ההגדה.
"הזמנה־מאוחרת"
שלב הסיפור ביציאת מצרים בליל־הסדר מתחיל רק ב"מגיד", שם פותחים בקטע שתוכנו הזמנת־אורחים חסרי יכולת לסעוד עמנו:
הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כֹּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כֹּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסָח. הַשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הַשַׁתָּא עַבְדִּין, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
אילו הייתה מטרת קטע זה רק בכדי להזמין אורחים, היה עלינו לאומרו קודם הקידוש (שהוא אחד מארבע־הכוסות), כדי שגם האורחים יקדשו עמנו על היין בטרם הסעודה. מסתבר אף לומר, שאילו זו הייתה תכלית אמירת פיסקה זו, היינו מקדימים ומכריזים הזמנתנו זו בבית הכנסת מיד אחר התפילה, שם נמצאים כל האביונים המצפים לאירוח. מה הטעם להכרזה זו מאחורי דלתיים סגורות?
אין זאת אלא ששילובה של "הזמנה" זו בראשית שלב ה"מגיד", יש בו משום פתיחה והקדמה־עיקרית לתוכן הסיפור ביציאת מצרים.
דבר זה מעורר תמיהה לכאורה: הרי הפיסקה הראשונה מבטאת את מצבם העלוב של אבותינו בעת השעבוד, וגם הפיסקה האחרונה מצהירה שעדיין אנחנו "עבדין" ולא נמצאים ב"ארעא דישראל" - הזוהי אווירת החירות בה נפתחת ההגדה?!
מזה מוכח, שקטע זה מהווה מעין הקדמת־רקע כללית בלעדיה לא יוכל האב להתחיל בסיפורו לבניו.
סוד "חולשתה" של הגאולה ממצרים
הנקודה המרכזית המובעת בקטע זה היא, שלמרות שגיאוגרפית אכלו בני ישראל את מצותיהם מחוץ לגבולות מצרים, כמו שהכתוב אומר: "ויאכלו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים"[3]; עם כל זה, מבחינה מנטלית, עדיין "נותרו בטומאת מצרים", גם לאחר שהגיעו כבר מרעמסס לסוכות...
כך אפוא יש לקרוא את הקטע הזה: "די אכלו אבהתנא (בהיותם עדיין) בארעא דמצרים" (כי אמנם הם יצאו ממצרים, אך מצרים לא יצאה מהם...).
הוי אומר: לו הייתה היציאה ממצרים מתרחשת לאחר גמר בירורם־הרוחני, לאחר זיכוכם ב"כור הברזל" עד שלא נותר בהם שמץ של טומאה - הייתה הגאולה באופן של "זכו" ובתכלית השלימות. או אז הייתה זו גאולה נצחית... אולם לאמיתו של דבר, גם בעת היציאה היו עדיין במ"ט שערי טומאה, והגאולה הייתה מחסדי הקב"ה על אף ש"לא זכו", כדי שלא ישקעו כליל בשער הנו"ן. זוהי הסיבה ל"חולשתה" של גאולת־מצרים והתמוססות תוצאותיה במשך הדורות...
"חולשת הגאולה" הזו, היא גם המהווה את הקשר לפיסקה הבאה: מאחר שגם בעת היציאה עדיין היו "אבהתנא" מבחינה נפשית "בארעא דמצרים" , אי לכך נותרה תופעה של: "כל דכפין... וכל דצריך...". כי ה"רכוש גדול" של הגאולה התמוסס ונעלם גם הוא אט אט, עד שיש בנו "אביונים" הזקוקים לאירוח בליל־הסדר...
זהו גם הקשר לפיסקה האחרונה: תוצאת "חולשת גאולת־מצרים" משפיעה גם עכשיו: "השתא עבדין" - שעדיין משועבדים אנו בין שבעים אומות; "השתא הכא" - שעדיין לא נתקבצנו מכל התפוצות לארצנו הקדושה... הכל בגלל שמתחילתה לא הייתה הגאולה מושלמת!
ושמא תאמר: אם כן מה לנו לחוג את ליל־הסדר כחג החירות, אם אמנם גאולת־מצרים לא פעלה כלום ונותרנו ב"ארעא דמצרים"?
על זה עונה הסיומת של הפיסקה: למרות ש"השתא עבדין", אבל "לשנה הבאה בני חורין".
כלומר, יציאת מצרים כן פעלה! היא פתחה את המסלול לקראת הגאולה השלימה, מסלול שכל צעד וצעד שמתקדמים בו הוא "חירות־יחסית" המקדמת אותנו, לאט אבל בטוח, אל הגאולה המושלמת של משיח צדקנו, אליה נגיע מבוררים ומזוככים, כאשר כל חלקי נפשנו התלבנו בנסיונות הגלות המתמשכת, גאולה של "זכו".
אי לכך, יאה לנו לחוג כל שנה את ה"חירות בזעיר אנפין" שהשגנו השנה, כהכנה לימות המשיח. כי כל שנה אנו "יוצאים ויוצאים" ממצרים, כלשון הפסוק: "יום צאתך ממצרים כל ימי חייך".
חוט־השדרה של חוליות־ההגדה
נקודה כללית זו - המדגישה את "חולשתה" של גאולת־מצרים, כתהליך גאולה שהגיע לעם ישראל "מלמעלה" אך ללא זיכוך־פנימי מצידם, ולשם כך דרוש עדיין המשך תהליך הגלות, לחולל תיקון ולייצר גאולה שלימה - נקודה זו מסתעפת בהמשך ההגדה לכל חוליותיה לפרטיהן ומהוה חוט־השדרה הרעיוני שבהן:
עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.
עיון בפסקה זו מעורר קושי מרכזי:
בברית בין הבתרים נקצב מספר שנות השעבוד מראש: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" - ותו לא! מדוע, אם כן, הוצרכה התערבות מיוחדת של הקב"ה כדי להפכנו לבני חורין? והלא עם סיום ארבע מאות השנים, אמור היה השעבוד לפקוע מאליו וממילא[4]?!
אילו היו בני ישראל "עבדים" במהותם, דרושה הייתה פעולה אלוקית לשנות מהותם מתכונת "עבדות" ל"חירות". אך מאחר וישראל "בני חורין" הם מעצם מהותם, רק גזירת הגלות החילה עליהם שעבוד. ואם כן, בפקוע הגזירה - יפקע השעבוד...
אכן, הקב"ה ברחמיו הקדים את קץ גאולתם, באמצעות חישוב ארבע מאות השנים מלידת יצחק, חישוב שקיצר את שנות השעבוד בפועל למאתיים ועשר שנים בלבד.
ברם, משנסתיימו "ארבע מאות השנים" הרי גם לפי חישוב זה אמור היה השעבוד לפקוע. כיצד אפוא יתכן שהיינו נשארים משועבדים עד היום הזה?!
תמוהה במיוחד הפיסקה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו [=דור ראשון] הרי אנו [= דור שני] ובנינו [=דור שלישי] ובני בנינו [=דור רביעי] משועבדים היינו [=עד היום] במצרים" - והלא הבטחה מפורשת הבטיחנו הקב"ה בברית בין הבתרים: "דור רביעי ישובו הנה"?!
כדי להבין את המשמעות העמוקה של הגלות למצרים, יש להקדים מאמר חז"ל אודות הברירה שהעמיד הקב"ה לפני אברהם אבינו בעת ברית בין הבתרים:
תדע לך, שהרי לאברהם הראה הקב"ה את התורה והקרבנות וגיהנם ושעבוד גליות: תורה לפיד אש וכתיב (דברים לג): מימינו אש דת למו. וכתיב (שמות כ): וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. קרבנות קחה לי עגלה משולשת (בראשית יד). גיהנם תנור עשן ולפיד אש (שם). גליות והנה אימה חשכה (שם)
אמר ליה הקב"ה לאברהם: כל זמן שבניך מתעסקים בשתים נצולין מן שתים ועתידין קרבנות ליבטל ובית המקדש ליחרב, אלא במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגלות?
התחיל תמה ולא היה יודע מה לברור. אמר רבי חנינא בר פפא: אברהם בירר לו את המלכיות ואמר: מוטב שישתעבדו בני בגליות ולא ירד אחד מבני לגיהנם, והסכים הקב"ה עמו (תנחומא פקודי, ח)
מהשוואת שתי האופציות שהוצעו לאברהם, מוכח ש"גלות" ו"גהינום" תוכנן[5] זהה: "כפרת עוונות ומירוקן".
אך על איזה חטא באה לכפר "גלות מצרים"? ומדוע יש להודיע לאברהם הודעה מכאיבה זו, בעת המעמד הנשגב של ברית בין הבתרים, שהוא גילוי אהבה נצחית של הקב"ה לאברהם אוהבו?
בפשטות, החטא אותו באה גלות מצרים למרק ולכפר הוא חטא עץ הדעת, שפעל סילוק השכינה מהארץ לרקיע, כמבואר במדרש:
באתי לגני, אמר ר' מנחם חתניה דר' אלעזר בר אבונה בשם ר' שמעון בר' יוסנה: באתי לגן אין כתיב כאן אלא לגני לגנוני למקום שהיה עיקרי מתחלה, ועיקר שכינה לא בתחתונים הייתה ההוא דכתיב (בראשית ג'): וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. א"ר אבא: מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך, מקפץ וסליק מקפץ וסליק.
חטא אדם הראשון ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון; חטא קין נסתלקה לרקיע השני; חטא אנוש נסתלקה לרקיע השלישי; חטא דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי; חטא דור המגדל נסתלקה לרקיע החמישי; חטאו אנשי סדום נסתלקה לרקיע הששי; חטאו המצריים בימי אברהם נסתלקה לרקיע השביעי... (מדרש רבה שיר השירים ה, א)
התיקון לסילוק השכינה בהדרגה במשך שבע דורות חוטאים והאחריות להשכנתה שוב בארץ הזו הגשמית, הם תפקידיו של עם ישראל, על כן התחלת התהליך של המשכת השכינה לתחתונים, הייתה על ידי אברהם שהיה הראשון משבעת הצדיקים שהמשיכו את השכינה, עד למשה השביעי שהמשיכה למשכן, כמבואר בהמשך המדרש:
כנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ. זכה אברהם הורידה משביעי לששי; עמד יצחק והורידה מששי לחמישי; עמד יעקב והורידה מחמישי לרביעי; עמד לוי והורידה מרביעי לשלישי; עמד קהת והורידה משלישי לשני; עמד עמרם והורידה משני לאחד שהוא ראשון; עמד משה והורידה לארץ...
נמצא, שההודעה על גזירת "גר יהיה זרעך" אין מובנה קפידא ועונש, אלא זו "בשורה" לאברהם. אברהם מתחיל עתה את השלב הראשון בהשכנת השכינה למטה, כשבסופו של דבר התהליך שהוא החל, יושלם על ידי זרעו. השלמת הורדת השכינה למטה תתבצע על ידי כך שבדור השביעי והאחרון, יסתיים תהליך ה"זיכוך" של חטא עץ הדעת,באמצעות "כור הברזל" של גלות מצרים - ו"אחרי כן יצאו ברכוש גדול"...
אילו "זכו" (והזדככו כליל מטומאת חטא עץ הדעת, בכור־היסורים), הייתה הגאולה ותוצאותיה הנלוות - נצחיות. גאולה־שלימה שאין אחריה גלות, "ולא היו גלויות ולא מלאך המוות שולט בהם". כלומר, חזרת מצב העולם לקדמותו כמו קודם החטא.
אבל בפועל, לא פעלו יסורי גלות מצרים את הזיכוך והכפרה בשלימות. על כן הוצרכה הגאולה להיות באופן של "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה". המשמעות של "ביד חזקה" היא - נגד "מידת הדין" של הקב"ה בעצמו, הטוענת שמצד הדין והחשבון - כל זמן שהגלות והשעבוד לא פעלו את התכלית לה נועדו: זיכוך ישראל והעולם מחטא עץ הדעת, אסור עדיין להפסיק את השעבוד.
משל למה הדבר דומה? לחולה שאושפז במחלקת טיפול נמרץ עקב זיהום חמור, כדי שיקבל אנטיביוטיקה ישירות דרך הווריד, לשם הורדת רמת־הזיהום. משום מה הטיפול לא הצליח בשלימות, ועדיין נותר בו זיהום ברמה מסוכנת...
אלא שלפתע פרצה שריפה בבית החולים והחל דיון בקשר לפינוי חירום של המאושפז מהמסדרון אפוף העשן. מצד אחד התפיסה של "מידת הדין הרפואית" היא, שאי אפשר לנתקו מהטיפול האנטיביוטי בטרם סולק הזיהום; אבל מאידך, חייב הרופא להתגבר "ביד חזקה" על הטיעון הזה, כי אם יישאר החולה להמשך הטיפול, לא יישאר המטופל...
לכן גם נאמר "ויוציאנו ה' אלוקינו משם", לא מפני שהיינו "בשלים" ליציאה, לא כי נתפטרנו מה"זיהום" של חטא עץ הדעת - אלא רק בגלל שאילו היינו נשארים עוד מעט קט במ"ט שערי הטומאה, היינו שוקעים כליל בשער הנו"ן, ממנו אין מוצא. על כן הקב"ה הוא ששלף אותנו ברגע האחרון, עם כל ה"זיהום" שנותר בנו...
[אמנם ניתן לשאול: מדוע באמת לא הועילה ה"אנטיביוטיקה של השעבוד" שהייתה אמורה, לפי התכנית־האלוקית, לפעול את ה"זיכוך"?
ואולי אפשר לבאר, שאמנם סגולתם של יסורים היא לזכך את האדם המתייסר, לשבור את שחצנותו־המרדנית ולהביאו לידי הכנעה כלפי בוראו. אך מאחר ויש לאדם "בחירה־חפשית", לכן לעולם אין תרופה ש"מכריחה" אותו להירפא...
על פי זה תובן גם התלבטותו של אברהם אבינו במה לבחור - ב"גהינום" או ב"שעבוד מלכויות"?
כי מעלת ה"גהינום" היא שתוצאותיו מוחלטות. שם בעולם העליון, אין מצב שנשמת החוטא לא "תצליח" להזדכך ביסורי הגיהנום... ברם, החסרון הוא שהזיכוך הוא רק במישור הנשמתי בעליונים, אבל הגוף ונפש הבהמית, וכן העולם בכללותו, נותר ב"זיהומו".
מאידך, חסרונה של "גלות" שאין וודאות בתועלת התרופה, כי עקב עקשנות בחירתו, יכול האדם להתנגד לפעולת האנטיביוטיקה ולהיוותר ב"זיהומו". ברם, מעלתה של "גלות" היא שסוף סוף לאחר גלגולי הגלויות, יושלם הזיכוך במלואו ויהא זה זיכוך גם במישור הגוף והעולם כולו, בדירה בתחתונים.]
כעת יובן מדוע אילולא "הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו (עד עכשיו) לפרעה במצרים":
אף שהובטחה הגאולה בסיום ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה - אבל לולא שהקב"ה הוציאם בעצמו, הרי מצד טבעם ודרגתם הם היו עדיין בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה ולא היו 'בשלים' לגאולה... ומצד טבעם: "אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי", עלולים היו לשוב למצרים מרצונם. אף אחרי השחרור והגאולה...
והדברים קל וחומר: אם לאחרי שהוציאם הקב"ה ממצרים - בכו "בני ישראל ויאמרו... זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", וכמה פעמים אמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הרי ש"אם לא הוציא הקב"ה", היו על פי טבעם לא רק אומרים, אלא גם עושים זאת, ושבים למצרים ו"משועבדים היינו לפרעה במצרים".[6]
מאימתי "קרבנו המקום לעבודתו"?
על פי נקודה יסודית זו נוכל להבין גם את הפיסקה:
מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן...
בפיסקה זו שתי תהיות:
- וכי "עכשיו" קרבנו המקום לעבודתו?הלא מאז "ואקח את אביכם את אברהם", נסתיימה תקופת "עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (שהכוונה היא ל"תרח אבי אברהם"). היה מתאים אפוא לומר: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו... ואחר כך (משנבחר אברהם) קרבנו המקום" - מהי משמעות ה"ועכשיו"?!
- כל ההקדמה של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", אין לה שייכות־ישירה לסיפור יציאת מצרים, אלא ששולבה כ"מתחיל בגנות" על מנת "לסיים בשבח" הקירוב של עם ישראל לקב"ה. מדוע, אם כן, חשוב כל כך להדגיש שהקב"ה הוא זה שקרבנו? הלא העיקר היא התוצאה ש"נתקרבנו"[7]?
ההסבר הוא, שגם בפיסקה זו מרומזת "חולשת גאולת־מצרים":
במילים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" מתכוון בעל ההגדה לומר, שבאמת עד היום קירובנו אל הקב"ה ועבודתו איננה מצד עצמנו (בחינת "התקרבנו"), משום שבעצם עדיין לא נזדככנו כליל מעבודה זרה של אבותינו, ורק בחסדי המקום, הוא קרבנו לעבודתו...
ויש לומר שכוונת בעל ההגדה היא, שגם אצל אברהם עצמו היה זה "קרבנו המקום" ולא מכח עצמו. וכפי שהמדרש רבה (בראשית פל"ט) אומר: "לפי שהיה אברהם אומר, תאמר העולם בלי מנהיג?... הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל העולם".
ועל פי זה יש לומר: אדרבה, הטעם לכך שבגלות מצרים לא נזדככו בשלימות הוא, כי גם "מתחילה" אצל אברהם היה "קרבנו המקום לעבודתו"[8] [וכל אתערותא דלעילא, אין בה בירור התחתון, ועל כן היא מתפוגגת].
כעת מתברר גם כיצד תיתכן תופעה של "רשע", למרות שיצאנו משם ללא ה"רשעים"?
אמנם ה"אישים" הרשעים שהיו במצרים מתו בשלשת ימי אפילה, אבל "תכונת הרשע" במובן של "זיהום עץ הדעת" לא חדלה. גם מחוץ לגבולות מצרים, עדיין היו "אבהתנא בארעא דמצרים". הוי אומר, שבעת הגאולה ממצרים, שהיא ה"לידה", היו עדיין באומה גנים־פוטנציאליים של "רשע". וברבות השנים, הפכו "גנים" אלו להיות "אישים" רשעים, ליד שולחן הסדר שלנו...
ובגלל הצורך להמשיך ולזככנו מהרע של "חטא עץ הדעת", לכן נותרה התופעה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". כלומר, ברור שלעולם לא יוכלו "לכלותנו", אלא שעצם הפחד מהגזירות של שונאינו ש"עומדים" ומתכננים להשמידנו, מזכך נשמותינו...
וכמשל הסיפור ששמעתי מפי הרה"ח ר' לייזר ננס ז"ל, ששרד עשרות שנות מחנות ריכוז אצל הסובייטים בסיביר, אשר באחד המסעות שהעבירום כאסירים ממחנה אחד לשני, היו מהלכים אלפי אסירים בטור עורפי, רעבים ורועדים מכפור, מלווים בקלגסים־סובייטים מדושנים ועטופי פרוות מצוידים בכלבי דוברמן טורפים, כדי לסכל כל ניסיון בריחה של אסירים.
מחוקי המסע היה שאם אסיר מתמוטט ונופל, אסור לאף אחד להצילו. טור האסירים ממשיך להתקדם, ואחד הסוהרים נשאר לידו עד שיתרחקו השאר, ויורה בראשו כדי לגאלו מיסוריו...
לפתע - מספר ר' לייזר על עצמו - התמוטטתי בעת מסע ההעברה, הכרתי נתערפלה, צעדי חבריי הולכים ומתרחקים ואני לוחש בשפתיים יבשות את הוידוי ומצפה לשריקת הכדור הגואל... והנה אני מרגיש ליד חוטמי הבל חם, אני פוקח את עיני ולחרדתי אני רואה מולי את מלתעותיו של הדוברמן הנוהם בפראות... מרוב פחד זינקתי על רגלי והתאוששתי... והסוהר פוקד עלי רוץ מהר והשג את חבריך!... למזלי אחר כמה דקות הוכרזה הפסקת־מנוחה בקרחת היער, וכך ניצלתי.
בפינת היער נתקרב אלי אותו סוהר והזכיר לי שלפני כמה שנים, נסע עמי ברכבת והוא היה נוטה למות מרעב, אז הצעתי לו, לדבריו, כמה קוביות סוכר למציצה, מצרך שהיה יקר־המציאות. חייו נצלו בזכותי!
כשראיתי אותך עכשיו גוסס - אמר הסוהר - לא מלאני לבי לירות בך, מציל חיי. לכן החלטתי לשסות בך את הכלב, אבל לא שחררתי את רצועתו, כי לא התכוונתי שבאמת יטרוף אותך, אלא רק כדי להפחידך ולגרום לכוחותיך הנעלמים להתגלות, להעמידך מנפילתךולהשיבך לחיים...
אלא שעדיין ייפלא: הייתכן שישראל עם קרובו "ישקעו" כל כך בטומאת־מצרים, עד כדי שמצד עצמם אינם מסוגלים "לצאת ממצרים"לולי הקב"ה ש"שלפם" משם?!
ממשיך בעל ההגדה ומלמדנו: "וירעו אותנו המצרים" ולא נאמר: "וירעו לנו המצרים". לרמוז כי העובדה שהגענו לשפל כזה, נובעת מכך שהמצרים "עשו אותנו כה רעים", ולא מצד נשמות ישראל, שלעולם לא היו יכולים להידרדר כל כך, לולי השפעת ה"מצריות" עליהם...
ומסיים בשבח: "ובנה לנו את בית הבחירה"
אלא שכעת מתעוררת השאלה המתבקשת: לפי כל הציר־הרעיוני המוסבר לעיל, הגענו למסקנה ש"גלות מצרים" לא הצליחה להביא לבירור המיוחל. שהייתה זו גאולה של "לא זכו", ורק בגלל חסדי הקב"ה בחמלתו על מצבנו השפל נגאלנו בגאולה "מלמעלה". מהי אם כן המעלה וההתלהבות מגאולה שכזו? מה ה"סיפור" שעושים מ"יציאת מצרים"?!
כאן בא המהפך של "ומסיים בשבח": מהו השבח הנפלא שבגאולה זו? - ש"בנה לנו את בית הבחירה - לכפר על כל עוונותינו"!
וכך קוראים אנו:
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ. שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם. וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים. וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם. וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם... וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.
השאלות המתעוררת למקרא פיסקה זו הן:
- מדוע בכל אחת מה"מעלות" הקודמות הסתפק בעל ההגדה בציון ה"מעלה" שקבלנו מאת השם, ולא ראה צורך "להסביר" מהי התועלת שבמעלה זו. רק בהגיעו למעלת "בית הבחירה", נזקק לבאר מהי התועלת שבה: "לכפר על כל עוונותינו"?
- אם כבר החליט להסביר מהי תועלת "בית הבחירה", מדוע לא הצביע על התכלית הכי פשוטה, המפורשת בתורה: "ועשו לי מקדש (בשביל) ושכנתי בתוכם"? האמנם מעדיפה ההגדה לציין את "כפרת העוונות" (תועלת הדרושה רק לבעלי־עבירה...) יותר מ"השראת השכינה" שהיא תועלת המתאימה לכל יהודי כצדיק כרשע?
- מה הקשר בין "בניין בית הבחירה" לעניין "סיפור ביציאת מצרים"?! "בית הבחירה" הוא לכאורה עניין בפני עצמו, כמו שאינו ממשיך לספר "ונתן לנו ששה סדרי משנה" וכדומה...
וההסבר הוא, בהמשך לאותו חוט־שדרה מרכזי העומד בבסיסי ההגדה:
בכנותו את "בית המקדש" בתואר "בית הבחירה" נתכוון לרמוז לנו, שתכליתה המהותית של גאולת־מצרים היא, היותה נובעת מ"בחירת"הקב"ה בעם ישראל.
"בחירה־אמיתית" היא כאשר הדבר הנבחר אין בו שום "מעלות" ביחס לזולתו, כי אז זו "בחירה חפשית" - לא רק מכפיה חיצונית, אלא חפשית גם - מאילוצי־ההיגיון... בחירה כזו תיתכן רק בעצמותו יתברך שאצלו אין שום מציאות מחוץ לו, היכולה 'להכתיב' לו מה לבחור. כי בדרגות של הספירות שהן בסדר ההשתלשלות, ישנה ה"חכמה" ו"מידת הדין" המקטרגת על הזכות להיגאל.
אי לכך, בחירתו בעם ישראל, נובעת מרצונו העצמותי, שהוא חד ממש עם נשמות ישראל. על כן, למרות ש"אח עשיו ליעקב" (כדברי המקטרגים העליונים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה - מה נשתנו אלו מאלו"?) - בחרה עצמותו של הקב"ה בעצמותו של יהודי, שהם "כולא חד"!...
הדגשה כפולה יש כאן: בזכות היותנו "נבחרים" בבחירתו של הקב"ה, ששורשה בדרגא שמעל סדר ההשתלשלות, זוכים אנו ל"כפרה" (לא רק מחילה וסליחה), לניקוי מוחלט מה"זיהום" של חטא עץ הדעת,שכוללאת "כל עוונותינו" שמשתלשלים ממנו...
אף שגם במישור של ההשתלשלות היחס בינינו לקב"ה הוא כיחס הבן אל האב, אבל עם כל הקשר הטבעי שביניהם, הרי הם שתי ישויות נפרדות. על כן במישור זה, פוגם החטא ודרושה פעולה־אקטיבית של כיפור, כתהליך הכביסה המסיר את הכתמים מהבגד, כמו שכתוב: "הלבןחטאינו כשלג וכצמר".
לא כן, ה"כפרה" הנובעת מה"בחירה" האלוקית, שמעללהשתלשלות - שם ישראל וקוב"ה כולא חד. כשמתגלית דרגא עמוקה זו, שם מלכתחילה לא נגע ולא פגע החטא. אזי ההזדככות היא בדרך ממילא.
זהו אפוא הפירוש במשפט: "בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו". אין הכוונה ל"כפרת־הקרבנות" שמקריבים בו לחטאת ולאשם ('תועלת' הדרושה רק ל"חוטאים"), כי אז היה לו לומר "בנה לנו את בית הבחירה להקריב קרבנותינו בתוכו"... אלא הכוונה היא, שבעצם בניית המקדש מתבטאת ה"בחירה", זו הגורמת לזיכוך המוחלט מחטא עץ הדעת, (זיכוך שזקוקים לו גם צדיקים הכי גדולים שנאמר עליהם ש"מתו בעטיו של נחש").
הגנות והשבח
לסיכום: התהייה המרכזית המעיבה על הניגש לערוך את הסדר, מדוע לא הייתה גאולת־מצרים ותוצאותיה, גאולה נצחית נמשכת - נפתרת לאור הסבר "חוט־השדרה" העומד בבסיס חוליות ההגדה, כי ההתערבות האלוקית בגאולה ממצרים נבעה מן העובדה שבני ישראל "לא זכו" - לא הזדככו לחלוטין במצרים, ואדרבה, שאם עוד רגע קט לא היה הקב"ה מתערב וגואלם, היו טובעים חלילה בנו"ן שערי טומאה... דווקא מהיבט זה, ההתערבות האלוקית היא סימן ל"חולשת הגאולה", גאולה שמונחתת מלמעלה בגלל קוצר השעה, אך עדיין לא נקלטת ולא מופנמת לגמרי "כאן למטה". כדי להביא לגאולה שלימה, עדיין זקוקים לתהליך של תיקון, לתהליך של עבודה פנימית שחודרת ומופנמת ומזככת את האדם "מלמטה".
באור האמור יובהר גם מבנה־ההגדה וסיפור יציאת מצרים:
תחילתו ב"גנות" - לא רק גנות המצב של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" מזמן תרח, אלא - ב"חולשתה" של גאולת־מצרים בהיותה גאולה של "קבצנים"... שאין בידם פרוטה של זכות לפורטה; עד שדווקא עומק שפלותם גרם לעורר עליהם רחמים עד ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", אך המה מצד עצמם אינם ראויים לגאולה, וזוהי ה"גנות".
ומסיימים ב"שבח" של עם ישראל ו"שבח" הגאולה, שבאמת לאמיתה נובעת הגאולה ממעלתם העצמותית של בני ישראל, שהם חד עם הקב"ה עקב "בחירתו" בהם למעלה מכל חשבון של זכות וחובה. והדבר יבוא לידי גילוי מלא בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו, בה נפעלת ה"כפרה־הרטרואקטיבית" המוחלטת על כל ה"זיהום של חטא הקדמון".
---
המצה יש בה כח
ידוע מה שכתוב בזוהר בפרשת ויצא שהמצה היא "מיכלא דמהימנותא", שע"י אכילת מצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל. ובספר החינוך כתב כעין זה עפ"י פשט שעל ידי המצוות שנעשה בזכרון יציאת מצרים תקבע בלבבינו האמונה הזאת, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. רק שהוא כתב ממצווה זו בנגלה, ועפ"י הנסתר הנה באמת המצה יש בה הכח הזה לחזק האמונה מלבד הזיכרון. הגליא [נגלה] שבתורה הוא כפי הסתים [נסתר] כמו הלבוש לגוף. דרך מצוותיך ל'צמח צדק' מצוות חמץ ומצה
[1] על פי אוצר ליקוטי שיחות חלק ג' עמוד 473 (מלקוטי שיחות חלק י"ז, עמוד 78)
[2] לכאורה, הרי לכל אדם יש "בחירה חפשית" גם אם אבותיו ואבות אבותיו היו כולם צדיקים... ברם, אם נצא מהנחה ש"יציאת מצרים" היא לידה של עם ישראל, וכך הלוא כתוב ביחס לגאולה ממצרים (יחזקאל טז, ד): "ומולדותייך ביום הולדת אותך" - אם כן, כל תכונה שלא הייתה בגנים של היילוד בעת הלידה, אינה יכולה להתפתח אחר כך...
[3] אמנם ישנם פרשנים הטוענים שהמצות היו מזונם הקבוע כל זמן השעבוד, כי נהוג היה להאכיל את העבדים במזון שהוא "קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ" (אבודרהם על ההגדה ובזבח פסח), וזה חוסך למשעבדים להרבות בארוחות השבויים או בסגנון אחר: "לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ, מפני נוגשים אצים" (ספורנו ראה טז,ג).
אבל המהר"ל הפריך גישה זאת באמרו (גבורות ה' פנ"א): "והם דברים שיכחיש הכתוב והאמת כי לא נמצא בשום מקום לא בכתב ולא במשנה ולא בתלמוד שהמצרים היו מאכילים את ישראל מצה".
[4] ע"ד יציאת העבדים ביובל, שעבדותם פוקעת מאליה ללא שטר־שחרור מהאדון.
[5] הדבר דומה לרופא שמציע לחולה תרופה מסויימת ולחילופין תרופה אלטרנטיבית, מובן ששתיהן מועילות במידה שווה למחלה זו, שאם לא כן אין זו אלטרנטיבה.
[6] מהערה 74 בשיחת הרבי.
[7] ע"ד מ"ש "בצאתי ממצרים" או "כי בו יצאת ממצרים" ולא פירש מיהו המוציא!
[8] הערה 76 בשיחת הרבי.
