רבינו הזקן היה "ראשון" בתחומים מהותיים רבים. הראשוניות והחדשנות בולטים במיוחד בשתי היצירות החשובות שכתב בעצמו: התניא והשולחן־ערוך. ספר התניא הוא הספר הראשון שנכתב כמבאר את שיטת החסידות, הן בעבודת האדם (חלק ראשון, ספר של בינונים), והן בקשר החזק בין העולם ובין הקב"ה (חלק שני, שער היחוד והאמונה). והשולחן־ערוך הוא הספר ההלכתי הראשון, אשר בהוראת רבו המגיד ממעזריטש, פוסק את ההלכות למעשה יחד עם טעמיהן.
שתי יצירות חשובות אלו, המבטאות את גדולתו העצומה בשני תחומי התורה - חלק ה"נגלה" שלה וחלק ה"נסתר" שבה - נרמזות בשמו של אדמו"ר הזקן: "שניאור", שני אורות. שני האורות של התורה, האור הנגלה שלה והאור הנסתר שבה, התגלו באישיותו במלוא עוצמתם. ודבר זה כלשעצמו הוא הוא החידוש הגדול: החיבור והמיזוג בין "נשמתא דאורייתא" ל"גופא דאורייתא"; בין הנסתר שבתורה לנגלה שבה.
לאמיתו של דבר, החידוש הגדול בחיבור בין שני החלקים אצל רבנו הזקן הוא לא רק בהיותו "ראשון" ו"חדשן" בשני תחומים אלה יחד, אלא עצם ייסודה של תורת חסידות חב"ד על־ידו מהווה חיבור מהותי בין "נסתר" ל"נגלה". בגילוי החסידות בחכמה בינה ודעת, המעיינות הפנימיים והנעלמים של הנסתר שבתורה, באים לידי גילוי עד שהם ניתנים להשגה בשכל האדם כמו החלק הנגלה של התורה. החיבור המופלא הוא בעצם הבאת ה"נסתר" אל ה"נגלה".
את הפלא הגדול הלזה של גילוי הנעלם והנסתר של התורה בשכל האנושי, ביטא רבי לוי יצחק מברדיטשוב באמירתו המפורסמת על ספר התניא, התורה־שבכתב של חסידות חב"ד:
כאשר הובא לפניו ספר התניא לראשונה, עיין בו רבי לוי יצחק ואחר־כך אמר בהתפעלות: "כיצד ניתן להכניס את הקב"ה הגדול אל תוך ספר כל כך קטן?!". אין כוונת הדברים רק לספר קטן בגודל ובכמות, אלא עצם המושג ספר בהקשר זה מבטא קטנות והגבלה - ספר התניא בנוי בצורה שכלית הניתנת להבנה במוחו של כל אדם; הבנה והסברה ייתכנו בדבר מוגבל שניתן להשיגו ולתפסו באמצעות השכל; אולם הקב"ה אינו מוגבל ו"לית מחשבה תפיסא ביה" כלל; שום נברא, אפילו העליון ביותר, אינו יכול להשיגו. וכאן, בספר התניא, מתחולל הפלא העצום של הכנסת הקב"ה הבלתי מוגבל אל תוך ספר הניתן להבנה בשכל האנושי! על־ידי הלימוד בספר התניא, ובתורת חב"ד כולה, מתעוררת אצל היהודי הכרה שכלית ביסודות האמונה הנשמתית הבלתי־מוגבלת.
פלא זה גדול עוד יותר מהכנסת פיל "בקופא דמחטא". המרחק בין הקב"ה לשכל המוגבל גדול הרבה יותר מהמרחק בין הפיל לחור המחט, ובכל זאת על־ידי הלימוד בספר התניא, ענייני האלוקות הבלתי מוגבלים מונחים בשכלו של היהודי בפשטות ובוודאות מוחלטת[1].
"אין עוד" - אפילו בנבראים
ביאור הדברים:
ידועים דברי האור החיים הק'[2], שבערב שבת של כללות השית אלפי שנין, החל להתנוצץ האור מהגילוי הנעלה שיתגלה לעתיד־לבוא. כשם שבערב שבת יש מצווה לטעום ממאכלי השבת[3], כך גם בנוגע ליום שכולו שבת - הגאולה העתידה, שהטעימה ממנה מתחילה כבר בערב שבת, ובפרט לאחר חצות היום[4].
אחד הייעודים העיקריים לעתיד־לבוא הוא - ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[5]. אז תתגלה האחדות המוחלטת של הקב"ה בעולם.
טעימה מגילוי זה, החלה בהתגלות תורת החסידות הכללית על־ידי הבעש"ט. אחד החידושים היסודיים של החסידות, שעליו מבוססת דרכה ושיטתה של החסידות בעבודת ה', הוא ההבנה החדשה בעניין אחדות ה'[6].
אדמו"ר הצמח צדק מבאר בספרו דרך־מצותיך[7] בפירוש מצוות אחדות ה', שקיימים בה שלושה שלבים:
על־פי נגלה מצוות היחוד היא "לידע שאין עוד אלוקה ח"ו, ואין לשום אחד מהנמצאים שום שלטון ח"ו זולתו, כי כולם פועלים ברצונו ובמצוותו";
על־פי הזוהר והקבלה אחדות ה' היינו "יחוד שני השמות, הוי' אלוקים. רצונו לומר, כי שם אלוקים בגימטרייא הטבע, והוא ההארה המאירה בבחינת העלם להחיות עולמות הנפרדים, שהיא מיוחדת ממש עם שם הוי', הוא שם העצם, שלמעלה מעלה מהטבע". ובלשון החסידות הוא עניין יחוד סובב כל עלמין וממלא כל עלמין[8];
ו"על־פי עומק יסוד הבעש"ט נ"ע", עניין אחדות ה' הוא - שהוא יתברך המצוי היחידי ו"אין עוד שום מציאות כלל זולת מציאותו יתברך". כלומר: "מלבד היחוד בשפע האלקות כנ"ל (בפירוש דברי הזוהר במצוות האחדות ש"הוי' ואלוקים כולא חד"), עוד זאת - שאין עוד ממש אפילו בנבראים"[9].
ונמצא, שבפירוש עניין אחדות ה' על־פי הבעש"ט ישנו חידוש גם ביחס למבואר בזוהר ובקבלה[10]. דווקא לפי דרך הבעש"ט מתגלה שאחדות ה' משמעותה ש"אין עוד" מציאות מלבד הקב"ה, "אפילו בנבראים", פשוטו כמשמעו.
[כלומר: התגלות האמונה הטהורה במציאות הבורא ואחדותו באה בשלבים, בכל דור לפי עניינו, בהתאם למה שקבעה ההשגחה העליונה. וכמאמר חז"ל על־הפסוק[11] "את הכל עשה יפה בעתו", שכל מה שהקב"ה עושה בזמן מסוים - זו העת ה"יפה", המתאימה והזקוקה לדבר זה. וככל שהדורות מתקרבים והולכים לקראת ביאת המשיח, הולכים ומתגלים ענייני האלוקות העמוקים והנעלים ביותר. הן כנתינת כוח עבור העבודה המיוחדת של "עקבתא דמשיחא", והן כטעימה והתנוצצות מהגילויים הנעלים שיתגלו לעתיד־לבוא.
וכמשל המקובל בשם רבי פינחס מקוריץ זצ"ל, שדימה זאת לאדם היוצא מהעיר המוארת בשעת לילה, שככל שמתרחק יותר מהעיר - הולך ומחשיך עבורו; אך מאידך, בשלב מסוים מתהפך המצב ומתחיל להיות מואר בדרכו. הסיבה לכך היא, להיותו מתקרב והולך לעיר החדשה והמוארת אליה הוא צועד. כך גם בנוגע למצבנו בגלות: מצד אחד, אנו הולכים ומתרחקים מהאבוקה הגדולה שהאירה בעולם בזמן־הבית; אך מצד שני, ככל שעוברים הדורות, אנו מתקרבים והולכים אל עבר האבוקה הגדולה שתאיר בזמן הגאולה העתידה ואורה מתחיל להתנוצץ].
עניין זה הוא היסוד המרכזי של תורת החסידות שגילה הבעש"ט וכל הליכותיה. דרכי החסידות שהדריך מורנו הבעש"ט, כגון: האמונה הטהורה בהשגחה פרטית על כל פרט ופרט, ההדגשה על קיום הפסוק[12] "בכל דרכיך דעהו" והחשיבות של עבודת ה' יחד עם הגשמיות - "עזוב תעזוב עמו"[13], הם תוצאה מחידושו הגדול בעניין אחדות ה'. כיוון "שאין עוד ממש אפילו בנבראים", אם־כן כל פרט שקורה בנבראים, גם בסוג הדומם והצומח, הוא חלק מהאחדות המוחלטת ויש בו כוונה אלוקית. וכיוון שכך, עבודת ה' אינה על־ידי ההפשטה והיציאה מהמושגים הגשמיים; אלא הקב"ה מצוי "אפילו בנבראים" הגשמיים וגם הם, בצורתם ותבניתם, מגלים את כבודו.
ידועה הנהגתו של הבעש"ט שהיה מסתובב במושבי בני־ישראל ומתעניין במצבם בגשמיות וברוחניות, כאשר הוא מתענג לשמוע את מענה היהודים הפשוטים ואמירתם "ברוך ה'", "תודה לה'" וכיו"ב.
אדמו"ר הריי"צ סיפר[14], שפעם נזדמן הבעש"ט לבית־מדרש בו השתכן "פרוש" שלמד רוב שעות היממה, וכבר למעלה מיובל שנים כמעט לא בא במגע עם מושגים גשמיים מלבד המוכרח ממש לקיום גופו. הבעש"ט שאל אותו: "מה שלומך?", "איך הבריאות?", "ואיך הפרנסה?". ה"פרוש", שנהג לשוחח רק בדברי תורה, התרגז למשמע שאלות אלו ולא ענה. הבעש"ט שאל שוב ושוב וה"פרוש" אינו עונה ומבקש שיפסיק להטרידו בלימודו. אמר לו הבעש"ט: "מדוע אתה לוקח מהקב"ה את פרנסתו?". כתוב בתהלים[15] "ואתה קדוש, יושב - תהילות ישראל". הקב"ה "יושב", "מתפרנס" (באידיש "זיצט" משמעותו היא גם יושב וגם מתפרנס), מתהילותיהם של ישראל. הנחת־רוח הגדול לפניו יתברך הוא מאמירתם של ישראל "ברוך ה'", "תודה לה'".
הרבי זי"ע עמד באחת השיחות[16] על תוכנו של סיפור זה ושאל, מדוע התעניין הבעש"ט אצל ה"פרוש" בנוגע לענייניו הגשמיים? הוא היה יכול לשמוע את ה"ברוך ה'" גם אם היה מתעניין אצלו כיצד מצליח בלימודו? הרבי ביאר, שהייתה בכך מטרה. לפי דרך החסידות שגילה הבעש"ט, הקב"ה אינו מצוי רק ברוחניות, אלא ה' נמצא בכל מקום, גם בעולם הגשמי. הדרך להתאחד עמו אינה על־ידי הפשטה ופרישות מהגשמיות אלא על־ידי ראיית האמת האלוקית שבכל הנבראים, גם הגשמיים. עד הבעש"ט היו סבורים שהדרך להתקשר עם הקב"ה היא על־ידי היציאה מהמושגים הגשמיים. ככל שה"פרוש" אכל פחות, ישן פחות ודיבר פחות - הוא הרגיש שהוא מתקרב יותר אל הקב"ה. לפי הסתכלות זו, העולם בעצם סותר לאחדות ה' וככל שממעטים בו מתקרבים יותר לאחדות. לכן, השימוש בענייני העולם הוא רק כאמצעי אל הרוחניות - בכדי שהאדם יוכל ללמוד הוא צריך לאכול ולישון; אך בגשמיות עצמה אין שום תוכן אלוקי[17].
וזהו החידוש של הבעש"ט: האחדות המוחלטת של הקב"ה היא "אפילו בנבראים", ולכן "בכל דרכיך דעהו". בתוך "דרכיך", ענייני הגשמיות עצמם, "דעהו" - תדע ותראה את הקב"ה. ה"פרוש" ראה את הקב"ה בגמרא בלבד ואילו הלחם שאכל הוא אמצעי בלבד לקיום הגוף; אך הבעש"ט רצה לגלות לו שהקב"ה נמצא גם בלחם שהוא אוכל. הוא רצה לשמוע את התהילות של בני־ישראל מתוך המושגים הגשמיים עצמם, כיוון שגם הם כמציאות לעצמם מגלים את כבודו של הקב"ה.
בין אמונה להשגה
בעניין זה עצמו, גילוי האחדות המוחלטת של הקב"ה "אפילו בנבראים", חולל רבנו הזקן, מייסד חסידות חב"ד, חידוש גדול:
התגלות אחדות ה' המוחלטת על־ידי הבעש"ט הייתה בצורה נשמתית־אמונית. הבעש"ט ותלמידיו עוררו את האמונה ביסודות היהדות הקיימת בכל יהודי מצד נשמתו האלוקית ביסודות היהדות, שמצידה לכל יהודי ישנה הכרה נשמתית באחדות המוחלטת של הקב"ה; אולם אדמו"ר הזקן חידש, שאחדות מוחלטת זו נתפסת גם על־ידי חלק המציאות של האדם, בשכלו - בחכמה בינה ודעת, ועל־ידי כך גם בהרגשתו[18].
דבר זה מהווה חידוש עצום:
אמונה משמעותה שהאדם עצמו אינו משיג ומבין את הדבר; מצד מציאותו - אין לו שום קשר אל הדבר; ידיעתו והכרתו בו נובעת מכך שסומך ומאמין למישהו אחר. לעומת זאת הבנה משמעותה, שהאדם עצמו מבין ויודע את העניין.
כך גם האמונה של יהודים בטבעם, "ישראל מאמינים בני מאמינים"[19]: האדם עצמו אינו יודע ומבין, אלא הכרתו בדבר נובעת מהנשמה האלוקית שבו. הנשמה, להיותה "חלק אלוקה ממעל ממש", נטועה בה הכרה טבעית בענייני האלוקות, וכאשר נשמה זו מאירה באדם - זוהי אמונה.
אם־כן גילוי האחדות האלוקית המוחלטת באמונה אינו קשור לחלק המציאות של האדם. זו התגלות "מלמעלה למטה" - מצד האלוקות בלבד, והיא אינה קשורה למהותם של הנבראים. השכל של היהודי, שהוא התחלת מציאותו כנברא, נשאר כביכול "מחוץ לתמונה". ההיגיון האנושי, הטבעי, אינו מסוגל להבין את האחדות המוחלטת - זהו היפך מציאותו; וזה שהוא מכיר באחדות זו הוא מפני שמאמין ו"סומך" כביכול על הנשמה האלוקית המכירה באחדות, להיותה מרוממת מהגבלת הנבראים וישותם.
[ראוי להעיר, שההכרה הנובעת מהאמונה הנשמתית אינה חלשה יותר מההכרה השכלית אלא חזקה הרבה יותר ממנה. אמנם אמונה במשמעותה הפשוטה מתפרשת כחולשה: האדם לא חקר, לא בדק, לא הבין, אלא סתם מאמין. "פתי יאמין לכל דבר"; אולם האמונה הנשמתית של בני־ישראל אינה כזו. האמונה היהודית נובעת מהתגלות מציאות הבורא בנשמה האלוקית, ולכן היא תקיפה וחזקה הרבה יותר מהוכחות והסברי השכל. כדברי המהר"ל בספרו גבורת ה'[20]: "האדם היודע דבר בהשגתו ובידיעתו, הידיעה הזאת היא ידיעת האדם, והוא שהוא מאמין בו יתברך . . הוא מצד השי"ת . . והוא נמשך אליו לגמרי ומפני כך בודאי גדולה מדריגתו". הידיעה השכלית מקורה באדם; והאמונה היהודית מקורה מהתגלות הקב"ה בנפש.
ההבדל בין הדברים, הוא בדוגמת ההבדל בין ידיעה שמקורה בהוכחות וראיות שכליות לבין ידיעה שמקורה בראיית הדבר בעיניים: גם בראיית העין וגם בהבנה השכלית, נוצר חיבור בין האדם למציאות הדבר הידוע, אולם ישנו הבדל גדול ביניהם: בראיה ההדגשה היא על מציאות הדבר הידוע והנראה - מציאותו גלויה ונראית לאדם ולכן היא נחקקת בנפשו. מה־שאין־כן בהבנה, הדבר הידוע אינו גלוי ונראה והאדם שרוי בחושך. האמת אינה בהירה לו, ועליו להתבונן בשכלו ולהוכיח לעצמו, מהוכחות צדדיות, את מציאותו של הדבר הידוע.
זו הסיבה שידיעה הנובעת מהבנת האדם ניתנת לערעור. אם יתעוררו אצלו שאלות ופרכות על הבנתו - יתעורר בו ספק שיחליש את התאמתות הדבר במוחו. מה־שאין־כן ידיעה הנובעת מהיות הדבר גלוי ומאיר לעיניים - אינה ניתנת לערעור. כאשר הדבר נראה לעיניו, הקשר של האדם עם הדבר הידוע נובע מצידו של הדבר, ומציאותו של האדם, שכלו ושאלותיו - אינם מעלים ואינם מורידים. גם אם בשכלו הוא מבין שלא תיתכן תופעה שכזו - הכרתו הוודאית בקיומה נשארת בכל תוקפה. אך מאידך, כאשר הידיעה נובעת מהראיה - היא אינה קשורה אל מציאות האדם. הדבר נראה בעיניו, אולם שכלו שלו, אינו מקבל את הדבר. יש לו קושיות והוכחות על כך.
וכך גם האמונה של יהודים במציאות הבורא ואחדותו[21]: כאשר הנשמה האלוקית מאירה, תוקפה של האמונה וההכרה במציאות הבורא חזקה הרבה יותר מהידיעה הנובעת מהוכחות שכליות לקיומו[22]; אולם ידיעה זו אינה קשורה למציאות האדם עצמו. שכלו אינו מבין את העניין, ומציאותו אינה מתחברת אליו[23]; כל ידיעתו נובעת מהתגלות האלוקות בנפשו האלוקית].
וזהו החידוש הגדול שחולל רבנו הזקן: בהסברת עניין האחדות המוחלטת בחכמה בינה ודעת, האלוקות שלמעלה מהגבלות הנבראים חודרת אל תוך מציאות האדם. כאשר האחדות המוחלטת נתפסת ונקלטת בהגיון האנושי, זאת אומרת שהאדם עצמו תפס והפנים את העניין.
ה"יש" מכיר באפסותו
ליתר ביאור:
המשמעות הבסיסית של אין עוד מלבדו בעבודת האדם היא - "אז עס ניטא קיין איך"[24], אין מציאות של "אני". כיוון שהקב"ה הוא המציאות היחידה שקיימת, אם־כן כל הרגשה של ישות עצמית סותרת לאמת מוחלטת זו.
לכן, כאשר מדובר על עניין אחדות ה' המוחלטת, שאין עוד מלבדו ממש, הדרך היחידה לכאורה לתפוס ולהכיר בעניין זה היא על־ידי האמונה בלבד: כמו כל הנבראים כך גם האדם נברא על־ידי הקב"ה עם טבע בסיסי של הרגשת מציאותו העצמית. גדרו העצמי של כל נברא הוא לכל־לראש היותו קיים במציאות, ובמציאות אי־אפשר שיורגש העדר־המציאות. על־פי טבע לא ייתכן שאפיסת־המציאות, הביטול המוחלט של הנבראים לאלוקות הנובע מהשגת האחדות המוחלטת, ייתפס במציאותם הם, בשכלם וברגשותיהם. השכל והרגש הוא חלק המציאות שבנברא, ולא ייתכן שהמציאות תכיר באפסותה. דבר זה ניתן להשגה רק על־ידי האמונה, שהיא ידיעה והכרה הנובעת מהתגלות הבורא בנשמה האלוקית.
אם בראיה הגשמית תיתכן מציאות ששכל האדם יסרב לקבל ולהבין את הדבר הנראה לעיניו מחמת קושיות צדדיות על הדבר - על־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר על עניין אחדות ה' השולל את עצם מציאותו של האדם, שכלו והרגשתו. כאן הקושי של השכל לקבל את הדברים אינו רק מפני שאלות וקושיות צדדיות כיצד תיתכן תופעה כזו או אחרת; עצם הנושא אינו בגדר השגה. השכל הוא מציאות ולא ייתכן כלל שהמציאות עצמה תשיג את אפסותה המוחלטת. זו סתירה מיניה וביה. לא ייתכן בשום אופן שאדם, אפילו החכם הגדול ביותר, יישב עם עצמו, יחשוב ויתבונן ויגיע למסקנה שהוא אינו מציאות כלל כיוון ש"אין עוד מלבדו". זו ידיעה מופרכת מצד עצם מציאות השכל התופס את עצמו כמציאות ודאית.
אם־כן הדרך היחידה לתפוס ולהכיר באחדות המוחלטת, שאין עוד מציאות כלל, היא דווקא על־ידי התגלות עניין זה עצמו בנפשו האלוקית של היהודי, באמונה. זוהי מהותה של האמונה: הכרה על־שכלית הנובעת מהתגלות האלוקות בנשמתו הקדושה של היהודי.
מצד ההתגלות האחדות האלוקית המוחלטת בנשמות ישראל, על־ידי התגלות תורת החסידות הכללית באמצעות מורינו הבעש"ט, יהודי יכול להכיר בוודאות באחדות זו, על־אף שידיעה זו מופרכת לגמרי מצידו של השכל הנברא, ולהאמין בה באמת ובתמים.
אבל אדמו"ר הזקן פעל דבר חדש: הוא המשיך וגילה את ההכרה באחדות המוחלטת במציאות הבריאה עצמה. אדמו"ר הזקן הסביר את האמונה באחדות ה' וביארה באופן שהדברים יכולים להתקבל בחכמה, בינה ודעת, בשכל האנושי שהוא חלק המציאות של האדם.
דבר זה הוא פלא עצום. החיבור בין האמונה הנשמתית באחדות המוחלטת להכרה השכלית, הוא חיבור בין העדר־המציאות ובין המציאות, בין ה"אין" ובין ה"יש". והעובדה שה"יש", השכל, מסוגל להבין את אפסותו, את ה"אין", היא חידוש מופלא.
פעולתה של 'נשמה חדשה'
הסיבה לכך שהאחדות המוחלטת של הקב"ה יכולה להתגלות בתוך הנבראים עצמם עד שה"אין" יורגש בתוך ה"יש" עצמו, היא מפני שהמהות הפנימית של ה"יש" הוא האלוקות שמהווה אותו.
ליתר ביאור:
מבואר במאמרי חסידות[25], שהיחס בין הנפש והגוף הוא יחס של "מהות ומציאות". הנפש היא המהות של מציאות הגוף. "מהות" היא התוכן הפנימי של הדבר. מהות מלשון "מהו". מהו תוכן הגוף? הנפש הרוחנית המלובשת בו. אמנם מבחינת קירוב הערך אין שום קשר בין גוף גשמי לנפש רוחנית. הנפש עצמה מופשטת מכל ציור והיא מובדלת אפילו מכוחותיה הרוחניים. הנפש אינה שכל, והיא אינה מידות; היא למעלה מכל גדר. ויחד עם זאת היא המהות הפנימית של השכל, של המידות וגם של הגוף הגשמי. בכל כוחות הנפש ובכל חלקי הגוף מורגש שיש מהות פנימית שהיא עיקר העניין. יש "מישהו" שמבין, שמרגיש; יש "מישהו" שהולך, שעושה, שפועל וכו' וכו'. אם־כן, היחס בין המהות למציאות אינו בנוי על קירוב הערך ביניהם[26]; ייתכן שהם רחוקים מאוד בערכם - המהות היא נפש רוחנית מופשטת מכל הגדרה, ואילו המציאות היא גוף מגושם ומוגבל; ואף־על־פי־כן על־ידי כוח "המפליא לעשות" נעשה חיבור בין הנפש והגוף עד שהיא הופכת להיות מהותו של הגוף עצמו[27]. כל עוד האדם חי, תוכנו של הגוף הוא לא בשר דומם שבתוכו יש נפש; אלא הגוף עצמו הוא גוף אדם, גוף חי[28].
וכך גם בענייננו: הכוח האלוקי מובדל לגמרי ממציאות הנבראים - הוא נחשב כ"אין"[29] לגבי ה"יש" והם מרוחקים זה מזה לאין ערוך. ואף־על־פי־כן הכוח האלוקי מלובש בנברא, מהווה אותו ומחיה אותו בכל רגע והוא הוא מהותו הפנימית. המהות הפנימית של כל ריבוי הנבראים וכל האירועים המתרחשים עימם - היא החיות האלוקית המלובשת בהם.
זהו החידוש בגילוי האלוקי שיתגלה לעתיד־לבוא - "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"[30]: הגילוי יהיה לא רק מלמעלה, מצד האלוקות, אלא תתגלה המהות הפנימית של הבשר הגשמי, עד שהוא, מצד תכונותיו שלו, יראה אלוקות.
התנוצצות מגילוי זה החלה להאיר על־ידי רבנו הזקן בייסדו את חסידות חב"ד. היכולת לחיבור המופלא בין הקב"ה שהוא לבדו נמצא ומלבדו שום דבר אינו נמצא, ובין שכל הנבראים המתהווים ממנו, אינה נובעת רק מכוח הגאונות השכלית וכוח ההסברה המיוחד שהיו לאדמו"ר הזקן[31]; הכוח שלו להשיג בשכלו ולהסביר את עניין אחדותו המוחלטת של הקב"ה, נובע מכוח אלוקי מופלא שהאיר בנשמתו ומצידו ניתן לחבר בין שני דברים הפכיים אלה.
וכפי שהוזכר לעיל, שככל שהולכים הדורות ומתקרבים לביאת המשיח, הגילויים האלוקיים שלעתיד־לבוא הולכים ומתגלים גם הם יותר ויותר.
דבר זה תואם למקובל במסורת אדמו"רי חב"ד[32], שהבעש"ט העיד על נשמת אדמו"ר הזקן ואמר שהיא "נשמה חדשה". הבאת האחדות האלוקית המוחלטת אל תוך גדרי המציאות של הבריאה, היא פלא גדול שיכול להתרחש רק באמצעות נשמה נעלית שמאיר בה מהגילוי האלוקי המיוחד שיתגלה לעתיד־לבוא[33], ולה ניתנו כוחות מיוחדים לשם כך. האפשרות שהשכל הנברא, ה"מציאות" שבאדם, יכיר וירגיש את אפסותו המוחלטת, הוא רק כאשר מתגלה ה"מהות" - הכוח העצמי של הקב"ה שלגביו כל מה שרק יימצא הוא מהותו הפנימית. וכיוון שהוא המהות הפנימית של הנברא, לכן ייתכן שהנברא עצמו יבין את אפסותו ותתגלה בו האחדות המוחלטת.
ההכרה באחדות ה' כחלק מסדרי החיים
על־פי כל זה מובן, שההבדל בין התגלות האחדות המוחלטת על־ידי הבעש"ט לבין התגלותה על־ידי רבנו הזקן, אינו רק באיזה כוח האדם תופס את העניין - על־ידי האמונה או על־ידי ההשגה, אלא מדובר על גילוי אחר לגמרי. העובדה שהאחדות המוחלטת יכולה להיתפס בשכל הנברא, ב"מציאות" שלו, היא מפני שהתגלתה ה"מהות" של ה"מציאות", של הנבראים.
במילים אחרות: בדקות דדקות ניתן לומר, שכאשר הגילוי האלוקי הוא מלמעלה, מצד האור האלוקי המאיר בנשמה האלוקית - הנברא מצד גדרו נשאר עדיין "מחוץ לתמונה". אמנם מדובר על אמונה בכך ש"אין עוד מלבדו", אבל דבר זה אינו מורגש בעולם עצמו, בשכל הנברא ובמציאות האדם, אלא רק באמונה של הנשמה האלוקית. הרגשת האחדות היא על־ידי ההתרוממות והיציאה מגדרי המציאות של הנבראים, אם־כן מציאותם שוב נרגשת כדבר הסותר את האחדות[34]. מה־שאין־כן כאשר ההכרה באחדות נובעת מהבנת השכל עצמו, זאת אומרת שגדרי המציאות עצמה נכללים באחדות זו.
ההבדל בין שתי הדרכים משמעותי מאוד בעבודת האדם:
תוקפה של האמונה הוא חזק ביותר. כאשר האמונה הנשמתית מאירה ביהודי, בכוחו לגבור על הקשיים הנובעים משכלו (קושיות ותהיות בעבודת ה') וממידותיו (תאוותיה של הנפש הבהמית), אבל דבר זה נעשה מפני שהוא מתרומם למעלה מגדרי מציאותו ומתמסר לחלוטין אל הרצון האלוקי, אך אין זה שייך אליו כבן־אדם. האמונה באלוקות שלמעלה מהבריאה אינה הופכת להיות חלק מסדר החיים שלו. האמונה החזקה של הנשמה היא מקור למסירות־נפש, להתגברות והתעלמות מקשיים, אבל זה לא אורח־חיים של אנשים.
כאשר הקשר עם אחדות ה' המוחלטת הוא מצד האמונה בלבד, האדם אינו יכול להוכיח למי שאינו מאמין את האמת המורגשת בנשמתו. הוא לא יכול להוכיח זאת לאדם אחר וגם לא להפנים זאת בשכלו שלו. ההתגלות הנשמתית בצורת האמונה אינה "תופסת" את חלק המציאות שבו.
וכיוון שמציאותו, שכלו ומידותיו, אינה מכירה באחדות ה' המוחלטת, האדם לא רואה עניין בהתעסקות עם המציאות החיצונית של העולם, והוא גם לא יכול להתעסק עימה. הקשר עם האמת, עם האחדות המוחלטת, בנוי על יציאה מגדרי ה"יש" של העולם והאדם חושש ממנו כביכול. באופן זה אילו ייווצר מצב בו ההסתר יתחזק והנשמה לא תאיר בגלוי[35] - האדם לא יוכל להתמודד עם הקשיים.
דווקא כאשר מתגלה המהות של הנבראים עצמם, שפנימיותם היא האלוקות המלובשת בהם ומהווה את עצם מציאותם - אזי השכל יכול להשיג את האמת האלוקית המוחלטת, והאדם יכול להכיר בשכלו את האפסיות שלו עצמו. וכיוון שמציאות האדם עצמה מכירה באחדותו של הקב"ה, הוא מתחיל להרגיש שבכל פרט ישנה מהות אלוקית, ובכל מאורע יש כוונה נסתרת. הוא לא חושש מהעולם אלא אדרבה, הוא מחפש לגלות את האלוקות שבעולם עצמו. הוא רואה בכך חשיבות[36], ויש לו את הכוחות לעשות זאת.
דרך זו של גילוי המהות של העולם עצמו, סלל אדמו"ר הזקן במסירות־נפשו על גילוי תורת חסידות חב"ד, ובעקבותיו כל ששת אדמו"רי חב"ד ממשיכי דרכו. כל אחד הוסיף וביאר, הוסיף והרחיב את הגילוי לפי סגנונו ולפי צורכי דורו, עד שבסיום התהליך, בדור השביעי, כאשר אנו עומדים על־סף ביאתה של הגאולה, תורת חסידות חב"ד הולכת ומתפשטת, הולכת ומתרחבת, בכמות ובאיכות, והמוני בית ישראל מרגישים כיצד מעיינות החסידות מתגלים בתוכם עצמם. היסודות של החסידות - ההכרה השכלית באחדות ה' המוחלטת, בהשגחה פרטית על כל נברא ועל כל מאורע, והעבודה של "בכל דרכיך דעהו" - למצוא את המהות האלוקית בכל פרט בבריאה, נעשים חלק מסדר החיים של רבבות יהודים בכל העולם כולו.
עבודה זו של גילוי המהות הפנימית של העולם עצמו, היא היא ההכנה הטובה ביותר להתגלות השלמה של אחדות ה' בגאולה העתידה.
--
רבינו הגדול - הזקן - סידר לפני אנשי־שלומינו העבודה במוח ולחפש את האמת, לבקר כל תנועה, שתהיה רק כפי האמת ובאה על ידי עבודה. ועבודה זו אינה כמו שטועים בזה טעות גמור לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים, להפוך את העולם. האמת הגמור הוא, אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית די ומספיק: ברכה בכוונה, מילה זו בתפילה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני מי אתה עומד, פסוק חומש בידיעה שהוא דבר ה', פסוק תהלים ומידה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחיבה.
אמת הדבר, אשר בכדי להגיע לזה צריכים יגיעת רבה ועצומה, פשוט ללמוד בריבוי ולהבין - כל אחד לפי ערכו - ואז ה' בעזרו שיהיה כפי האמת.
(ממכתב הרבי הריי"ץ)
[1] כלומר: הפלא אינו בכך שהאלוקות מצטמצמת ויורדת אל דרגת השכל המוגבל, אלא הפיל כפי שהוא בגודלו הטבעי נכנס בחור המחט הקטן - האלוקות הבלתי מוגבלת חודרת ומורגשת בשכל האנושי המוגבל.
[2] ראה ר"פ צו. פינחס כו, יט.
[3] ראה מגן אברהם סר"נ סוסק"א.
[4] ראה שיחת הרבי זי"ע ר"ח שבט ה'תש"נ ס"ח.
[5] זכריה יד, ט.
[6] הדברים נתבארו באריכות בחלקו השני של התניא - שער היחוד והאמונה. וידוע, שבתחילה חשב רבנו הזקן להדפיס את התניא כאשר שער היחוד והאמונה הוא החלק הראשון. ודבר זה יש לו מקום גם למסקנה כאשר הסדר השתנה, כיוון ששער היחוד והאמונה הוא הבסיס לתוכנה של עבודת ה' כפי שהיא מבוארת בחלק ראשון - ראה לקוטי־שיחות חלק כה עמ' 199 ואילך.
[7] ס, ב.
[8] כפי שמבואר עניינם וייחודם בדרך מצותיך שם.
[9] שם סב, א.
[10] ראה דרך מצותיך שורש מצות התפלה סוף סי"ח, שם כתב שדברי השל"ה בעניין "אין עוד מלבדו" הם "קרוב למה שכתבתי".
[11] קהלת ג, יא. ובקהלת רבה שם.
[12] משלי ג, ו.
[13] שמות כג, ה. וראה קובץ היום־יום כ"ח שבט.
[14] ספר המאמרים אידיש עמ' 138.
[15] תהלים כב, ד.
[16] לקוטי־שיחות ח"ז 136.
[17] זהו תוכן ההבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב, יב) ו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "לשם שמים" משמעותו, שהקשר של הגשמי עם ה"שמים" הוא בכך שהוא משמש "לשם שמים", אבל תוכנו של הגשמי עצמו הוא דבר בפני עצמו; מה־שאין־כן "בכל דרכיך דעהו" משמעותו, שמגלים את האלוקות בתוך מציאותו של הגשמי עצמו. ראה בעניין זה בלקוטי־שיחות ח"ג פרשת ויקהל.
[18] ראה הקדמת אדמו"ר האמצעי לספרו אמרי בינה: "היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון כבוד אאמו"ר ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה - הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה, שהוא בחינת עצמות אור אין סוף ב"ה, במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שעורא דילי', בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל".
[19] ראה שבת צז, א.
[20] פרק ט.
[21] מבואר בספרי חסידות, שהאמונה הנשמתית היא בדוגמת ראיית הנשמה באלוקות - "מזלייהו חזי". ראה המשך תער"ב ח"ב א'קפב.
[22] יתרה מזו: גם אם מצד שכלו תהיינה קושיות על אמונה זו - הן אינן מחלישות כלל את תוקף אמונתו.
[23] ראה של"ה (בעש"מ מאמר ראשון מ, א) על־הפסוק (בשלח טו, ב) "זה א־לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו": "כשזה
א־לי, שהוא א־לי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו מלשון אני והו, ר"ל אני והו דבוקים ביחד כביכול כי הידיעה נתפסת בלב. אמנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה רק מצד הקבלה, שהוא אלקי אבי, אז וארוממנהו כי הוא רם ונשגב ממני ואני מרוחק מאתו במצפון הלב".
[24] ראה דרך מצותיך סב, ב.
[25] ראה ד"ה כי עמך ת"ש פ"ב.
[26] בדוגמת היחס בין העילה לעלול, השכל והמידות, שהקשר ביניהם בנוי על קירוב המידות אל השכל.
[27] בשונה מהעילה והעלול, השכל והמידות, שעל־אף קירוב הערך שביניהם - העילה אינה מהותו של העלול. לעלול, למידות, יש מהות משל עצמו.
[28] הדבר בא לידי ביטוי בדברי חז"ל ש"החי נושא את עצמו" - ראה לקוטי־שיחות חלק ו' עמ' 110 הערה 34.
[29] כמבואר במאמרי חסידות, שהכוח האלוקי נקרא "אין" ביחס לנברא המתהווה ממנו, על שם שהוא מרוחק בתכלית מהנברא ואינו מושג על־ידו כלל - ראה ספר המאמרים תרנ"ט עמ' מה ואילך ובכ"מ.
[30] ישעיה מ, ה.
[31] שהרי גם השכל הגאוני ביותר לא יוכל לתפוס בדבר שאינו בר השגה. וכפי שהוזכר לעיל, האחדות המוחלטת שוללת את עצם קיומו של השכל האנושי, ומצד גדרי השכל אין שום אפשרות להבין עניין זה. במילים אחרות: כל עוד לא הגיע הזמן שנקבע מלמעלה להתגלות אחדות מוחלטת זו בנבראים, ההסברים והמשלים על אחדות ה' לא רק שלא היו ידועים לנו, אלא שהם כלל לא היו קיימים כביכול.
[32] ראה ספר השיחות תש"ה עמ' 127 ואילך.
[33] ראה לקוטי־תורה שיר השירים נ, א, שעניין "נשמה חדשה" קשור לתקופה שלעתיד־לבוא. וראה קונטרס עניינה של תורת החסידות הערה 45.
[34] ובדוגמת הגישה לעולם שהייתה לפני התגלות החסידות על־ידי הבעש"ט, שהעולם נתפס כמציאות אחרת מהאלוקות, ולכן הקשר עם הקב"ה נעשה על־ידי ההפשטה והפרישות מענייני העולם.
[35] לפעמים יש בעולם מאורעות שבהם לא רק שההשגחה העליונה אינה ניכרת כלל אלא הם נראים בדיוק להיפך מהכוונה; ולעיתים ישנם מצבים באדם שהאמונה של נשמתו אינה מאירה בגילוי.
[36] להעיר מלקוטי־שיחות חלק לט עמ' 40 (אופן הב' שם).
