לומדי התניא הרציניים הרואים בו ספר הדרכה המתווה את המסלול להגיע לבחינת "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", תוהים לפעמים בחוסר־אונים: האמנם השאיפה להיות "בינוני – על פי התניא" היא ריאלית עבורנו?
והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנה להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלשת לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפה אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו. רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעש של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו (תניא פרק י"ב)
סיבת התהייה הלזו איננה בגלל הנוסחה־המחמירה של רבנו הזקן, שכן על כך ידועה כבר דעתו של הרבי זי"ע [אגרות קודש ח"א ע' 122] :
מה שכתוב בפרק י"ב שהבינוני לא עבר עבירה מימיו כו' ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת כו', היינו שמצד מצבו עתה אין בו כל רשימו מעבירה כו' ואין בו שום ענין שיהיה סיבה שיעבור עבירה לעולם. אבל גם מי שעבר עבירה יכול להיות במדריגה אמיתית של בינוני.
(ומוכיח את הדברים מפרק כ"ט ע' 72: "ובפרט כשיזכור" וכו', ומסיים:)
ועל ידי זה יתורץ ג"כ מה שכתוב בפרק י"ד והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם כו' שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה...
אבל גם מדברי רבנו לא משמע אלא שגם למי שהיה "רשע וטוב לו" יש עדיין סיכוי להתעלות לדרגא שמכאן ואילך יהא במצב "שלא עבר עבירה מימיו" [מיום שנהיה בינוני[1]] וגם לא יעבור לעולם, אבל גם "הקלה" זו איננה מוסיפה תקוה־מציאותית לאנשים כערכנו בדבר השאיפה להפוך למי "שלא יעבור לעולם ולא ייקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו", דרגא שגם בדורות הראשונים של החסידות היתה נדירה, ק"ו בדרא דעקבתא דמשיחא.
מה טעם אם כן ללמוד ולבסס את כל החינוך־הפנימי של חב"ד על ספר הקורא לנו להיות "בינונים" וגם מבטיחנו שהדבר אפשרי לכל אדם [אם לא בדרך ארוכה , אזי עכ"פ בדרך הקצרה] ולפועל לא נראה שמצליחים לייצר חניך שישיג מטרה זו? הרי או ש"יירע לבבו" של התלמיד מחוסר־הסיכוי לממש את המטרה או "שיכול לבא לידי קלות" ולחשוב שזו רק תיאוריה שאיננה בגדר יישום...
- • •
ונראה לבאר זאת מהיבט־חינוכי על פי דיוק המבחין בין לשון אדמו"ר הזקן בפי"ג:
ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינוני...
ובין לשון אדה"ז בפי"ד שמשנה לשונו מ"מדריגת" ל"מידת":
והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות
ואולי יש לומר, שאמנם "מדריגת הבינוני" היא מצב־נפשי כה נעלה שעצם הרעיון של "ביצוע־עבירה" מופרך אצלו, כמו תחיבת מסמר לתקע־חשמלי... עקב הכרתו העמוקה במתיקות הדביקות בה' ובאפסיות התאוות הגשמיות, [אף שעלולים לצוף אצלו נטיות־לב הפוזלות לתאוות, אלא שתודעתו דוחה אותן מיידית] – ודרגא כזו היא אמנם נדירה. על כן נקרא מצב־נפשי זה "מדריגת־הבינוני", כלומר שכיוון ש"עלה" לדרגא זו שוב לא יירד!
אבל את הדגשת רבנו הזקן בפי"ד – "מידת הבינוני" אליה יש לשאוף, "שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה", אפשר גם לפרש לא רק כשאיפה ל"דרגת הבינוני" אלא גם ל"תכונת הבינוני", במובן השייך לכל אדם בכל דרגה שהוא נמצא בה. דהיינו [לא במובן של "בינוניות־תמידית" ללא הפסק, אלא] במובן ש"בכל עת" נתונה יכול הוא להיות "בינוני לשעה קלה"... וממשיך בפי"ד ומבאר "עובר לעשייתן", שמאחר וגם הבינוני במדריגה, אינו מואס ברע אלא רק בולמו, הרי כל אדם יכול לנקוט את ה"מידה" הזו ובאופן "מידתי", דהיינו, שכאשר יבוא לידיו איזה פיתוי לעבירה, מסוגל הוא "לבולמה" בעת זו ובשעה זו[2]:
...אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה שבהם הבחירה והיכולת והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'
הוי אומר, שברגע זה הוא "בינוני לפי שעה" וזהו "הישג־רוחני" עצום שיכול כל אדם לרשום לזכותו ולהרגיש שהנה מימש את המטרה של "ספר של בינונים" בזעיר־אנפין, אטו דחייה אחת מילתא זוטרתא היא?... כמבואר בפרק כז:
הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס"א לתתא ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ואתכפיא ס"א דלעילא המגביה עצמה כנשר לקיים מ"ש אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאם ה' וכמו שהפליג בזהר פ' תרומה [דף קכח] בגודל נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א לתתא דאסתלק יקרא דקב"ה לעילא על כולא יתיר משבח' אחרא ואסתלקות' דא יתיר מכולא וכו'.
ובחינה זו אינה נקראת "מדריגת־הבינוני", אותו מישור עליו עומד הבינוני "על המדריגה" ביציבות־תמידית, אלא זו מעין "קפיצה" המרוממת אותו לרגע, אף ש"כח־המשיכה" מחזירו לאחר זמן מה ל"מדריגתו־הטבעית": "רשע וטוב לו". ושוב הוא "קופץ" ל"מידת־הבינוני" וחוזר חלילה...
בין "רשע וטוב לו" ל"בינוני לפי שעה"
ושמא תאמרו: אם אמנם רעיון זה נכון, מהו א"כ ההבדל בין ה"בינוני לפי שעה" שברוב הזמן הוא בבחינת רשע לבין הדרגא העליונה ב"רשע וטוב לו" המתוארת בספר התניא רפי"א:
וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו א' משלשה לבושיה הנ"ל...
היינו שברוב העיתים אין הרע גובר עליו והוא מתגבר על יצרו יותר מ"לפי שעה" [אדרבא! הנפילות שלו הן רק "לפי שעה"], ומדוע לא נקרא לזה "מידת־הבינוני"?
יש לומר, שה"רשע וטוב לו" גם בעיתים שהוא מקיים מצוות ונמנע מעבירות, אין זה נובע מהכרה במעלת הדביקות באור אין סוף [כמו אצל ה"בינוני" בדרך הארוכה של ההתבוננות] ואפילו לא מהכרה בפחד־הנתק מאביו שבשמים [כמו אצל ה"בינוני" בדרך הקצרה של האהבה המסותרת] – אלא מתוך "מצוות אנשים מלומדה", ואילו ה"כשלונות" שלו הם באותם תחומים הנחשבים ל"עבירות קלות" או עבירות שהן רק במחשבה בלבד שם אין "חריגותו" ניכרת[3]...
ואף מי שהוא בר אוריין ומשכיל גם בידיעת־אלוקות בפנימיות התורה, פעמים אינה אלא "ידיעת אנשים מלומדה"... ולא תמיד יש קשר־סיבתי בין תכני־ידיעתו להנהגתו המעשית, כלשון רבנו הזקן[4]:
... "דהיינו שלא יהיה בבחינת העלם והסתר פנים אצלנו בידיעת אנשים מלומדה בלבד, שאין זה אלא בבחינת הודאה, אבל בחינת ברכה היא בחינת גילוי ממש במוחו ולבו באמת לאמיתו"...
לא כן ה"בינוני" שהמאפיין העיקרי שלו הוא יכולתו לבלום ולרסן יצריו מתוך שליטת ההכרה־השכלית על הייצריות שבלב, כמבואר בתניא פט"ז:
וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה
וגם אם אינו ב"מדריגת־הבינוני" הפועל מתוך אהבה ויראה רגשיים, אלא עדיין ב"מידת־הבינוני" המבוארת בפי"ד, מתאר רבינו הזקן את עבודתו מתוך הכרה־אלוקית מודעת, הגוברת על היצריות שלו ומרסנת אותה:
כי גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמיית בהיתר או באיסור ח"ו יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי באמרו ללבו אינני רוצה להיות רשע אפי' שעה אחת כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו מה' אחד בשום אופן כדכתיב עונותיכם מבדילים וגו'
רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי בהתלבשן בשלשה לבושיו ית' שהם מעשה דבור ומחשבה בה' ותורתו ומצותיו מאהבה מסותרת שבלבי לה' כמו בלב כללו' ישראל שנקראו אוהבי שמך ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו בודאי אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלהי ישראל וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת
ועל בסיס עיקרון זה ניתן לומר שגם אם מפעיל יהודי את ההכרה־המוחית ומצליח באמצעותה לגבור על תאווה או לעמוד בנסיון של עבירה [גם אם זה רק לעיתים בלבד], אפשר לקרא לזה עבודת ה"בינוני לפי שעה" – כמפורש בתניא ספט"ו:
...מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה שממנה הוא הטבע וזו היא עבודה תמה לבינוני.
או לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי שזו נקרא ג"כ עבודה להלחם עם הטבע והיצר ע"י שמעורר האהבה המסותרת בלבו משא"כ כשאין לו מלחמה כלל אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל:
"בינונים זה וזה שופטן"
על פי הנ"ל יובן מה שמבאר בתניא פי"ג בתחילתו:
"ובזה יובן לשון מאמרז"ל בינונים זה וזה שופטן [פי' יצר טוב ויצר הרע] דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, ולא אמרו "זה וזה מושלים" ח"ו, כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה... נקרא רשע באותה שעה, אלא היצה"ר אינו רק עד"מ כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט... כך היצה"ר אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב... ומיד חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלוקית שבמוח... והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצ"ט וכו'.
וצריך להבין: וכי ברשע וטוב לו אין מצב של "זה וזה שופטן"? היינו, שעולה בלבו לעשות איזו עבירה כהצעת השופט האחד [הוא היצה"ר] ומיד עולה כנגדו דעת השופט השני [הוא היצר הטוב] וא"כ על אף שביחס ל"שליטה" ניתן להגדירו כ"זה וזה מושלים בו", מפני שפעמים הוא "נשלט" ע"י היצה"ר ופעמים ע"י היצה"ט. אבל ביחס ל"שפיטה" [היינו, העלאת ההצעות וההתמודדות־הפנימית] ה"רשע וטוב לו" איננו שונה מה"בינוני" ושניהם במדריגת "זה וזה שופטן", ואמאי איתא בגמרא התואר "זה וזה שופטן" כתואר מיוחד ובלעדי ל"בינוני" דווקא ?
ועוד, אמנם ב"בינונים" אין היצה"ר "מושלן" [אחרת היה נקרא "רשע"] אבל הרי היצה"ט לא רק "שופטן", אלא הוא השולט ומושל בו ללא מצרים שהרי מקיים כל המצוות ונמנע מכל העבירות, למה לא נקרא ל"בינוני" "זה [היצה"ר] שופטן וזה [היצ"ט] מושלן"?
- • •
אלא ודאי שחידושו של ה"בינוני" אינו עצם קיום המצוות [דבר שגם ה"רשע וטוב לו" מקיים, חלקית על כל פנים] אלא שעבודתו את השם, איננה "מצוות אנשים מלומדה", גם לא מפחד־העונש, שזהו קיום בדרך "גזירת־המושל", אלא מהכרה שכלית של היצה"ט באור האלוקי [הלא הוא ה"שופט" שאומר דעתו...] מתוך הזדהות־רעיונית עם התבוננות כלשהי המולידה אצלו את פחד־הנתק מדביקותו בהשם, [כשם שההצעות־החומרניות הבאות מחלל השמאלי, נובעות מהכרה־תבונית בתענוג ובתועלתיות החמרית, המנומקת על ידי ה"שופט" הראשון], מתרחשת אצל ה"בינוני" התמודדות בין שתי–תובנות, שתי "השקפות עולם", וההכרה־המוחית של ה"שופט" השני [באמצעות הקב"ה עוזרו] היא הגוברת על "דעתו המנומקת" של ה"שופט" הראשון.
ובמילא לענייננו, גם אם הגברת האור האלוקי שבמוח על תאוות הלב, היא רק "לפי שעה", יש בזה "מידת הבינוני" בזעיר אנפין ומימוש מטרת ספר התניא לרכישת "הישג־רוחני" זה.
ובנקודה זו ניכרת מעלת ותועלת לימוד ספר־התניא באופן מעשי לכל הלומדו, שמביאו לרגעים של שליטה מודעת ביצריו, גם לו יצוייר שהקב"ה היה מודיע על "ביטול התמריצים" של גן עדן וגהינום... מתוך רצון לדבקה בו ומתוך רתיעה פנימית מחשש הנתק מאביו שבשמים וזוהי "בינוניות בזעיר אנפין"!
"אמת" מול "שפת אמת"
על מנת לאשש את החידוש שגם "בינוניות־לפי שעה" נכללת בהגדרת הבינוני של התניא, אף שאין בה יציבות ותמידיות והתעיף עיניך בו ואיננו ב"בינוניותו"... נשווה זאת לבעייתיות שמעלה רבנו הזקן בפי"ג לגבי "הבינוני־המושלם" שכבר הגיע ל"מדריגת הבינוני":
והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה ע"י התגברות הנפש האלהית כו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחי' אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה וכתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר...
ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד!
[והנימוק:] הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום ע"י הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגת'...
כלומר, בחינת "צדיק" באמת, היא מי שתוכו רצוף אהבה תמידית שאיננה חולפת, שזוהי תכונת ה"אמת" שאין לה הפסק, ע"ד נהרות המכזבין אחת לשבוע[5] פסולין למי חטאת, היינו שכיון שאי פעם עתידין ליפסק הרי גם בעת זרימתם אינם נקראים "חיים".
ובכל־זאת פוסק אדה"ז לגבי הבינונים:
"והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד" - [ונימוקו:] "הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום"!
כלומר, שני גדרים המה ב"תמיד": האחד – בחינת "שיוויתי הוי'ה לנגדי תמיד" וכן "תמיד עיני ה"א בה מרשית שנה עד אחרית שנה" שזוהי "תמידות תדירה ובלתי פוסקת", השני – "עולת תמיד" או "להעלות נר תמיד", שם אין לפרש שה"עולה" נמצאת באופן תמידי ונצחי ללא הפסק על המזבח, או שנרות המנורה אין אורם פוסק לעולם... אלא זוהי "תמידיות" במובן של "מחזוריות־קבועה", אף שיש בה הפסקות.
על כן עצם היכולת של ה"בינוני־המושלם" לעורר את האהבה להשם בכל בוקר בתפילתו מחדש, באופן קבוע [גם אם בין תפילה לתפילה יש לו "נפילות"] – יש בה משום "תמידיות־מחזורית" ונקראת [אם לא "אמת לאמיתו"] על כל פנים "שפת אמת"...
ועד"ז יש למחנך בדורנו לומר לחניכיו בלשון נופל על לשון:
ואע"פ ש"מידת־הבינוני" לגבי "מדריגת הבינוני" האמיתי ["שלא יעבור עבירה לעולם ולא ייקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו"] – אינה נקראת "בינוניות־אמיתית" כלל מאחר שחולפת ועוברת... ועד ארגיעה לשון שקר...
אעפ"כ לגבי "מידת הבינוני" נקראת "בינוניות־תמה" לפי מדריגתו שלו... והריני קורא ב"בינוניותם ־הזמנית" גם כן "שפת אמת תיכון לעד" הואיל ובכח נפשם האלוקית לחזור ולעורר את אותם "רגעי־בינוניות", מתוך הגברת האור האלוקי שבשכלו ה"בולם" את תאוות לבו...
על דרך עצתו של ספר התניא ב"חינוך קטן": "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הנה מדכתיב על פי דרכו משמע שאינה דרך האמת לאמיתו וא"כ מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה"? ... והתשובה היא ש"גם כי יזקין" ויגיע למדריגת הבינוני, עלולה להיות לו "נפילה" ואז עלול הוא "לסור" מדרך ה"בינוניות" מתוך ייאוש ואכזבה, אבל אם יש לו באמתחתו את ה"בינוניות על פי דרכו", אז הכח לכך ש"לא יסור" הוא "ממנה": מאותה "בינוניות לפי שעה".
- • •
השוואה נוספת, בין לבטיו של "מדריגת הבינוני" ו"מידת הבינוני": כשם שלגבי "הבינוני־המושלם", אף שלעולם לא מגיע לעקירת היצה"ר מלבו פנימה כמו ה"צדיק", עם כל זה מצווה הוא לקיים השבועה "תהי צדיק" – כמבואר בתניא ספי"ד:
אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל אשה חמת מלאה צואה כו'. וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוגי עוה"ז החכם רואה הנולד מהן שסופן לרקוב ולהיות רמה ואשפה וההפך להתענג ולשמוח בה' ע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה כפי יכולתו אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות אעפ"כ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת!...
כך כשנרגיל את עצמינו לאמץ את ה"בינוניות המידתית", מתוך התובנות של לימוד החסידות אם בדרך ארוכה או בדרך קצרה, ההרגל ייעשה טבע שני וסוף סוף יזכה להיות "בינוני קצת באמת".
"אתכפיא – המביא ומעלה לבחינת אתהפכא"
לשון זו המופיעה במאמר הרבי הריי"צ נבג"מ זי"ע, ד"ה "באתי לגני"[6] שיצא לקראת יום הסתלקותו, דורשת הבהרה: לכאורה כוונתו שכך היא דרכה של עבודה, שמדריגת "אתכפיא" מביאה ומעלה את האדם לדרגא הגבוהה יותר – "אתהפכא", ע"ד "פרישות מביאה לידי קדושה", אבל חזינן מעשים בכל יום שישנם עובדי השם הכופים את יצרם ונותרים לעולם במצב של "אתכפיא"[7] ואינם מגיעים לכלל "אתהפכא" כלל...
אלא בהכרח לבאר שכוונת הרבי הריי"צ היתה לסווג לאיזו מין "אתכפיא" הוא מתכוון, כי ישנה "אתכפיא" שכמוה ככבילת הנפש הבהמית מתוך קבלת עול הגוזרת על היצר להתקפל לפני רצון השם מפחד העונש, כשיטת ספרי המוסר, "אתכפיא" כזו לעולם לא תביא ליד "אתהפכא", שהרי "כפייה" איננה מביאה לידי "אילוף".
אבל ישנה "אתכפיא" שבאה מסיבת הכרה ודעת, הרואה את תועלתה החיונית של ה"התאפקות" או היוצרת דחף־תודעתי לידבק בו ית', אלא שמחמת עביותה וגסותה של הבהמית, נחשבת התאפקות זו אצלה כ"כפייה", אבל גם הבהמית רואה את ה"אור" של האמת בקצה־המנהרה...
והרי זה כ"אילוף" בעלי־חיים באמצעות "תיגמול" המתאים לדרגתם, דבר שיביאם בסופו של דבר לשינוי ועידון תכונותיהם... לזה התכוון בפתגמו הרבי הריי"צ נ"ע: "אתכפיא [כזו, המלווה בהכרה דעתנית, היא זו] שמעלה ומביא לידי אתהפכא", אף שבשלב הראשון אין הכרתו השכלתנית יוצרת אצלו התעוררות־רגשית, אבל דיה להניעו לפעול בכיוון הנדרש כמסקנת־ההתבוננות, הרי זו בחינת "בינוני" כמבואר בתניא פט"ז:
ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה'... בהתגלו' לבו... רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו... דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינ' שבמוחו גדולת א"ס ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתב' שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו...
הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו
הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש... הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל...
"בינוניות" שכזו היא מטרה חינוכית ריאלית, שמסוגלת לרומם את הביטחון העצמי של המחונכים החסידיים ולעצב אישיות של בינוני מידתי..."בינוני" – של ה"שפת אמת"...
[1]. אם מפני שהעבר שלו איננו קשור לדרגתו החדשה [ע"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי] או מפני שעשה תשובה ולא נותר "רשימו" מהעבר כדמשמע מאג"ק הנ"ל שבפנים.
[2]. ועפ"ז יומתק מה שההקדמה לפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" הוא "כי המצווה הזאת... ולא רחוקה היא", כלומר, אם תתייחס כרגע רק ל"מצוה הזאת" ברגע זה, אזי יהא "קרוב אליך הדבר... לעשותו" [ל' יחיד] וכמאמרז"ל: אין "ועתה" אלא תשובה, וד"ל.
[3]. ברכות כח, ב: אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם"...
[4]. תורה אור פר' ויחי במאמר ד"ה חכלילי מז, א.
[5]. מסכת פרה פ"ח משנה ט.
[6]. ראה ספר המאמרים תש"י ע' 112.
[7]. וע"ד מאמר חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ולפועל רבו גם רבו העובדים "שלא לשמה" ולא ראינו שסו"ס הגיעו לכלל "לשמה". כי אצלם ה"לא לשמה" הוא המטרה, שאין מאחוריה "תוך", ורק מי שה"שלא לשמה" אינו אלא "פזילה" אבל עיניו נשואות ל"לשמה" – הוא יבוא סוכ"ס לכלל "לשמה".
