ספר זה, בנוי על סדרת שיעורים שהועברה בישיבות, ופותח בהצבת עיקרון יסוד להבנת מהות החסידות ופורט עיקרון זה לעשרה עמודים מעשיים, מפורטים ומודרכים.
עשרת עמודי החסידות:
1. אהבת ה' - דבקות בה' ומסירות נפש
2. אהבת ישראל
3. אהבת התורה – תורה לשמה, החמרה ודקדוק בקיום המצוות
4. השמחה – ניגון שירה וריקוד
5. תפילה – חשיבותה וכוונתה, ההכנה אליה
6. הדבקות בצדיקים
7. קדושה – באכילה בטהרה ובצניעות
8. תיקון הגשמיות ועולם החומר
9. מעלתה של פנימיות התורה ולימ
מבוא להכרת עמודי החסידות
בעשורים האחרונים אנו ערים לתהליך מעניין – תורת החסידות חודרת לתוך בתי המדרש של העולם הדתי־לאומי. ישנם מקומות שבהם החסידות הפכה להיות מרכזית מאוד, וישנם מקומות שבהם היא תופסת מקום חלקי. הבעיה בתוך התהליך המהפכני הזה, היא בעיה של כל מהפכה. כשאנשים הולכים בדרך הסלולה הם יודעים מה הם עושים, איך הם פועלים. אבל, כשמתרחשות מהפכות נוצרים בלבולים, אנשים לא יודעים מה לעשות, במה לבחור ובמה לא. כתוצאה מזה עלול להיווצר בלגאן. ולכן, המפגש עם עולם החסידות משאיר לעיתים בלבול לחלק מהאנשים.
והנזק הוא כפול. מצד אחד, חלק מהאנשים לא מקבלים מעולם החסידות את מה שהיו יכולים לקבל. ומצד שני, הם מקבלים דווקא את מה שלא צריך.
אספר לכם סיפור, אמיתי, תאמינו או לא, הממחיש את התפיסה המעוותת של מהות החסידות הקיימת בציבור הרחב:
באחד הימים הראשונים שלי בשילה, כראש ישיבה חדש, נכנסתי למכולת. ניגש אלי יהודי מתושבי שילה, ואומר לי "שלום, אתה ראש הישיבה החדש? שמעתי שהישיבה עוברת שינויים בכיוונים חסידיים, ישיבה חסידית. מה זה אומר? כל יום הופעה של אהרן רזאל?"
צליל הזלזול שבקולו היה קשה להסתרה, אבל אני החלטתי לא להיעלב אלא להגיב בציניות חזרה. אמרתי לו "לא, לא כל יום. רק בחלק מהימים אהרן רזאל מגיע, ובחלק מהימים אנחנו מביאים זמרים אחרים. הוא הרי לא יכול להופיע כל יום."
"מה?!" ענה לי בהשתוממות, "מה זאת אומרת? מה אתם עושים בישיבה?"
"כן, ודאי" החזרתי, "הנה סדר יומנו: אנחנו קמים בערך בעשר בבוקר, פלוס מינוס, מתחילים הכנה לתפילה, צ'ונט, קיגל וכן הלאה. מעלים את הניצוצות מהם, כמובן. ממשיכים בשירים, ניגונים, ריקודים, וקצת טבק, למי שעוד לא התעורר לגמרי. אחר כך מתפללים תפילת שחרית, שעה וחצי ויותר. ריקודים וכו'. ממשיכים לארוחת בוקר. לאחר מכן, בסדר בוקר לומדים קצת משניות, זוהר, כל אחד וחפץ לבו הוא. מנוחת צהריים, וקמים לתפילת מנחה. וכמובן גם כאן, הכנה חצי שעה לפני, תפילה באזור השעה וכן הלאה. אחרי מנחה לומדים מי השילוח, ר' צדוק, שפת אמת וספרים דומים. חלק מהבחורים מטיילים קצת. אחר כך מתחילים הכנות לתפילת ערבית, ריקודים, שירים וטבק לנשמה. ממשיכים לתפילת ערבית, שעה לפחות. ומיד אחר כך ארוחת ערב, העלאת ניצוצות וכו'. וכשנגמרים הניצוצות, אז יש את ה'הבה נגילה' - כל יום זמר או אומן מגיע. ממשיכים לתוך הלילה, הרי אנחנו חסידים, אתה יודע. כשלא מגיע זמר, עושים במקום זה 'הבה נרגילה', וזהו, כאן היום מסתיים."
וכל הזמן הזה, כל משפט ומשפט שהוספתי, האדם שמולי נהיה אדום יותר ויותר. הוא היה בהלם מוחלט. מצד אחד מזועזע, אך מצד שני, בטוח שהמציאות ההזויה הזו אמיתית, לגיטימית ויכולה לפעול תחת הגדר "חסידות". הוא ממש האמין שישיבה חסידית יכולה להראות בצורה הזאת.
כלומר, יש החושבים שזו חסידות, לקפוץ על גגות בשמיעת טרנסים בפול ווליום. ולכן, בתהליך הזה, כשציבור שלם מקבל לתוכו סגנון חיים שהוא לא רגיל אליו, הנזק הוא כפול. מכיוון שלפעמים לא לוקחים את החיובי, ומנגד לוקחים דווקא את השלילי. זו לא חסידות.
רובנו הגדול ינקנו חסידות לא מחלב אמנו אלא מכל מיני כלים חיצוניים. כלי שני, כלי שלישי ורביעי, והם לא מבשלים כבר, כידוע. וכך אנו מציירים בדעתנו מהי חסידות. חיצוניות בלבד, בלי מסורת אמיתית. אנו מכניסים־דוחפים לתוך החסידות כל מיני סטיגמות, כל מיני המצאות שאנשים במשך הדורות חיברו לחסידות, וזה לא נכון. אדם שלא נמצא בפנים, בתוך צורת החיים המלאה, הרבה פעמים קולט את הדברים החיצוניים בלבד.
אלו שני הנזקים שנוצרים כתוצאה מהתהליך הזה - כניסת תורת החסידות לציבור הדתי־לאומי.
לכן ראיתי לנכון לסדר את עמודי החסידות. בצורה פרקטית, עשרה עמודים בתורת החסידות. לכן השיעור נקרא 'חסידות הלכה למעשה' – יקום כל לומד מן השיעור וידע כיצד לחיות בפועל חיים חסידיים. נלמד כל עמוד בנפרד, נבין אותו, את המקורות שלו ואיך חיים אותו בצורה מעשית. איך מתרגמים אותו לעבודת ה' בצורה מעשית, עבודת ה' יום־יומית.
* * *
נתחיל קודם כל מהמושג 'חסידות'. היום, כשמדברים על 'חסידות', מתכוונים בעיקר ל'תנועת החסידות', תנועה שקיימת כמאתיים וחמישים שנה סך הכל.
אך מהי תורת החסידות המקורית? למה היא נקראת חסידות? מהי משמעות המילה חסיד?
הרעיון שאני מציע, ולדעתי הוא פשוט, אני לא רואה אותו כחידוש, הוא שהמושג חסידות בחז"ל משמעותו - יהודי שמגדיל ראש ועושה גם את מה שהוא לא מחויב, ותנועת החסידות כולה באה לחדש בדיוק את זה. תנועת החסידות קמה כדי לומר דבר פשוט: החסיד הוא זה שעושה גם את מה שהוא לא חייב. לכן בואו נחפש איפה המקומות שבהם העולם הרוחני שלנו לא עומד בקריטריון הזה, אלא עומד על המינימום, ושם נשפץ.
החסיד הוא מי שמאוהב בקב"ה. כשאדם מאוהב במישהו אחר, הוא לא עושה רק את מה שהוא צריך לעשות אלא הרבה מעבר. כשאדם אוהב את אשתו, והיא ביקשה ממנו להוריד את הזבל, הוא עושה את המטלה במלוא השמחה האפשרית, עם כל פירורי הזבל שבסביבה. זורק את הזבל עם כל הכוונות.
ניקח משל לדוגמה.
יהודי נכנס לבית, ורואה אותו מוזנח לחלוטין. הקירות מתפוררים, הצנרת נוזלת, הרצפה מתפרקת, הכל מוזנח לחלוטין, וגם הווילון קרוע. מה עושה יהודי ממוצע? מתקן את הרצפה שלא תיפול תחת רגליו, מחזק את הקירות שלא יתמוטטו, מסדר את הצנרת וכן הלאה, זה מה שצריך לעשות. הווילון שיהיה קרוע, מה זה משנה? ואז פתאום באים ואומרים לאותו יהודי 'מחר מבקר פה המלך'. באותו רגע שהיהודי מבין שמחר מגיע המלך, הוא שם לב לכל פרט. אסור לשכוח את הווילונות! הרי המלך מגיע מחר.
יהודי בא לעולם כדי לעבוד את ה' יתברך. אבל יצר לב האדם רע מנעוריו, אז הוא מדבר לשון הרע, לא שומר על הברית, ולא על העיניים, כולו עבירות. אז באה ההנהגה היהודית לאורך כל הדורות, ובמיוחד בתפוצות הגולה, ואמרה שיהודים ישמרו שבת, שיאכלו כשר, זו העבודה שצריך לתקן. על זה הטיפו, על זה חינכו, זה מה שלמדו. שהרצפה תהיה מתוקנת. לדבר על חסידים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה? מה זה רלוונטי בכלל? עוד לא הגענו לווילון, אנחנו עוד ברצפה.
אחר כך באה תורת החסידות ואמרה שני דברים. קודם כל, כשאוהבים, מתקנים גם את הווילון. אם עובדים רק מיראה אז בסדר, מתקנים את הרצפה. אבל אם אוהבים מתקנים גם את הווילון. ודבר שני, וזה טריק פסיכולוגי של הבעל שם טוב, לעתים, אחרי שתתקן את הווילון, תרצה יותר לתקן גם את הרצפה.
החסידות באה ואמרה שכשיהיה לנו כיף, נרצה את הכל.
לכן, אמר הבעש"ט, אנחנו רוצים להפוך את הפירמידה. נבוא לכל פשוטי העם ונאמר להם 'בואו נסדר את הווילונות'.
כמובן, הם יחזירו לנו, 'מה, ה' אוהב אותי? ה' בא אלי לבית? ודאי שצריך לסדר את הווילונות, הרי לא נכניס את המלך לבית כזה מתפרק. אי אפשר לעשות עוול כזה'. וכך נתקן הכל.
כשאדם אוהב מישהו, הוא לא יפעל ב'ראש קטן'. ומי שמתאר את הנושא בצורה יפה במיוחד זהו דווקא אבי ספרות המוסר – הרמח"ל - בעל מסילת ישרים. הרמח"ל כותב בתחילת פרק י"ח 'בביאור החסידות' כך:
"מדת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול, כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון, וזה נמשך מחסרון העיון וההשכלה האמתית אשר לבעלי המדות ההם" – לא עוצרים לרגע וחושבים מה זו חסידות. "כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. ... אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית." – וממשיך להסביר מהו בעצם הרעיון של החסיד – "ונבאר עתה ענין זה על הסדר, הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יז, א) אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת" – יש הלכה, יש שולחן ערוך, הלכות ברורות מה צריך לעשות. לפחות באופן כללי. "אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל" – אדם כזה לא יגיד 'זהו, גמרנו, עשיתי, לא צריך יותר שום דבר', "אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל".
אומר הרמח"ל כך: אם אתה אוהב את אבא שלך, אתה לא עושה רק את מה שאתה חייב לעשות, אלא הרבה מעבר. אם אתה בא ואומר לקב"ה 'אבא שבשמים אני אוהב אותך' אז המהות שלך היא שאתה עושה מעבר למה שאתה חייב. החובה היא בסיס, סטנדרט, לא משהו מיוחד. הקב"ה נתן לנו רק מצוות, תעשו כך וכך ותצאו ידי חובה, תקבלו שכר, לא תקבלו עונש – הכל בסדר. החסיד, הוא זה שבא ואומר - אותי מעניין דבר אחד: לעשות נחת רוח ליוצרי. זה מה שאני רוצה. לעשות נחת רוח ליוצרי, זה אומר שהתשוקה הכי גדולה שלי כשאני קם בבוקר, היא לעבוד במשך היום כך שכשאלך לישון, אוכל להגיד: 'הקב"ה יותר שמח עכשיו מאשר כשקמתי בבוקר'. זה מה שאני רוצה. בשביל זה החסיד מגדיל ראש, עושה מעבר למה שנדרש. וזה בעצם הבסיס. יש לזה כמה נוסחים – מהדר, מחמיר. אם כי המילה 'מחמיר' באה לפעמים עם קונוטציה שלילית. אני מעדיף להשתמש במילה 'מהדר'.
כאן צריך להוסיף עוד דבר משמעותי: העולם החסידי נתפס היום כעולם שמרני. אך, כל מי שמעיין בתולדות החסידות בדורות הראשונים, רואה שההפך הוא הנכון - זהו עולם של חדשנות, עולם של נכונות לשבור את המערכת שהייתה עד היום. עולם שמחפש את המעבר, לא רק את החיוב הפשוט.
רב שלוימל'ה איגר זצ"ל (בעל הגהות המהרש"א שבסוף הש"ס), הבן של רבי עקיבא איגר, היה 'מתנגד' גדול. בנו, רב ליבל'ה איגר נתפס לחסידות, וגרוע מכך – לחסידות קוצק. שלח ר' שלוימלה לבנו מכתב חריף, בו בישר לו שהוא בדרך אליו ושהוא חייב לצאת משם מיד, 'גוזרני עליך במצוות כיבוד אב ואם'. אז ר' ליבל'ה נכנס לקוצקר לשאול על המכתב. אמר לו הרב'ה, כתוב "זה א־לי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו". קודם כל 'א־לי' ואחר כך 'אלוקי אבי'.
זה עמוד תווך בחסידות! החסידות הסכימה לבוא ולומר - אנחנו לא עושים בהכרח את מה שאבא שלנו עשה, אנחנו רוצים לעתים לשאוף גבוה יותר, לטפס ולעלות למעלה.
* * *
נחזור להבהרת עיקרון 'הגדלת הראש', וניקח כדוגמה את ענין הכוונה במצווה ובתפילה. הרי אפשר לצמצם את התפילה למינימום ההלכתי, ולהרוס את מטרתה. להתפלל שלוש תפילות, בדיוק בזמן, הכל על פי ההלכה. אך בלי לכוון, בלי לחשוב, בלי להתרגש, זה חסר. עיקר התפילה חסר. הכל על פי ההלכה, אך אין את הרוח. רחמנא ליבא בעי!
זה מה שמחדשת החסידות. תעשה הכנה לתפילה, תשיר בתפילה, תרקוד בתפילה, תכוון בתפילה, תתרגש בתפילה. התפילה היא בעיקר מחשבת הלב.
חסידות היא הגדלת ראש. חסידות היא עולם שצריך ללמוד היטב. ללמוד ולעבוד.
צריך להגדיל ראש במקום הנכון, בצורה הנכונה ובזמן הנכון. יש הרבה מאוד פרטים להגדלת ראש נכונה, ואי אפשר סתם להגדיל ראש. אין דרך להגיע לדרגת חסידות בלי לימוד ועבודה. חסידות זו אחריות ותביעה גדולה על האדם. מחויבות גדולה לתורה ולהלכה.
אחד המקורות הראשונים בחז"ל שבהם מוזכר המושג 'חסיד' הוא במסכת אבות, שם כתוב "לא עם הארץ חסיד". חסידות זה ללמוד תורה, לעבוד את ה' יתברך, בתביעה גדולה. זה לעשות את הכל, ומעבר.
כמובן שעולם החסידות הוא עולם רחב, ויש בו זרמים רבים ושונים, אך הבסיס לכולם צריך להיות מושג החסידות המקורית: ראש גדול. הידור.
את העיקרון הזה ננסה לפרוט לפרטים – נראה איך יישמה תנועת החסידות את השאיפה לגובה הזה למעשים מסוימים, להדרכות, להנהגות, לאורח חיים מקיף וכולל. נראה גם מה לא נכון – מה ייחסו לחסידות בטעות, מה לא מתאים לעולם כזה תובעני ומגביה. יחד ננסה לעוף עם כנפי הרוח שלנו ולדאות מעלה מעלה.
