מהו 'המשך' בחסידות ומה מייחד את ההמשך משנת תרס"ו?

הרב שניאור זלמן גופין: ההבדל בין לימוד מאמר בחסידות ללימוד 'המשך' הוא כמו ההבדל בין לימוד משנה ללימוד גמרא. כשאדם לומד משנה אפילו ילמד אותה בעיון חסר אצלו עדיין עניין יסודי – הכיוון של הלימוד. ה'קו' של הסוגיא נקנה רק על ידי לימוד הגמרא שבו מתמצית הסוגיא מכל צדדיה. לכן רק מי שלומד את הגמרא יכול לפסוק הלכה "לדמות מילתא למילתא" כי הוא מבין את הכיוון. השכל שלו נהיה שכל של תורה, דבר זה לא נעשה מריבוי ידיעות אלא בעיקר מהעמקה.

כך הוא בלימוד 'המשך' בחסידות, בו עומדים על שורשי הדברים, ה"מושכל" נהיה בהיר וגם שכלו של האדם משתנה. השכל נהיה 'שכל חסידי' וההשקפה מקבלת כיוון נכון.

ההמשך הראשון בחסידות חב"ד היה של אדמו"ר מהר"ש אביו של אדמו"ר הרש"ב, אבל הרש"ב הוא זה שפיתח ויסד את החסידות שלו על 'המשכים' ומתוכם בולט המשך תרס"ו שהוא המשך ארוך ומסודר ביותר ועוסק בסוגיות יסודיות בחסידות. אם המשלנו לימוד 'המשך' ללימוד גמרא ניתן לומר שלימוד המשך תרס"ו הוא כמו לימוד המסכתות הישיבתיות.

הרב יהושע שפירא: מאמר חסידות עוסק בנושא מסויים ובדרך כלל מדבר עליו בהקשר מוגבל ואינו עוסק בכל פרטיו.

'המשך' הוא מבנה של כמה מאמרים שנאמרו ברציפות (בדרך כלל - שבוע אחרי שבוע) ונאמנים לנושא בו נפתח המאמר הראשון. ההמשך הוא מבנה גדול מתואם, יצירה ארכיטקטונית בעלת הרמוניה פנימית ברמה גבוהה וירידה לריזולוציות מאוד מפורטות, כשהכל סובב סביב רעיון אחד והצלילות של המראה לא מתפוגגת במהלך הדרך. היקף ההמשך הוא מוגבל ובסוף ההמשך תמיד המעגלים יסגרו, למרות שבדרך כמובן שנכנסים גם לתחומים צדדיים.

המשך זו מסכת, אתה יכול ללמוד שיעור בנושא מסויים בהלכות שבת ואתה יכול ללמוד את מסכת שבת.

המשך תרס"ו של הרבי הרש"ב מליובאוויטש מתייחד במבנה הגדול שבו, 60 מאמרים שנאמרו במשך שנתיים וחצי, כשהכל סובב סביב רעיון אחד שמועתק מעמוד אחד לכ-700 עמודים, ומ-700 עמודים יכול לחזור לעמוד אחד.

עיקר היחודיות של תרס"ו היא בתוכנו. הנקודה שבה עוסק ההמשך היא אמיצה ותובענית מאין כמותה, דרישה לקשר בלתי מצוי עם הקב"ה שמפורט ונדרש מהלומד לאורך ה'המשך', בו מוסבר כי עיקר כוונת לימוד התורה וקיום המצוות הוא להמשיך את עצמותו של הקב"ה לעולם הזה שלנו, עצמותו שלמעלה מגילוייו. התובענות היא לא להתפתות להשאר קשור אך ורק בגילויי ההארה האלוקית אלא לחתור למה שמעבר לכל יכולת הכלה והוא – המשכת "ההעלם העצמי" לתוך עולמינו. 

האם הרב יכול לתת לנו טעימה קלה מתוך ה'המשך'?

הרב יהושע שפירא: בסדרה של שלושה מאמרים מתוך ההמשך (מדיבור המתחיל "ומקנה רב") מפורטת מעלתם של עבד פשוט, בן ועבד נאמן:

עבד פשוט - עובד את האדון בעניינים פשוטים וגסים, אין לו חוש במעלת אדונו, לא מתענג מעבודתו ופועל תחת אימת האדון ועולו.

בן – מקושר לאביו ומלא תענוג מקשר זה אולם הקשר הוא בגלל שנולד לאביו.

עבד נאמן – עבד שהאדון בחר בו מפני כשרונותיו והבנתו במעלת האדון ומפקיד בידו את אוצרות ביתו. ובזה יש לו מעלה אף על בן.

ומסביר הרבי הרש"ב שלעבד הפשוט יש מעלה גם על הבן וגם על העבד נאמן והוא החידוש האמיתי שנדרש בעבודת ישראל, והמעלה היא בשני עניינים:

א. הבן והעבד הנאמן מתענגים בעבודתם, בתענוג יש שינויים ולפי זה תשתנה מידת התמסרותם לאדון והאב, לעומת ה'עבד פשוט' שעובד מלכתחילה נגד רצונו וכל ענייני העבודה שוים אצלו, ומגיע בעבודתו למקום גבוה יותר ששם אין חילוק בין עבודות פשוטות לעבודות גבוהות.

ב. העבד נאמן והבן הם אישיות בפני עצמם שבאיזה שהוא מקום עלולה להסתיר על מציאות האדון, ועיקר העניין של "עבד מלך מלך" - שהעבד קרוי על שם המלך ומבטא את המלך נמצא דווקא בעבד פשוט.

צריך  ללמוד את המאמרים האלו, הם מלאים בעשירות של תכנים ובפירוט שובה לב. בסופו של דבר יוצאת לנו התובנה שהשעות שנדמה לנו שהן אפרוריות וחסרות כל רגש אלוקי הן לא מקרה שקרה ולא טעות ואפילו לא נפילה, אלא תכלית הכוונה שאדם יעבוד את ה' אפילו כשאין לו הרגשה ותענוג וגם לא הבנה, ודווקא שם יש את ההתגלות של ה', זוהי ה"דירה בתחתונים" ממש שלה מתאווה ה' יתברך.

הרב שניאור זלמן גופין: ההמשך מיוסד על הפסוק "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו", ודרשת חז"ל בפסוק זה שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל בתחיית במתים (בחלק השני של ימות המשיח - 'לעתיד לבוא' שאז בעצם יהיה "עיקר גילוי בחינת משיח", "עדן עצמו ולא גן עדן") יתגלה מה ש"עין לא ראתה" גם לא העין של הנביאים, זאת אומרת שלא השיגו זאת אפילו בנבואה (לכן לא מצינו נבואות מפורטות בקשר לתקופת תחיית המתים).

ולמי יהיה הגילוי? - "יעשה למחכה לו". ומביא את דברי הזהר שמחכה לו הוא זה "דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין ליה ומחכאן ליה".

ומסביר באריכות נפלאה את העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, שבמצוות הדגש הוא על המעשה בפועל שיהיה מדוייק ולא על הכוונה (!), הכוונה היא הכרחית והיא מביאה את האדם לגן עדן, אבל המעשה הוא פנימי יותר כי בו נמצא הרצון האלוקי עצמו ובכוונות אין אפשרות להגיע לעניין עצמו. אדרבה אם מתמקדים בכוונות והעשיה היא בדרך של 'ממילא', הן מעלימות על עצם האלוקות שבמצווה. וכשהדגש הוא על העשיה בדיוק ובהתלהבות מעצם העשיה אז התענוג במצווה הוא לא מההרגשה ומההבנה אלא מהעונג האלוקי שיש במצווה שהאדם דבוק בו ועונג זה הופך להיות העונג של האדם.

כך גם בלימוד התורה הדגש הוא על לימוד בקבלת עול ומתוך יגיעה, למרות שהתורה היא חכמה ובחכמה יש טעם והנאה, בכל זאת עיקר העבודה הוא היגיעה וקבלת העול ואז מגיעים לדביקות בחכמתו של הקב"ה באופן ששכל האדם מתעצם עם חכמת ה', ומורגש שהתענוג האמיתי שבתורה הוא שהיא "שעשועי המלך בעצמותו" והאדם מצד ההבנה שלו בתורה בכלל לא 'כלי' לתענוג עצום כזה אלא דווקא על ידי הביטול שלו. עיקרן של דברים אלו יתגלו לעתיד לבוא אבל העבודה עכשיו היא להתייגע ולחוש מעין הדבר הזה.

חשוב להדגיש שהכיוון הזה ב'המשך תרס"ו' הוא קומה שניה על מה שבדרך כלל מדובר בחסידות בצורך בכוונת המצוות ולימוד מתוך תענוג. בקיצור נמרץ העניין הוא כך: בלי כוונה ותענוג קבלת העול היא "למטה מטעם ודעת" ולא זו המטרה, בהמשך תרס"ו קבלת העול והיגיעה היא "למעלה מטעם ודעת"...

האם הרב נושא עימו חוויה אישית מהלימוד ב'המשך' תרס"ו ויכול לחלוק אותה עם קוראי מעיינותיך?

הרב יהושע שפירא: כן, היתה לנו חויה כזו בבית לפני שנים רבות. באחד מימי החורף ירד שלג כבד ולא היתה לילדים אפשרות לצאת מהבית למוסדות החינוך. הילדים נשארו בבית וביקשו ללמוד איתי, היו לי כמה ספרים של המשך תרס"ו ולמדנו יחד בסוגיית בן ועבד שהזכרתי קודם (מאמרים אלו יחסית קלים לשאר ה'המשך'). באמצע הלימוד הגיע אחד מתלמידי ורואה אותי לומד עם בני מכיתה ד' ובני מכיתה ב' המשך תרס"ו, הוא נדהם ושאל אני לא מבין מה קורה כאן, ילדים מסוגלים להבין את המשך תרס"ו? עניתי לו שישאל אותם. הבן הקטן בכיתה ב' הרצה בשטף את מהלך המאמר הראשון שלמדנו וגם אני התפעלתי מתפיסתו את העניין לפרטיו.

הרב שניאור זלמן גופין: אלו ששוקעים בהמשך תרס"ו קשה להם לפרוש ממנו, ממש מקבלים טעם בחסידות ומוצאים עצמם חוזרים שוב ושוב על אותם המאמרים.

אני התחלתי ללמוד תרס"ו בשנה שבה הייתי בחצרו של הרבי זי"ע כמו רוב הבחורים המבוגרים ואז עיקר לימודי בחסידות היה בהמשך זה. אני רואה אצל הבחורים שלא כולם מצליחים לשקוע ב'המשך' כי לזה צריך התמסרות, זה לא לימוד של 'דרך אגב', אלא ממש כלימוד סוגיא עיונית בגמרא. אבל אלו ששוקעים מרגישים טעם מיוחד במינו ומתגעגעים אליו ובדרך כלל חוזרים אליו ומוצאים בו את שאיוותה נפשם.

היו גם חסידים שהיגיעה שלהם בעבודת ה' התרכזה ב'המשך' זה שלמרות היותו עיוני ומענג הם היו לומדים אותו בקבלת עול מייגעת כמו שידוע על ר' ניסן נמנוב שלילות שלמים היה חוזר בעל פה על האותיות של תרס"ו או ר' זלמן משה היצחקי שהיה בוכה בדמעות בעת לימוד כמה שורות בתרס"ו בכל יום. אלו היו יחידי סגולה אבל באופן כללי הלימוד בתרס"ו גורם לעונג ורוממות הנפש.