לראשונה פגשתי את הרבי כחודש ימים לפני חגיגת בר-המצווה שלי. סבי ע"ה, דור שני באמריקה, היה מהיחידים ששימר את מורשת אבותיו החסידית גם בשנים בהן כינו את אמריקה "ארץ אוכלת יושביה", במובן של התרחקות המהגרים היהודים מהמורשת החרדית-חסידית של אירופה.
אבי ואמי כבר לא היו כל-כך אדוקים בדתם, אולם שלחו אותי מדי שבת ללכת עם הסבא ז"ל לבית-הכנסת בשכונת 'איסט-סייד' במנהטן. אצל הסבא גם למדתי לימודי יהדות שלוש פעמים בשבוע, לאחר שעות הלימודים ב'פאבליק-סקול', ואפשר לומר כי הלימודים, ההליכה לבית-הכנסת, ועצם השהיה במחיצת הסבא – הם ששימרוני ביהדותי בכל הגילגולים שעברתי בשנות בחרותי.
לפני בר-המצווה, בשנת תשי"ד (1954), לקחני הסבא להתברך אצל שני אדמו"רים: הרבי מבוייאן והרבי מליובאוויטש זכרם לברכה. זכורני כי ההפתעה הגדולה בהיכנסי לרבי מליובאוויטש היתה מראהו הצעיר. משום מה, אינני יודע מדוע, דמיינתי במוחי הילדותי 'רבי' כיהודי עם זקן לבן ארוך, והמראה הצעיר של הרבי הפתיע אותי מאד.
סבי הושיט לרבי פתק, והרבי, לאחר שקרא בפתק, שוחח עם הסבא באידיש – שפה שהבנתי בה רק פירורי מלים. כעבור דקות ספורות פנה אלי הרבי באנגלית ושאל אותי איזה משחק ספורט הכי אהוב עלי. למרות הפתעתי המוחלטת משאלה שכלל לא ציפיתי מפיו של רבי, עניתי מיד, ללא שהיות: "בייסבול".
"איך אתה אוהב את המשחק הזה" – שאל הרבי – "כששני הצדדים משחקים, או כשרק צד אחד משחק?"
כאן הגיע תורי ללמד את הרבי אל"ף בי"ת אלמנטרי במשחק ה'בייסבול':
"רבאיי" – אמרתי – "אי-אפשר לשחק 'בייסבול' רק עם צד אחד"...
"למה?" – התעניין הרבי ברצינות.
הרגשתי שסבלנותי כמעט פוקעת. איך אסביר לרבי מה שכל ילד יודע? בכל זאת נסיתי: "רבאיי" – אמרתי בשיא הנימוס - "כל ה'קונץ' זה מי מנצח את מי. מוכרחים שני צדדים". ראיתי שהרבי מבין ונאנחתי אנחת רווחה.
"ומי באמת מנצח בדרך כלל?" – המשיך הרבי לשאול.
"מי שמשחק יותר טוב" – עניתי, שמח על ההברקה הספונטנית שלי.
אינני יודע מה חשב הסבא באותם רגעים של הדו-שיח המשונה, אבל הרבי כאילו לא שם לב אליו, והמשיך להתעניין אצלי על משחק ה'בייסבול'.
"תגיד לי" – שאל הרבי – "אתה גם משחק לפעמים 'בייסבול' עם חברים שלך?"
"בטח" – עניתי, וקיוויתי שאוכל לספר לרבי כמה אני מצטיין בזה.
"אתה הולך לפעמים" – המשיך הרבי בהתעניינותו המוזרה – "לראות משחקי 'בייסבול' של קבוצות גדולות?"
"בטח" – עניתי בגאווה.
"למה אתה לא מסתפק במשחקים שלך ושל החברים שלך בבית-הספר?" – שאל הרבי.
"ראביי" – עניתי שוב בשיא הנימוס – "אנחנו סתם משחקים משחקים של ילדים. אבל שם, אצל הקבוצות, זה אמיתי".
אם חשבתי עד לאותו רגע שהרבי הצעיר באמת מגלה התעניינות במשחקי ה'בייסבול' – מכאן ואילך נכונה לי אכזבה.
"יוסף" – פנה אלי הרבי ועל פניו חיוך רחב – "יש לך בתוך הלב מגרש רחב. עד היום שיחקו בו שני שחקנים: היצר הטוב והיצר הרע. אבל זה היה משחק של ילדים. מהיום והלאה – מבר-המצווה – זה כבר מאבק אמיתי, ומשום שזה מאבק אמיתי אתה מקבל מהקב"ה את המתנה הכי יקרה: יצר טוב אמיתי עם כוחות מיוחדים מה'. אתה צריך לדאוג לנצח תמיד את היצר הרע. ותזכור – בדיוק כמו ב'בייסבול': מי שמשחק הכי טוב – הוא המנצח. אם רק תרצה – תוכל תמיד לנצח".
"אני מברך אותך" – סיים הרבי – "שלסבא ולהורים יהיה ממך תמיד הרבה נחת". סבא שפניו קרנו מאושר, ענה "אמן" חזק מאד, ורמז גם לי לעשות כך.
צריך כנראה להיות פסיכולוג כדי לנתח באיזו מידה דברים ששומע נער צעיר, בגיל 13, נחרתים בנפשו וקובעים משכן בתודעתו. כך או כך – אין אני מתיימר לקבוע כי לדבריו של הרבי על ה'בייסבול' ו'מאבק היצרים' יחסתי באותו זמן חשיבות רבה. הסבא ז"ל אמנם חזר על הדברים בחגיגת בר-המצווה שלי, וגם אני זכרתי בחיבה את המפגש עם הרבי הצעיר, אולם לא הרבה מעבר לכך.
בתת-הכרה, לעומת זאת, נחרתו דברי הרבי, כך הסתבר לי, הרבה מעבר למה שיכולתי לשער. בהמשך שנות הנערות שלי, בתיכון ובאוניברסיטה, עלו וצצו בתודעתי, בשני מקרים, דברי הרבי. במקרה אחד היה זה לפני הכרעה מאד קריטית. עד כדי כך, שבמבט לאחור, אני חוזר ושואל את עצמי: מי יודע, שמא מלכתחילה נתכוון הרבי ב'שיחת הבייסבול' שלו לאותו מקרה בודד שבו עצם המשך יהדותי ניצב על כף המאזניים.
שני המקרים הללו שמורים בזכרוני וחרותים בתודעתי, ובשניהם הזכרון הפתאומי של דברי הרבי גרם לכך שהכרעתי כפי שהכרעתי, ומה שיותר מעניין – ואולי קצת משעשע – שלשני המקרים היה קשר ישיר עם... משחק 'בייסבול'...
המקרה הראשון אירע בשנתי השניה ב'היי-סקול'. נער בן 16. הכיתה שלנו זכתה בתחרות השנתית כ'כיתה המצטיינת' בתיכון, ובמסגרת הפרס אמורה היתה כל הכיתה לבלות סופשבוע במחנה נוער יוקרתי מאד בניו-אורלינס. הבילוי הזה היה משהו חלומי, ששום תלמיד לא מוכן להחמיצו.
כשבאתי הביתה ובישרתי בהתרגשות על הזכיה ועל ה'כיף' הגדול שמצפה לנו – אומרת לי אמא: "ג'ו, יש בעיה. סוף השבוע הזה, הוא יום-כיפור. ואתה יודע שעל היום הקדוש הזה, אחת בשנה, שומרים אצלנו בבית מכל משמר. צמים והולכים לבית-כנסת. לא חיללנו מעולם את היום הזה ואני מצפה ממך שלא תשבור את המסורת המקודשת הזאת".
הייתי בהלם. "אינני יכול, אמא! בבקשה, תביני אותי. כל השנה אנחנו חולמים לזכות בזה. אני לא אסלח לעצמי כל החיים אם אוותר על החוויה החד-פעמית הזאת".
מאותו רגע, במשך כל השבוע החלו בבית ויכוחים בלתי-פוסקים. הורי הבינו אותי היטב. ידעו והזדהו עד כמה חשובה לי החוויה המיוחדת הזאת. אולם – כך טענו – עם כל ההבנה, יש דברים מקודשים שעליהם לא יכולים לוותר. ואילו אני טענתי טענתי: אינני מזלזל חלילה ביום הקדוש. שמרתי עליו תמיד ואשמור עליו בשנים הבאות אבל מותר לגלות קצת גמישות כשמדובר בחוויה שעוברים פעם אחת בחיים.
הורי, אנשים נאורים מאד וליברלים, השאירו בסופו של דבר, לאחר כל הנדנודים, את ההחלטה בידי. כלומר – השלימו בעצם עם העובדה שאינני יכול לוותר על המסע המיוחד.
בערב האחרון, יום חמישי בערב, לפני היציאה לניו-אורלינס, ישבתי בביתו של חבר ויחדיו צפינו במשחק 'בייסבול'. בסיום המשחק המותח, שנגמר בנצחון בלתי צפוי, אני שומע את הפרשן אומר: "אחרי הכל – יש צדק במשחק. מי שמשחק יותר טוב מנצח". אינני יודע איך, אינני יודע כיצד, אבל באותו הבזק שניה, לפתע פתאום, מצטייר במוחי המחזה שבו אני עומד מול הרבי ושומע ממנו: "תזכור – מי שמשחק טוב יותר, הוא מנצח. אם רק תרצה – תוכל תמיד לנצח"...
שלוש שנים, מאז בר-המצווה, לא יצא לי להיזכר אפילו פעם אחת במפגש עם הרבי ובדברים שלו. ולפתע פתאום, מול המסך, ניצבו הדברים מול עיניי, חדים כתער. ומה שהכי מעניין – באותה שניה גמלה בי ההחלטה: אינני מחלל את יום-הכיפורים...
המקרה השני, המשמעותי הרבה יותר בעיני, היה חמש שנים מאוחר יותר. תחילת שנות הששים. סטודנט צעיר באוניברסיטה. הנפש סוערת. מחפשים 'משמעות לחיים'.
קבוצה נוצרית, נטועה במורמונים, הצליחה לצוד נפשות רבות בקרב הסטודנטים באוניברסיטה, בעיקר בקרב הסטודנטים היהודים. שניים מחברי הטובים ביותר הלכו קסם אחרי ה'מדריך' שלהם, ותוך זמן לא רב הצליחו לגרור גם אותי ולהטעימני מ'מי העדן' שלהם.
משבוע לשבוע נמשכתי ונסחפתי יותר. לראשונה הרגשתי תוכן בחיי. הגיע שלב שבו הייתי צריך לעבור את טקס ההתנצרות, מעין 'הטבלה'.
הדבר היחיד שהעיק עלי היה – איך לספר זאת להורי? ידעתי שהם יקבלו זאת קשה מאד, למרות היותם ליברליים ופתוחים. לא רציתי לצערם והחלטתי לשמור את הדבר בסוד כל עוד אוכל. ואולי – מי יודע – בהרבה תיחכום אצליח למשוך גם אותם ל'אמת' הגדולה שנחשפתי אליה.
ביום האחרון לפני הטקס, שאמור היה להפוך אותי לנוצרי טוב , קיימנו משחק 'בייסבול' שגרתי. בסיום המשחק, כשהקבוצה היריבה ניצחה, מצאתי עצמי טופח בידידות על גבו של ה'קפטן' היריב ואומר לו: "אין חכמות. זה היה צודק. מי שמשחק טוב יותר מנצח".
בקושי השלמתי את המשפט. החבר לא הבין כנראה מדוע פתאום הלבנתי או הסמקתי – אינני יודע בעצמי.
ה'מדריך' וכמובן חבריי הטובים, לא הבינו מה אירע לי כשלפתע פתאום ניתקתי עמם כל מגע...
רק לאחר נדנודים והפצרות סיפרתי להם את הסיפור.
גם שני החברים, שעזבו בעקבותיי, חבים אם-כן את הישארותם ביהדות לרבי מליובאוויטש ולהתעניינותו המפתיעה ב'בייסבול'...
הפגישה השניה שלי עם הרבי, היתה באייר תשכ"ז (יוני 1967). ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת-ששת-הימים.
כמו רבים מחבריי באוניברסיטה, שעולם המחשבות שלהם הזדעזע ונחרד משלוותו בעקבות משבר הטילים בקובה ב-1962, כאשר לפתע הצטייר העולם האמריקאי השלו שלנו באור די מפחיד, החלטתי להקדיש את מקצוע הלימודים העיקרי שלי ל'מדע המדינה', וכמו חברים אחרים שהיו להם קשרים במקומות הנכונים – השתלבנו עם סיום הלימודים, חבורת צעירים עם 'מוחות מבריקים', מכל האוניברסיטאות הטובות בארה"ב, בצוותי הממשל השונים. כמה מחבריי הגיעו לעמדות מפתח בבית הלבן ובסגל יועצי ועוזרי הסנטורים. גם אני טיפסתי במהירות די מפתיעה, ובשנת תשכ"ז, רווק צעיר בן 26, נמניתי עם הצוות הבכיר ביותר של מר ארתור גולדברג, שגריר ארה"ב באו"ם.
יום אחד, בתחילת חודש יוני אותה שנה, מצלצלת אלי בת-דודתי, ובקול קרוב לבכי היא מבקשת ממני לבוא אליהם בדחיפות. כשהגעתי לביתה מצאתי אותה ואת בעלה מודאגים מאד. בנם היחיד, אברהם, ששנה קודם לכן עשה מה שקרוי 'חזרה בתשובה' ולומד היום בישיבה של חב"ד בישראל, מסרב לחזור הביתה למרות המצב הבטחוני המתוח והמסוכן. הם שלחו לו כרטיס טיסה, התחננו אליו שיבוא הביתה לניו-יורק עד שהמצב יירגע, אך הוא מסרב בתוקף: הרבי מליובאוויטש אמר לא לעזוב.
"ניסינו ללכת לרבי מליובאוויטש" – מספרת לי הבת-דודה – "רצינו להסביר לו שאברהם הוא בן יחיד, הוא כל החיים שלנו, ולבקש ממנו שיבין לליבנו וירשה לו לבוא הביתה. אבל התברר לנו שאי-אפשר להיכנס לרבי. כתבנו לו פתק, כפי שיעצו לנו המזכירים, אך הוא ענה משפט אחד, שמאד לא משכנע אותנו: "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
"תגיד לי ג'ו" – שואלת אותי הבת-דודה – "בשביל זה קראנו לך דחוף. לך יש קשרים בחלונות הגבוהים שיודעים מה קורה. תגיד את האמת: מה המצב בישראל – יש סכנה או אין סכנה?"
לא רציתי להפחיד את ההורים המודאגים, אבל לא יכולתי שלא לומר להם את האמת: "אנחנו צופים סכנה גדולה למדינת ישראל. איננו יודעים מי ינצח במלחמה שתפרוץ, אבל אם הערבים ינצחו – ויש הרבה מאד סיכויים לכך – אינני רוצה להעלות על דל שפתי מה יקרה שם ליהודים. כמו כל יהודי אני מודאג מאד ממה שעובר עכשיו על ישראל, וכמי שנמצא בתוך העניינים אני מודאג שבעתיים. ה'בוס' שלי, ארתור גולדברג, יהודי חם מאד, לא מצליח להירדם בלילות. אתם חייבים להוציא משם את אברהם" סיימתי.
"אבל אל דאגה" – אמרתי להם בהחלטה פתאומית שעלתה למוחי – "אנצל את המעמד שלי ואכנס לרבי מליובאוויטש. אני בטוח שאשכנע אותו לאפשר לאברהם לחזור הביתה." המזכירה שעליה הטלתי לערוך עבורי את הבירורים, מסרה לי מספר טלפון של אדם בשם חדקוב. "הוא היחיד שיכול להכניס אותך לרבי מליובאוויטש". תוך כמה דקות התקשרתי והצגתי עצמי כעוזרו הבכיר של ארתור גולדברג ובקשתי להיכנס לרבי בדחיפות. הרב חדקוב הבטיח לי תשובה בשעה הקרובה, ואמנם תוך כמחצית השעה התקשר אלי והודיע לי כי מחר ב-3 לפנות בוקר אוכל להיכנס לרבי. "אבל זה דחוף" – אמרתי. "משום שזה דחוף" – ענה לי – "אתה מצליח להיכנס לרבי מהיום למחר"...
הפנים הטובות והאציליות היו אותם הפנים, למרות 13 השנים שחלפו מאז. החזות הצעירה השתנתה כמובן, אבל פרט לצבע הזקן, לא הוכהה במאומה המבט הצעיר, החודר והעירני כל-כך של הרבי.
"כבר הייתי אצל הרבי" – פתחתי לאחר לחיצת היד החמה – "הסבא בא עמי לפני בר-המצווה", ומחיוכו של הרבי חשתי בבירור שהוא אמנם זוכר אותי. "אני רוצה להתנצל בפני הרבי" – המשכתי - "שניצלתי את תפקידי אולי שלא כדין, כי באתי לרבי בעניין אישי". החיוך הרחב שהתפשט על פני הרבי, נתן לי אומץ ואווירה טובה לגולל את סיפור בת-דודתי ובעלה, ולבקש מהרבי שיורה לבנם היחיד, אברהם, לבוא הביתה, להורים.
החיוך הטוב על פניו של הרבי נעלם לגמרי, בבת-אחת. פניו עטו לפתע ארשת מאד רצינית. "לי יש בארץ אלפי בנים יחידים" – אמר הרבי – "ואם אני אומר להם להישאר, זה משום שאני בטוח שלא יקרה להם כלום. אמור לבת דודתך ולבעלה שהיא יכולה להיות רגועה לחלוטין. "לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' משגיח על יהודי בכל מקום, אבל במיוחד בארץ הקודש".
"רבי" – אמרתי, "עם כל הכבוד היא איננה יכולה להיות רגועה וגם אני אינני רגוע. יתכן שהרבי אינו יודע, אבל לי יש מידע אמין. מדינת ישראל נמצאת היום בסכנה גדולה מאד".
"ישראל" – אמר לי הרבי ונדהמתי מעוצמת הבטחון שלו – "לא נמצאת בסכנה גדולה. היא עומדת לפני נצחון גדול. החודש יהיה בעזרת הא-ל חודש של חסדים גדולים ומרובים לעם היהודי.
עכשיו" - אמר הרבי - "ברשותך, יש לי בקשה אישית. אמור לאביו של אברהם שגם הוא יכול לעשות משהו למען עם ישראל בארץ ישראל: להניח תפילין בכל יום. וגם אתה, כיהודי טוב, תתחיל להניח תפילין בכל יום. אינני יודע עד כמה בתפקידך, בשגרירות ארה"ב, אתה יכול לסייע לישראל, אולם בהנחת התפילין שלך מדי יום, אתה בוודאי יכול לסייע ובזה אין שום בעיה של 'נאמנות כפולה'.
"ועוד משהו" - אמר הרבי - "כשיסתיימו כל העניינים באופן הכי טוב, הייתי רוצה לשוחח עמך".
לא יכולתי לפצות את פי. אינני יודע אם היו אלה שניות ספורות או כמה דקות. אבל אני זוכר עצמי עומד ומביט באיש היושב מולי. בעוצמה הפנטסטית הקורנת ממנו. הבנתי באותו רגע, בהתרגשות מסויימת, כיצד יהודים רבים כל-כך סומכים עליו בעיניים עצומות.
"רבי" – אמרתי בספונטניות כשדמעות חונקות את גרוני – "כיהודי, אני מאושר שיש לנו מישהו כמוך ברגעים קשים ומפחידים כל-כך. תודה על הזמן שהענקת לי".
"שנשמע בשורות טובות" – סיים הרבי. ואז, כשכבר כמעט הגעתי לדלת, פנה שוב הרבי אלי בחיוך רחב מאד: "דרך אגב – אתה עדיין חובב 'בייסבול'?"...
ימים ספורים לאחר פגישתי עם הרבי, עצר העולם את נשימתו. ישראל מוקפת האוייבים, שלחמה על קיומה בשלוש חזיתות, הביסה את אויביה במהירות הבזק, בנצחון חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית.
ישבתי באו"ם בחדרו של מר גולדברג כששודרו התמונות שלאחר כיבוש הכותל המערבי. תקיעת השופר של הרב גורן והחיילים הבוכים על אבני הכותל... מר גולדברג לא יכול היה לעצור בעד דמעותיו. גם אני לא. מזכירו האישי, הלא-יהודי, של ארתור, הביט בנו אולי בתמהון, אבל הבין כנראה שמשהו גדול מאד ליהודים התרחש עתה מול המרקע.
כשהדמעות עדיין בעיניים, אמרתי לו: "ארתור, חששנו מפני הגרוע מכל. היהודים וידידי ישראל היו בחרדה ובמתח נורא, אבל יש יהודי אחד, שבבטחון מוחלט ניבא את הנצחון הגדול". סיפרתי לו אז לראשונה על פרשת פגישתי עם הרבי לפני שבוע ימים.
זכרתי את בקשתו של הרבי והתקשרתי שוב לראביי חדקוב. הפעם המתנתי כשבוע עד שנקראתי לבוא אל הרבי. בהיכנסי, כשציפיתי לראות את הרבי במצב רוח עליז, במין אמירה של "נו, מה אמרתי?" – הופתעתי למצוא אותו רציני מאד. לאחר לחיצת יד לשלום הוא פנה אלי ללא שום שהות מיותרת: "זהו זמן גדול וחשוב לעם היהודי. העם היהודי מלומד בנסים לכל אורך ההיסטוריה שלו. כל קיומו מהווה שרשרת אחת של נסים. אבל רק באירועים ספורים, הנסים הם כאלו, שאלוקים כאילו תוקע בשופר גדול, מראה ומכריז לעולם כולו על עם הנצח שלו, העם היהודי. כך היה ביציאת מצרים, כך היה בעוד אירועים ספורים וכך היה גם בשבוע שעבר.
"האלוקים, שהוא ברא את העולם והוא מנהיגו, נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. לזמן מה, לזמן ארוך מאד, הוא לקח מאתנו את הארץ ונתן אותה לאומות העולם. בשבוע שעבר הראה הקב"ה באופן גלוי שהארץ שייכת לעם ישראל ונתנה לנו.
"וכדי שלא יהיה ספק לאיש שאלוקים הוא שנתן לנו את זה, היה הדבר כרוך בנסים גדולים. כאשר כל אוייבי ישראל זממו להשמיד את העם היהודי בארץ ישראל, והעולם כולו והיהודים כולם חרדו ודאגו כיצד תינצל ישראל המוקפת מכל צדדיה אוייבים המבקשים להשמידה. אלוקים הראה נסים ונפלאות בזמן הכי קצר, הביס את אויביה מפניה ונתן לה את ארץ ישראל, את הקדושים שבמקומותינו.
"אבל" – אמר הרבי – "ליהודים יש בחירה חופשית ועל שני דברים עיקריים צריך לעמוד כעת על המשמר. הדבר הראשון שלא יגידו חלילה "כוחי ועוצם ידי". שלא יתפארו כאילו הכח הצבאי הוא שהביא את הנצחון. היה זה רק כלי קטן בדרך הטבע. הנצחון הנסי היה מאלוקים וממנו בלבד.
הדבר השני" – המשיך הרבי – "נוגע גם לך ולכן בקשתי לשוחח עמך. אני מכיר את טבעם של היהודים, כולל אלו העומדים היום בראש השלטון בישראל. אני חושש מאד שכבר בימים הקרובים הם יזדרזו לשלוח לוושינגטון שלוחים לומר שהם מוכנים להחזיר את השטחים שכבשו. הם לא מבינים שהם לא כבשו שום שטח, אלא הקב"ה נתן להם במתנה גדולה ובנסים גדולים את הארץ השייכת להם. את זה חייבים למנוע, בכל הדרכים".
בעשר הדקות בהן שטח הרבי את הדברים הללו, לא פציתי פה. הייתי מוקסם ומרותק ולא פחות מכך מופתע, מהעובדה שהרבי מצא לנכון לדבר דברים נשגבים אלו דווקא עמי. אולם עכשיו, משהרבי אמר לי שזה נוגע גם אלי, הרהבתי עוז ושאלתי: "רבי, איך אני נכנס כאן לתמונה?"
"אתה נפגש עם הישראלים הבאים לאו"ם, עם השגריר הישראלי וכדומה. יש לך גם מהלכים כנראה ב'סטייט-דפרטמנט'. אתה יכול להריח מה קורה. בקשתי היא, שכאשר תיווכח ברפיון הרוח של נציגים ישראלים, תחזור בפניהם על הדברים ששמעת כאן ובשיא התקיפות".
הרבי קרא כנראה את המחשבה שהחלה להתרוצץ בי ומיד המשיך: "אינני מתכוון כלל שתפעל כאילו בסתירה ומאחורי הגב של ממשלת ארה"ב, שלה אתה מחוייב ולאינטרסים שלה אתה אמור לדאוג. אולם ראשית, לארה"ב אין שום אינטרס שישראל תחזיר את השטחים. ההפך הוא הנכון. שנית, כיהודי וכאזרח פרטי, מותר לך להביע את דעתך".
וכאן פנה אלי הרבי בקול מאד מאד נרגש, במין סערת נפש: "ואם ישאלו אותך הישראלים: מניין הבטחון הגדול שלך? על סמך מה אתה יודע מה טוב לישראל ומה לא? ספר להם על הבן יחיד, שהוריו פחדו לגורלו ורצו להביאו לארה"ב, ומהחדר הזה הבטיחו לו ולעוד אלפי בנים יחידים שאין מה לדאוג ובטוח יהיה בסדר.
"ועל סמך מה הבטיחו מהחדר הזה? על סמך זה שיש בורא עולם ומנהיגו ובורא עולם החליט לתת במתנה את ארץ ישראל לעם ישראל. וכשבורא העולם נותן לנו מתנה – צריך לייקר אותה ולשמור עליה ולא לחפש איך להיפטר ממנה!"
יצאתי מחדרו של הרבי נרעש ומלא מחשבות. לא נתנסיתי מעולם ב'חוויה רוחנית' מסוג זה, אך מחצית השעה שעשיתי בחדר, היתה עבורי לא רק חוויה שלא אשכח כל ימי חיי, היא שינתה את כל עולם המושגים שלי. היא כמו טלטלה אותי טלטלה עזה של שייכות יהודית והזדהות יהודית. פעם שניה, במשך מספר שבועות, חשתי אותה תחושה: אשרי העם שאיש כמו הרבי מליובאוויטש משתייך אליו.
אינני יכול אמנם לספר באיזה אופן ובאיזו מידה ביצעתי את אשר הרבי הטיל עלי. אוכל רק לומר שהרבי היה שבע רצון מכמה וכמה עניינים שעשיתי בנידון.
עדות ראשונה לכך קיבלתי כעבור כמה חודשים, כאשר יום אחד ניגש אלי שגריר ישראל באו"ם ואמר לי: "אמש הייתי בהקפות אצל הרבי מליובאוויטש. בין היתר הוא ביקשני למסור לך דרישת שלום חמה בצירוף הערכתו והוקרת תודתו."
בשנת תשל"א (1971), בעקבות נישואיי לבת-קיבוץ שעבדה בשגרירות ישראל באו"ם, עליתי לישראל. תקופה מסויימת עבדתי בשגרירות האמריקאית בתל אביב ומאוחר יותר עברתי לעבוד בשרות ממשלת ישראל.
במסגרת תפקידי עסקתי בכמה תפקידים חסויים, שאינני יכול להרחיב עליהם את הדיבור גם היום, אפילו לא ברמז. הגעתי למדינות שונות, למטרות שונות, וכאן נפגשתי לראשונה עם אספקט נוסף באישיותו של הרבי.
אני יכול לקבוע בוודאות הכי גמורה כי גורלם של קיבוצי יהודים בכמה מקומות בעולם, נחרץ לטובה אך ורק בעקבות מעורבותו ופעילותו של הרבי ושליחיו. גם מדינת ישראל – ולא רק העם היהודי – חבה לרבי חוב גדול מאד, בתחומים מאד גורליים, שאינני רוצה ואינני יכול לפרטם מעבר למה שאמרתי.
בכל אותם שנים נזדמן לי לעמוד בקשר ישיר עם הרבי, בידיעתם ובברכתם של הממונים עלי, בדרכים רבות ומגוונות שאינני רוצה להיכנס אליהן.
פגישתי האחרונה עם הרבי היתה בשנת תש"נ, באחד מימי ראשון, כשהגעתי עם ידיד לקבל 'דולר'. בפגישה זאת התנסיתי במה שחסידים אוהבים לכנות 'מופת'.
סיפרתי לרבי שבדעתי לבקר בשבוע הבא בגרמניה. הרבי הבין וידע על מטרת הנסיעה. הרבי נתן לי דולר נוסף ואמר: "זה תתן לצדקה בשטוטגרט". אמרתי לרבי: "לפי התכנית אינני אמור להיות בשטוטגרט". הרבי כאילו לא שמע אותי. הוא רק אמר "הצלחה רבה" והמשיך לתת דולר למי שעמד אחרי בתור.
הגעתי לגרמניה, לפרנקפורט, וכעבר זמן קצר המראתי מפרנקפורט להמשך הנסיעה. לא הרבה אחרי ההמראה הודיע הטייס כי הוא נאלץ לבצע נחיתת-חרום ב...שטוטגרט.
נזכרתי כמובן בדולר המופלא הנמצא בכיסי, ובחניית הביניים הבלתי מתוכננת חשבתי לעצמי: איך אקיים מה שהרבי אמר לי? למי אוכל לתת כאן את הדולר לצדקה?
בעודי יושב ומהרהר התיישב לידי איש זקן, מנוסעי המטוס, ומתחיל לגלגל עמי בשיחה: כמה זמן להערכתי נצטרך להמתין כאן וכדומה. מכאן לשם התגלגלה השיחה והתארכה, ולאחר כשלוש כוסות בירה כבר ידעתי כמעט בפרוטרוט את תולדות חייו של הישיש היושב לידי. בן להורים יהודים, שנותר בודד ממשפחתו לאחר השואה ובעקבות כעסו, אכזבתו או פחדו החליט להתנצר ולנתק כליל את שייכותו ליהדות. במשך השנים הצליח והתעשר עושר מופלג בעסקיו.
תוך כדי שיחה, הבריקה במוחי מחשבה משונה וקצת 'פראית'. הוצאתי מכיסי את הדולר ואמרתי לו: "שמע, יש בניו-יורק רב גדול של היהודים. השבוע הייתי אצלו והוא נתן לי את הדולר הזה "לתת לצדקה בשטוטגרט". זאת למרות שלא העליתי בדעתי להיות בעיר זו. אני מבין שאינך זקוק לצדקה, אבל כיון שאתה היהודי היחיד שפגשתי בשטוטגרט ועוד מעט המטוס כנראה ימריא, אני חושב שאולי אליך התכוון הרבי"...
"אבל אינני יהודי" – נזדעק בן-שיחי שעד לאותה שניה לא העלה בדעתו שגם אני יהודי...
"תשמע, אני לא יודע, אבל אולי הרבי רצה שלפחות תמות כיהודי".
אינני יודע מי הכניס לפי את הדברים הללו וגם אינני יודע מה היה עם הקשיש היהודי בהמשך דרכו. אבל הדמעות הספורות שבצבצו בעיניו כשהטחתי בפניו, כמעט בלי כוונה, את המשפט האחרון, יכולות ללמד אולי על הצלחת המשימה.
בכל אופן – הרבי, כך למדתי ולא בפעם הראשונה, נתברך בעיניים רחוקות יותר מאלו של בני אנוש רגילים...
