ישנה נקודה יסודית מאוד בגדר מצוות חינוך, המתיישבת ומתבהרת לאור דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו.
ידועים דברי הגמרא במסכת נזיר (כט, ב) האומרת שמצוות חינוך אינה אלא מדרבנן.
ושואלים על כך, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב (וירא יח): "המכסה אני מאברהם . . ואברהם היו יהיה לגוי גדול
. . כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" - הקב"ה אוהב את אברהם אבינו בגלל שהוא מצווה את בניו אחריו לשמור דרך ה'. ואיך אפשר לומר שזהו רק דרבנן?
אמנם על פי דברי אדמו"ר הזקן בריש הלכות תלמוד תורה, הדברים מובנים היטב: את הלכות תלמוד תורה הוא פותח בזה הלשון: "אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצוות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה". היינו שיש חילוק בין חובת חינוך בכל המצוות לחובת חינוך במצוות תלמוד תורה, שבכל המצוות החיוב הוא רק מדרבנן, ובמצוות תלמוד תורה זהו מדאורייתא.
ובפשטות, "תלמוד תורה" אין הכוונה רק על לימוד הלכות התורה, שיבין את דברי התורה (וכפי שמאריך שם בהמשך הפרק בשיעור החובה עד כמה מחויב בזה להביא את בנו למצב שיבין מעצמו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא), אלא גם יסודות האמונה בכלל, וכמפורש בקרא בנוגע למעמד הר סיני - שזהו דבר יסודי בכללות האמונה, והרי כבר במצרים הודיע הקב"ה למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", והרמב"ם בהלכות יסודי התורה מאריך בזה, הנה על זה אומרת התורה "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך . . והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב" דהיינו זכירת מעמד הר סיני, שיש בזה חיוב יסודי להנחיל זאת לבניו אחריו, וכפי שמאריך הרמב"ן עה"ת שם.
ואם כן, מה שכתוב בנוגע לאברהם "למען אשר יצווה את בניו . . ושמרו דרך ה'", היינו בנוגע לעיקרי האמונה והתורה, שחובת החינוך בזה היא באמת מדאורייתא. ולא זו בלבד, אלא "משיודע לדבר" כבר אז מתחיל חובת החינוך בעניין זה!
על פי זה יש ליישב קושיית התוס' על רש"י, דהנה במשנה (ברכות כ, א) אמרו שקטן פטור מקריאת שמע, ופירש רש"י דהיינו "אפילו קטן שהגיע לחנוך, לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן ק"ש". ומקשים על זה התוס' שם: "ולא נהירא דהא קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין אלמא כשהגיע לחינוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין, ובקריאת שמע נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש".
אמנם על פי הנ"ל הרי יש כאן ב' ענינים: מה שהגמרא אומרת שחייב ללמדו תורה ופסוק ראשון של קריאת שמע, זהו בחינוך הכללי על התורה ויסודות האמונה כנ"ל, ופשיטא שאביו חייב ללמדו משיתחיל לדבר. אבל דברי המשנה עוסקים בחינוך למצות קריאת שמע כמצווה פרטית, וזהו רק מדברי סופרים, ויש לה את גדרי החיוב שלה אשר אחד מהם הוא זמן קריאתה, ובזה, הנה היות והבן אינו מצוי אצל אביו תמיד בזמן קריאת שמע, אם כן הוא יחנכו לקרוא שמע שלא בזמנה, וחינוך כזה לא יתכן, שהרי הבן יתרגל לקרוא שמע אחרי זמנה, ולכן פטרו מלכתחילה את האב מחובה זו לחנך את בנו בקריאת שמע.
נקודה מעניינת נוספת אפשר לבאר על פי יסוד הנ"ל:
הגמרא בריש מסכת סוכה (ג, ב) מביאה "מעשה בהילני המלכה בלוד שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר, אמרו לו משם ראייה אשה היתה ופטורה מן הסוכה אמר להן והלא שבעה בנים הוו לה". ומבארת הגמרא: "הכי קאמר להו כי תאמרו בנים קטנים היו וקטנים פטורין מן הסוכה כיון דשבעה הוו אי אפשר דלא הוי בהו חד שאינו צריך לאמו", ומבואר שהקטן החייב במצווה מצד חינוך (כמו בסוכה בקטן הצריך לאמו שאז מתחיל חיוב חינוכו למצוה זו) צריך הוא לקיימה בכל פרטיה, גם בפרטים אלו שאינם אלא מדרבנן, וכמו פסול סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה שאינו אלא מדרבנן, ובכל זאת קטן שחייב רק מצד חינוך, מחויב לשבת בסוכה שאינה גבוהה עשרים אמה.
והנה בגמרא שם (מו, ב) "אמר ר' זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא, מאי טעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו". וכתב הריטב"א, שהעצה היא להשאיל לתינוק את הלולב ובכך יצא ידי חובתו שמצד חינוך, דאע"פ שגדול אינו יוצא ביו"ט ראשון בלולב השאול כיון שאינו "שלכם", מ"מ בקטן שכל חיובו הוא רק מצד חינוך, יוצא ידי חובה אף בשאול. ומקשים עליו מהגמרא הנ"ל בנוגע לסוכה, דהא מהתם מוכח שגם קטן צריך לקיים מצווה בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם כן כאן בלולב שגדול אינו יוצא ידי חובתו בלולב השאול, איך יצא הקטן ידי חובה באופן זה?
ועל פי האמור יש לומר כך, דהנה בשו"ע (סי' תרנח) נפסק שאם "נתנו לו סתם (את הלולב) הוי כאילו אמר לו על מנת שתחזירהו לי, דמסתמא על דעת כן נתנו לו כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר". ועל פי זה יש לומר, דכשמביא לקטן את הלולב ביום הראשון בסתם, בדרך ממילא הוי שאלה ולא מתנה, דכיון שכוונתו בסתם היא שיהיה באופן הרצוי, הרי היות ואם יתן במתנה לא יוכל הוא בעצמו לצאת בו אחר כך, אם כן כוונתו בסתם היא שלא לתת במתנה, אלא בשאלה. ובנוגע לשאלה שהרי גדול אינו יוצא בשאול, הרי הנותן לא "השאיל" לקטן את הלולב, אלא הוא נתנו לו בסתם, ובכהאי גוונא שפיר מהני אצל גדול, כי אצל גדול אנו מפרשים את הסתמא כמתנה, ואם כן שפיר אפשר להביא לקטן לולב בסתמא, ומה שבפועל אצל הקטן זה נחשב כשאלה אין זה מחסיר בצורת החינוך לקיום מצוה זו בגדלותו ודו"ק.
על כל פנים למדים אנו חשיבות ענין החינוך ליסודי הדת ולימוד התורה שהוא מדאורייתא ומתחיל "משיתחיל לדבר", ועל זה אמר הקב"ה שהוא אוהב את אברהם אבינו שחינך על עבודתו "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם". ובחשיבות הדבר יש ללמוד ממה שאמרו חז"ל במשנה (סנהדרין לז, א) בנוגע לקין שהרג את הבל "ויאמר ה' אל קין . . קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" – "דמו ודם זרעיותיו" - שהרי אם לא הרגו קין להבל היו היום עוד מיליארדי מיליארדים של אנשים! ומדה טובה מרובה, כשמשקיעים בחינוך על פי הראוי, הרי זה נוגע עד סוף כל הדורות - דמו ודם זרעיותיו!
ומובן ופשוט שיש להיזהר במאוד מלהרגיל את הילדים מלהשתמש במכשירים הטכנולוגיים, אשר הסכנה בהשתמשות בהם גדולה במאוד, מלבד סכנות עצומות הלכתיות הטמונות בהשתמשות בהם, ומסיימין בטוב.
