השמחה היא ללא ספק אחת מאבני היסוד של משנת החסידות ודרכי החסידים, יחד עם שלילה מוחלטת של רגש העצבות, שאותו רואה החסידות כפסול מכל וכל.
עניין שאפשר לראותו כחידוש של החסידות בעניין זה הוא הרחקת העצבות גם לאחר שהאדם נכשל חלילה בחטא. ויסוד הדבר, כי ברוב המקרים, העצבות – גם כשהיא נובעת לכאורה מחרטה על חטאים – אינה אלא עצת היצר, וכפי שמובא בשם החוזה מלובלין (אמרי נועם פרשת מצורע), ש"יותר חשוב להיצר הרע העצבות שאחר עשיית העבירה, מהעבירה גופא, כדי שיוכל אחר כך להפילו לעצבות"!
ובנועם אלימלך (פרשת בהעלותך) כתב:
דרך היצר הרע, כיון שאינו יכול לאדם להתגבר עליו באיזה דבר שמסיתו, אז הוא מתהפך לאומנות אחרת, ונעשה מוכיח להַצַדִיק תמיד ומראה לו תמיד חסרונות ואיך שמעשיו אינו עולין כהוגן, וכוונתו בזה – למען יבוש הצדיק ויירא מלהתפלל.
ולכן הורה הבעל שם טוב (צוואת הריב"ש סימן מו), ש"אפילו אם נכשל בעבירה ח"ו לא ירבה בעצבות"!
אך על דברים אלו מתבקשת מאליה השאלה: הלא אדם שנכשל בחטא צריך לחזור בתשובה, כפי שנצטווינו בתורה, וזאת עליו לעשות בהקדם האפשרי, וכפי שהאריך רבינו יונה בתחילת ספרו "שערי תשובה", וכתב "כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום".
והנה, אחד מהמאפיינים המרכזיים של התשובה הוא הבכיה, כמפורש בדברי הנביאים במקומות רבים, עד שרבינו יונה מחשיב את הבכי כעיקר השלישי, אחרי החרטה על העבר והקבלה על העתיד, וזה לשונו:
העיקר השלישי, היגון: ישתונן כליותיו ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב... נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו.
גם עומק התשובה נבחן ברוב הצער והיגון, כפי שממשיך שם:
מדרגות התשובה ומעלותיה – לפי גודל המרירות ועוצם היגון... וכפי אשר תפקח עיניו ירבו ויעצמו במאד מאד יגוניו ברעיוניו על רוב עוניו וכו'.
האם תורת החסידות מתעלמת ח"ו מהמפורש בנביאים ובכל ספרי המוסר?! וכי המציאה החסידות דרך חדשה לתשובה – ללא "עיקר שלישי" זה?!
ובאמת, הלא מפורש כתב בתניא (פרק יז) ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, על ידי שבירת לבו ומרירת נפשו על חטאיו, כמו שכתוב בזהר על פסוק (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו', שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא".
ובאגרת התשובה (פרק ז) האריך יותר, וכתב שצריך החוטא "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא... והיינו על ידי לב נשבר ונדכה, ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו', וכמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וכו'... והאיך נשבר הלב ונדכה... עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטומאה וסטרא אחרא הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת... להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו וכו'".
הרי שבוודאי עיקר גדול בתשובה הוא שבירת הלב!
המרירות – תרופה
אלא:
החסידות, שרואה את העצבות ככלי משחית הנמצא בידיו של היצר הרע, נותנת הדרכה מפורטת כיצד להתחרט וכיצד להתמרמר באופן כזה שליצר הרע לא תהיה בו נגיעה, כך שתהיה זו מרירות שתביא לחיזוק בעבודת השם מתוך שמחה, כשאיפתו של היצר הטוב, ולא לדכדוך ויאוש וחלישות בעבודת השם, כמטרתו של היצר הרע.
ולכן בוחנת החסידות את המרירות בחקירות ודרישות, לדעת האם אכן מקורה טהור, או שמא היא מבית היוצר של היצר הערמומי, שכל רצונו הוא להפיל את האדם ברשתו אשר טמן.
משום כך, קבעה החסידות שני כללים מרכזיים באשר לעבודת המרירות – האחד הוא העיתוי שלה, והאחר הוא המינון, בכמות ובאיכות.
וכפי שהתבטא אחד מגדולי חסידי הצמח צדק[1]:
המרירות היא רפואה: כאשר לוקחים אותה בזמן, הרי היא מביאה תועלת. אך כשלוקחים את התרופה תמיד, אזי אינה רפואה, ואיננה מביאה שום תועלת.
וכשם שלכל תרופה יש זמנים קבועים, כך יש לה גם המינון המדויק, הניתן לכל אחד לפי אופי מחלתו.
מהו אפוא העיתוי הנכון לעבודה זו? על כך מבואר בתניא (פרק כו), כי מי ש"נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו – בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות ח"ו כנודע", ולכן עליו "לשית עצות בנפשו ליפטר ממנה", ולכן "זאת ישים אל לבו, כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו, רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית".
עצבות הבאה לאדם באופן ספונטני, סתם כך – גם כשהיא מתעטפת בתירוצים רוחניים – היא רגש שלילי שמקורו ביצר הרע ומטרתו להחליש את האדם, וכפי שמאבחן שם בעל התניא, כי "מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו"?! רגש של תשובה אמיתית, הנולד מן היצר הטוב, הוא תוצאה של עבודה, של התבוננות, של חרטה ותשובה שהאדם יוזם. רגש שהוא "מצב רוח" בעלמא, המניד את האדם אנה ואנה, הוא שולט באדם ואין האדם שולט בו – לא בא להועיל אלא להזיק.
על כן צריך האדם המבקש לשוב באמת אל בוראו להמתין לשעה של "ישוב הדעת", אז יתבונן באופן יזום "בגדולת ה' אשר חטא לו" ומתוך כך יעורר בלבו רגשי חרטה וצער על מעשיו הנובעים מהיצר הטוב.
רגש זה שיעורר בלבו "בשעת הכושר" יוביל לחיזוק ותיקון ולא לחולשה ולנפילה, זאת כיון שיש הבדל יסודי בין הרהורי החרטה הבאים מן היצר הרע ובין הרהורי התשובה הבאים מצד היצר הטוב, כדלהלן.
בין עצבות למרירות
בביאור ההבדל כותב בספר התניא להלן (פרק לא) במילים קצרות:
באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו. אבל מרירות ולב נשבר – אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן.
בין "עצבות" ל"מרירות" יש הבדל תהומי – הן בסיבה המעוררת אותן, הן בתכונתן הפרטית והן בתוצאות שלהן:
ההבדל בתכונתן ובאופיין מבואר הוא כאן לפנינו, שבעצבות אין חיות ואילו במרירות יש חיות. עצבות היא דכדוך, שקיעת הנפש ודעיכתה, מחמת יאוש וחוסר מוטיבציה להמשיך לעסוק בענייני עבודת ה' בכלל; ואילו מרירות היא סוג של כאב, שבתוכו דרישה פנימית להוסיף עוד הרבה מעבר למה שיש ביד האדם כעת, מתוך הכרה בכך שהוא אכן יכול להגיע להישגים גדולים ונעלים הרבה יותר ממה שחשב עד הנה.
אך הסיבה להבדל זה נובעת מההתבוננות המביאה לכל אחת משתיהן:
כשרגשות החרטה באים כתוצאה ממחשבתו של האדם אודות מצבו ומעמדו האישי, כאשר הוא בטוח בעצמו, ומצד ה"ישות" שלו יש ברצונו להגיע להישגים גבוהים, והנה הוא נוכח לדעת שאינו עומד בדרישות שהוא מצפה מעצמו – או אז הוא בא לידי דכדוך ועצבות, בעקבות הפגיעה בהרגשת עצמו, והוא מאבד את ה"חיות" שהיתה לו בהמשך העיסוק בעבודת ה'.
הסיבה לכך היא משום ששאיפתו להצליח בעבודת השם היתה מבוססת בעיקר על השלמת מציאותו האישית, ולכן התגובה הטבעית לחוסר הצלחת עבודתו היא – עצבות.
וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי (מאמרי אדמו"ר האמצעי נ"ך ע' לא):
בחי' העצבות זהו רק מצד הרגשת עצמו ביותר, כי למה יעצב אדם בחסרונות שבו אם לא היה יודע ומרגיש בנפשו איזה מעלה ומדה טובה בכל אשר הוא עושה כו'? אך זה רק מפני שאוהב את עצמו ביותר, וזה כל חיותו, להיות "יש" ו"דבר מה" דוקא, על כן כשרואה את עצמו בשפלות המדרגה, יתעצב אל לבו ביותר. וזה כל עיקר מדת העצבות בכל אדם, מפני שהוא בעיניו "יש" ודבר חשוב.
הולכים לישון או הולכים ללמוד?
הפתרון הוא לחכות ל"שעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית".
ההתבוננות אינה מתמקדת בתחושת ההצלחה או חוסר ההצלחה של האדם, אלא בקדוש ברוך הוא, בגדולתו האין סופית, וממילא ביחס הראוי אליו מאת הנבראים, כי כאשר "הלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ב"ה דכולא קמיה כלא חשיב ממש", נקלט אצלו היטב "אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו, וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה... לדבקה בו" (לשון התניא פרק טז). ובהמשך להתבוננות זו מביט האדם על עצמו ורואה היכן הוא נמצא בפועל, לאילו דברים נמשכת נטייתו הטבעית ומה היה עליו לעשות כדי לדבקה בו יתברך – או אז מתעורר בו כאב פנימי, והוא חש ומרגיש שגדולתו יתברך דורשת ממנו הרבה יותר. תחושה זו היא מלאה "חיות מבחינת גבורות קדושות", והיא מהווה מנוע חזק להוספה בעבודת ה' בכפלי כפליים.
ולכן "אמר הרה"ק צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע באחת שיחותיו הקדושים בשם הוד כ"ק זקנו רבינו הזקן: עצבות ומרה שחורה, הרי הם דברים אסורים; מרירות היא רפואה בדוקה ומנוסה להצליח בלימוד ובדרכי עבודת השי"ת" (אגרות קודש הריי"צ ח"ט ע' ריז).
וכאן באנו להבדל שיש בין התוצאה של עצבות לתוצאה של מרירות, אותה ביאר כבר רבי אהרן מקרלין (ילקוט דברי אהרן בסופו):
בין עצבות למרירות מבדיל רק כחוט השערה:
יש שחושבים שיש להם שבירות הלב, ובאמת זהו עצבות. והסימן להבדיל ביניהם הוא: אחרי חשבון הנפש מתוך עצבות, הולכים לישון, כי איננו יכול לסבול את עצמו, וכל שכן את חברו, והוא שרוי בכעס ומלא יוהרא;
אבל אחרי חשבון הנפש מתוך מרירות, לא יכולים לישון. כי מהו מרירות? שלא התחלתי לעשות כלום. אם כן מיד חוטף לימוד תורה ותפילה כדבעי, ואז מרגיש שהוא יהודי ונהנה כשרואה יהודי אחר.
ולכן צריך לדחות את הרהורי התשובה ל"שעת הכושר":
כשההרהורים באים מתוך השגרה, שבה האדם טרוד בצרכיו ועסוק בעצמו, אזי קרוב לוודאי שרגשות החרטה שלו נובעים ממחשבותיו אודות עצמו. אבל כאשר הוא יתיישב בשעת הכושר אותה ייעד מראש ויתבונן בגדולת ה', או אז רגשי החרטה שלו יהיו אמיתיים, מצד הכרתו בגדולת ה', ואז "יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית".
עבודת קריאת שמע שעל המיטה
ביסודם של דברים, "שעת הכושר" הנזכרת כאן היא עת תיקון חצות, הזמן המיועד לקונן על גלות השכינה, ובכלל זה על 'גלות השכינה' הפרטית של האדם שנגרמה על ידי מעשיו הלא טובים, "שהוא סוד גלות השכינה, כמאמר רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם, דהיינו כשהאדם עושה מעשה אדום מוריד וממשיך לשם בחי' וניצוץ א־להות... שלו" (תניא פרק יז). ובשעה מסוגלת זו "כל המעמיק דעתו ותבונתו בגדולת אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב כו', יבכה במר נפשו על היותו גרמא בניזקין להוריד הארת כבוד מלכותו יתברך בבחינת גלות לחיצונים שבהיכלות" (סידור עם דא"ח קנא, ג).
באגרת התשובה (פרק י) מוסיף ש"מי שאי אפשר לו בכל לילה, על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת".
אמנם, לאנשים כערכנו, זמנה של עבודה זו הוא בקריאת שמע שעל המיטה, כפי שנזכר בשיחות הרבי הריי"צ פעמים רבות[2], וכך קיבלו גם זקני החסידים ולימדו לתלמידיהם[3].
ואמנם גם זאת מצאנו בדברי בעל התניא, הלא המה במאמרי אדמו"ר הזקן (כתובים, ח"א ע' נד):
לקבוע זמן לילה אחת בשבוע לחזור על הראשונות שיהיה חטאתי נגדי תמיד, ועל זה האופן שיקרא קריאת שמע של האריז"ל עד גמירא בלב נשבר ונדכה עד תכלית השפלות, וכמה גרם בעונותיו שעשה בגדים צואים להנשמה ועשה מחיצה בינו לבין קונו, ונתחייב כל המיתות[4]... ואחר כך יחשוב כמה גרם למעלה בעוונותיו הרבים דהיינו גלות השכינה וכו'". וכמו כן במאמרי תקע"א (ע' רצט): "אמרו רז"ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש כמבואר במקום אחר, וההתחלה לזה הוא ענין תיקון חצות וקריאת שמע שעל המטה, וכמו שכתוב רגזו בלבבכם על משכבכם כו', שהוא ענין מארי דחושבנא ולהתמרמר בנפשו מאד איך שהוא גרמא בנזקין כו'[5].
צמיחה ולא ריקבון
מרירות זו מהווה הקדמה לשלב הבא – השמחה, כפי שמסיים בתניא פרק כו שם:
מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם, אזי יסיר העצב מלבו לגמרי, ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח, וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב[6].
מאחר שכאמור, המרירות המדוברת היא בוערת ומלאת חיות, להבדיל מהעצבות המיובשת והכבויה, והיא נובעת מהכרת גודל מעלת תפקיד האדם בעולמו וחשיבות מעשיו, להבדיל מהעצבות שהיא ייאוש ואיבוד טעם בכל מעשה ופעולה – הרי צדה השני של מרירות זו הוא השמחה, לאחר שהאדם שב בתשובה שלימה.
על כן נמשלה המרירות לזריעה, שאחריה באה הצמיחה – וכדבריו המתוקים של הרבי הרש"ב (ספר המאמרים תר"ס ע' שצב):
עצבות הוא שאין לו שום חיות, רק שנעשה לו צר... והוא נופל בעיני עצמו, שנפילה זו הוא רקבון שאין בו שום צמיחת הטוב, ואדרבה, שנופל עי"ז ממדריגתו, הן ב"ועשה טוב", שאין לו פתיחת הלב לתורה ולתפילה, שכשלומד איזה ענין מכל מקום אין הענין נקלט במוחו, וכמו כן בתפילה אי אפשר לו להתבונן ואף כשמתבונן אין נקלט הענין במוחו, וגם אפשר לו שיפול ח"ו בהיפוך [ב"סור מרע"].
והוא מב' טעמים. א', מפני שעל ידי העצבות הוא נחלש ואין לו כח להתגבר על נפשו הבהמית. ב', דמכיון שהוא בעיני עצמו כאלו אינו, הרי הכל לפניו כמישור, עד שאפשר שיהי' אסקופה הנדרסת לכל מיני
רע ח"ו.
אבל מרירות הוא שיש לו חיות... מצד הטוב טעם שיש לו באלקות... [ו]אחרי זה העבודה היא בשמחה דוקא, והוא מהחיות שהיה לו בעת המרירות, והיינו הטוב טעם באלקות – מזה נעשה אחר כך השמחה. שמחמת זה, השמחה היא הוראה על אמיתית המרירות, דכשהמרירות היא אמיתית, נעשה אחר כך השמחה, דהיינו שבלימוד התורה שהיא חכמתו ורצונו, הרי הוא מרגיש שהוא חכמתו ורצונו יתברך, ומרגיש הטוב טעם של חכמתו ורצונו, וכמו כן בתפילה, שאפשר לו להתבונן, וכשמתבונן – נקלט הענין במוחו, וכן במעשה המצות מאיר לו גילוי אור.
על כן השמחה והמרירות אינן צרות זו לזו, אלא אדרבה, אי אפשר לזו בלא זו, כפי שכותב אדמו"ר האמצעי בהקדמה לספרו "שערי תשובה":
ערך העונג וחדוה בלב ומוח בפסוקי דזמרה וקריאת שמע [היא] רק לפי ערך העוצב והמרירות בתשובה, והא בהא תליא והיו לאחדים ממש, כידוע כל זה לטועמים טעם עונג וחיות אלקי בלב ומוח באמת לאמיתו, שאי אפשר לזה בלא זה.
וכמשל יסוד הבנין, שאם היסוד חזק הבנין מתקיים יותר, כך התשובה יסוד לתפלה שנקראת בית, כמו שכתוב כי ביתי בית תפילה כו'. ולא יאריך באחד משתי אלו ויקצר בשני, דבזה רבים נבוכים – יש מקילין עצמם בענייני תשובה שבלב ומקצרין בזה מאד, ויש להיפך שמאריכים בענייני התשובה לעומק ביותר ומקצר ביותר בשמחה וטוב לבב בתפילה וקרבת אלקים כו', וגם זה הבל ורעות רוח, ולא ישכון אור החיים רק בשמחה ועונג האלקי, וכן בלא תשובה ומרירות לא ישכון אור החיים באהבה ודבקות כו'.
הנה כי כן, סופה של עבודת התשובה, כשהיא נעשית כראוי, שהיא ממלאת את האדם בעונג ו"טוב טעם" רוחני, ומכאן ואילך "זאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה" (תניא שם).
לא להניח לגרעין להירקב על השולחן...
"מבואר בכמה מקומות בדא"ח, אשר בכדי שהגרעין הנזרע בארץ יצמיח תבואה ואילן עושה פרי, צריך להיות רקבון מתחלה, היינו ביטול מציאותו הקודמת, שאז מצמיח יותר וביותר. אבל במה דברים אמורים שרקבון זה ברכה בו – כשנעשה הוא בארץ הראויה לזריעה ולצמיחה ומכשיר את האדמה לזריעה ולצמיחה ומשקים אותה וכו'. אבל כשמניח גרעין על השולחן ומרקיב אותו, הרי לא לבד שאין כל תועלת וצמיחה, אלא אדרבה, מפסיד גם את הגרעין.
ועל דרך זה הוא החילוק בין עצבות למרירות, וכמובן ממה שנתבאר בתניא.
והבחינה בזה לבלי להטעות את עצמו ולדעת מהות הרקבון ונמיכת הרוח, הם התוצאות הבאות, שבאם הנמיכות־רוח מביאה לתוספת בפעולה בעניני יהדות, הנה זה רקבון מצמיח כמה פעמים בערך הגרעין, ואם גורם חלישות, ועל אחת כמה וכמה ביטול פעולות הנ"ל, הרי זה מסוג השני".
(מתוך אגרת־תוכחה ששלח הרבי זי"ע ליהודי מסוים – אגרות קודש חי"ב ע' רפז)
כיצד נסתם פיו של השטן?
ברוח הדברים שבמאמרנו פירש ה"שם משמואל" (ראש השנה נד, ב) את דברי הגמרא (שם טז, א) "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין – כדי לערבב השטן". ופירש רש"י "כדי לערבב – שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו".
ומקשה השם־משמואל: "ויש להבין, אטו בלאו הכי איננו רואה בכל השנה שישראל מחבבין את המצוות"?
ומתרץ:
דהנה ענין התקיעות הוא לב נשבר גנוחי גנח ילולי יליל, כמו החולים שגונחין או כמו המיילל על מתו, והיינו שהאדם רואה את עצמו כאילו כבר אפסו כוחותיו בחליו או כאילו כבר מת באפס תקוה, והרי הוא נטהר בשבירת לבו, כענין כלי חרס ששבירתן מטהרתן, ושוב אין להשטן מה לקטרג כי פרחה טומאתן מהם. ומכל מקום עדיין תקוה לכסיל ממנו, הוא מלך זקן וכסיל, שחושב אולי מחמת הכנעתם ושבירת לבם יפילם במהמורות העצבות והיאוש ומרה שחורה, שזה גרוע מהכל, על כן עדיין מתאמץ להביא חבילות של עוונות ולקטרג למען יגרום לישראל למטה ח"ו עצבות ויאוש.
אבל כשרואה שחוזרין ותוקעין כשהם עומדים, והיינו שמתעוררין בחיות חדשה ומחבבין את המצוות, אז נתרשלו ידי השטן באפס תקוה, ומתבהל ואינו יודע עוד מה לעשות, ומתיירא להוסיף להביא חבילות של חטאים ולקטרג, פן יוסיפו ישראל על ידי הקטרוג תוספת התעוררות וחיות חדשה וכו'.
[1]. ר' אברהם בער מבוברויסק. הובא בספר השיחות קיץ ה'ת"ש ע' 155.
[2]. ראה ספר השיחות קיץ ה'ת"ש ע' 146. תש"א ע' 55. תש"ג ע' 126. תש"ד ע' 90. תש"ז ע' 117. אגרות קודש שלו ח"ב ע' רבי. ועוד.
[3]. וראה בדברי הרבי הרש"ב אפשרות נוספת – בזמן התפילה, כי אמנם "העת המוכשר לזה הוא בתיקון חצות כמו שכתב באגרת התשובה פרק ז, ומכל מקום אנו רואין בהרבה מעובדי ה' אשר בתיקון חצות כבד הדבר לפעול המרירות, ובנקל הרבה יותר לזה – בתפילה, והיינו לפי שאז הוא בבחינת קירוב יותר לאלקות ונרגש יותר בנפשו על כל פנים כללות ענין האלקות, ולזאת יבא אז בנקל יותר לידי מרירות על הריחוק כו'" (ספר המאמרים תרס"ט ע' קכא).
[4]. גם באגרת התשובה (סוף פרק ז) מבאר את הטעם לכך ש"סידרו בקריאת שמע שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות בית דין וכו'".
[5]. וראה גם מאמרי תק"ע ע' קפד. סדור עם דא"ח יט, ג. דרך חיים ע' 32.
[6]. "עצב" כאן פירושו מרירות – כפי שמבאר והולך בפרק לא שם (וכדלעיל בפנים).
