אחת השיחות המרתקות והבסיסיות ביותר של הרבי זי"ע[1] אודות מהותה של תורת החסידות, מושתתת על משל שאמר הרבי הריי"ץ נ"ע[2]:

 

פנינים מצויות במצולות הים, פחם [ממנו מפיקים אור וחום] מצוי במעמקי-האדמה, חייב להיות מנהל-המכרה המורה היכן וכיצד למצוא את הפחמים ועל שיקול דעתו המיומנת יכולים הכורים לסמוך, בתנאי שיבצעו הוראותיו בדייקנות.

 

אך עם כל זה, אינם יכולים להסתמך על החמצן שנושם המנהל, על כל אחד מהכורים להיות מחובר לאספקת-חמצן אישית משלו, אחרת עלול הוא לאבד את הכרתו ולהיות "נופל". כך גם שולי הפנינים הצוללים למעמקי הים זקוקים למיכלי החמצן האישי של כל צוללן.

 

 

החסידות נמשלת במשל זה לפחם ומרגליות, היא מחממת, מאירה ומקשטת. יש דגש במשל זה על  "רבי" שעל שיקול דעתו יכולים לסמוך ואת הוראותיו צריך לבצע בדיוק. אבל עיקר הדגש על כך שאי אפשר לסמוך על ה"חמצן" שהרבי ינשום במקום החסיד... מנהל המכרה זקוק לפועלים שיש להם "חיות עצמית" ומסוגלים לרדת ולברר ניצוצות – בהתאם להוראותיו והדרכתו – אך זאת בתנאי שהם נושמים בעצמם את החסידות בהבנה והשגה, כל חסיד חייב "לנשום" תכני-מחשבה ממשנת החסידות, שיהיו "מנת החמצן האישית" שלו, שהוא שואף בכח-עצמו... וזה מחייב "עבודה" ולימוד חסידות יומיומי.

 

הרבי בשיחתו מנתח משל זה לעומקו ומוצא בו יסודות נוספים. מדייק מה טעם נזקק הריי"צ לשני משלים [שלכאורה תוכנם שווה]? ומדוע מאריך בפחם ומקצר בפנינים? גם יש להבין האם אך מקרה הוא ש"פחם" קשור ל"אדמה" ואילו "פנינים" קשורים ל"ים" – או שמא יש דברים בגו?

 

 "ים ויבשה" בעולמות הרוחניים

מבואר בחסידות ש"ים" ו"יבשה" הפיזיים אינם אלא השתקפות של אותן הויות במישור הרוחני:

כשם שבמשל, אף שה"ברואים שביבשה" לא רק יונקים חיותם מהאדמה, אלא גם נוצרו ממנה והיא "מקורם" בכל זאת הווייתם אפשרית רק כשהם מחוץ ל"מקורם" ואינם ששים כלל "לחזור למקורות"- כי שם תתבטל הווייתם.

 

כך בעליונים: נבראי "עלמא דאתגליא", אף שחשים שיש להם מקור המהווה אותם שבלעדיו הם אין ואפס, אבל כל מציאותם תלוייה בהיותם "נפרדים בתחושתם" וביטולם אינו אלא "ביטול היש" [המכיר ב"מקורו" אך אינו "בלוע" בו], כי אילו היה ה"נברא" מעלמא דאתגליא חש את מקורו, הייתה הווייתו מתבטלת כליל.

 

מאידך, נבראי "עלמא דאתכסיא", בלועים במקורם האלוקי ואין הווייתם מתבטלת בשל כך עקב "דקות-מציאותם", אדרבא כל הווייתם אפשרית רק בתוככי האור האלוקי, כמו "ברואי-הים" הבלועים בתוך מקורם, וקיומם הוא באופן "העלמי" [כמו קיום אותיותיה הנעלמות של ה"מחשבה"]

 

על פי הסבר זה יבואר ששתי בחינות הן בתורת החסידות: ה"פחם שבחסידות" האמור להשפיע על ה"גליא" שבנפש [כוחות הנפש-רוח-נשמה שהם הרובד המודע] וה"פנינים שבחסידות" שעניינם להשפיע על ה"סתים" שבנפש [כוחות החיה יחידה שבעל-מודע] ושתיהן חיוניות כל אחת בתחומה!

 

 

סיבות התגלות החסידות ומטרותיה

 

ידועה השאלה אם אמנם החסידות היא כה חיונית מדוע לא התגלתה בדורות הראשונים? ובמה זכו דווקא דורות אחרונים להתגלות זו? ומקובלים אנו שישנם שני הסברים-שונים להנמקת התגלותה דווקא בעקבתא דמשיחא:

 

א.      עקב נחיתות הדורות והתגברות החשיכה הרוחנית, דרוש אור עליון יותר, על כן גילו לנו משמים מ"נשמתא דאורייתא" כדי שתעורר ותגלה בנו כוחות עמוקים ונעלמים להתמודדות עם חומריות הגלות.

ב.      עקב מעלת הדורות האחרונים, מאחר ואנו כבר ב"ערב שבת" של האלף-השישי, עלינו להכשיר עצמנו לגילוי פנימיות התורה העתידה להתגלות על ידי משיח, ובתור "טועמיה חיים זכו", נתנו  לנו "טעימה" מרזין דאורייתא, להכשרת המוח והלב לקליטת "תורתו של משיח" העתידית.

 

אחת ההשלכות המבדילות בין שני ההסברים הללו היא:

 

אם נועדה החסידות להעניק לנו יכולת-התמודדות עם החושך, הרי היא אמורה לפעול בכוחות הנשמה ה"גלויים", [שהם  אלו הבאים במגע עם מדמנת-החומריות, הם המתמודדים עם "החשיכה-הסביבתית"], וזאת על ידי הזרמת "תוקף-פנימי" המחסנת את האדם מפני פגעי-הסביבה הנהנתנית.

 

ברם, אם נועדה החסידות להוות "קורס-הכשרה" לטעימת הרעיונות-הרוחניים מופשטים, במטרה להגיע להתמזגות של "ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים", הרי שמטרתה איננה "שלילת החושך" [דבר המושג בדרך ממילא] אלא "התמזגות עם האור", נמצא שפעולת החסידות מופנית לכוחות הנעלמים של "חיה יחידה", של רובד ה"סתים דנשמתא", שם מצוייה היכולת של התאחדות ה"יחידה" עם ה"יחיד".

 

ושני ההסברים אמת, בהתאם לשתי המטרות השונות ששתיהן חיוניות, אלא שהמטרה הראשונה - התגברות על החושך וקרירות העולם וירידת הדורות, היא הכרח, שהרי בלעדי האור והחום החסידי, עלולה הנשמה לקפוא... לשם כך יש רובד בתורת החסידות הקרוי "גחלים" המופקים מפחם, אשר מאירים הנשמה ומחממים אותה, על כן מאריך הרבי הריי"ץ בתיאור רובד זה במשל.

 

בשונה מאותם תכנים בחסידות הקרויים "פנינים", ענייני סוד שנשלו מ"ים הסוד" שבאתכסיא, הם נועדו רק ל"קישוט-הנשמה" לקראת האלף השביעי, אבל אינם אלא "לוקסוס" שאפשר להסתדר, בזמן הגלות, בלעדיו ועל כן מקצר הרבי הריי"ץ בתיאור רובד זה במשל.

***

ישנו הבדל בין מה שמכונה "מאמרי-עבודה", לבין "מאמרי-השכלה" עמוקים, הראשונים עוסקים בהדרכת האדם כיצד להתגבר על יצריו, מכוונים אותו לתכני-דעת השייכים להתעוררות המידות לאהבת השם ויראתו, תכנים המחממים את הרגש-החסידי בתחושה של "טעמו וראו כי טוב הוי'ה", אלו הם ה"פחמים שבחסידות" –

 

ואילו המאמרים האחרים, נראים כמנותקים מהוויות ההתמודדות היצרית והסביבתית, אלא עוסקים בתיאור סדר ההשתלשלות ועוד יותר בתיאור התהליכים הטרום-בראשיתיים של הצמצום הראשון באור אין סוף והמשכת הקו ופרצוף "אדם קדמון", הלא המה ה"פנינים-שבחסידות", נושאים שאינם "זמינים" לניצול במסגרת מאבקי הייצר ואפילו לא להתבוננות כזו שב"דעת", המסוגלת להתיישב על הלב, כי המדובר בנושאים כה מופשטים, השואפים כלפי מעלה וכלפי המופשט, המושגים רק בדרך ה"שלילה", אבל אינם ניתנים לתפיסה "חיובית", אשר כמוהם כ"פנינים", הטובות ל"קישוט" אבל אי אפשר ללכת איתן למכולת...

המתעניין בלימוד החסידות עליו לדעת לבחור תחילה מאמרים בסגנון ה"פחמי", גם אם עקב כשרונותיו האינטלקטואליים, ה"פנינים" חביבים עליו יותר... כדי שלא יישאר  בבחינת "שליח ערטיל[3] ומסיים פנינאי"...

יחד עם זאת, יש לציין שמי שלומד את ה"עבודה" של החסידות ימצא אותה אחר כך בכל "השכלה" וכל מאמר מכל סוג שהוא יעוררו לעבודת ה' ולא ישאר ברובד מנותק ממציאותו שלו[4].

***

 ה"אור" וה"חום" בפחמי-החסידות

הצד השווה שבשתי התכונות הללו הוא, שאינן באות "לשנות" את האובייקט, אותו הם מאירים או מחממים, כך גם תורת החסידות לא באה, חלילה, "להוסיף" או "לגרוע" במצוות התורה, כי כל תכניה של החסידות, כלולים היו בהעלם בפסוקים ומאמרי חז"ל, כאותן טיפות שומן המצויות באחוז מסויים בכל כוס חלב, אלא שכאשר מרכזים אותן הופכות המה להיות מוצר טעים ומזין הקרוי "שמנת", אך אין כאן "המצאה" של "חלב חדש"...

 

כך תורת החסידות לא באה אלא להביא "אור" של הכרה ו"חום" של רגש להחיות את קיום המצוות, שלא תהיינה קרות וחשוכות, חלילה. ובזה נפתרת תלונת הנרתעים מתורת החסידות ודרכיה באומרם:

 

"מנהג אבותינו בידינו"... סבי וסבתי ז"ל וכן כל הדורות שקודם הבעש"ט היו יהודים טובים גם בלעדי ה"חסידות"... אלא ששוכחים הם שאצל זקניהם היה "חם ומואר" באין ערוך למתרחש בדורנו. כטענת אותו דייר סרבן שהתחמק מתשלום וועד הבית לצורך הסקה, בטענה שבמשך כל הקיץ הסתדרנו יפה ללא הסקה...

 

כך תורת החסידות באה להפיח רוח חיים של "חמימות-נשמתית" בעידן ירידת הדורות, למנוע ירידת הטמפרטורה הרוחנית, שלא יגיע האדם למצב של קרירות שהוא סימן של היפך-החיים, רחמנא ליצלן!

 

מעלת ה"אור" על ה"חום" 

כאן מבהיר הרבי ומדקדק, מה יושיענו ה"אור"? אחר שכבר יש בחסידות תכונה של "חום" שעניינו "חיות והתלהבות"?

 

ומבאר רבנו: גם ה"חיות-הרוחנית" עלולה להיות מוגבלת לפי "טבע" העובד, כשם שגם "בעלי חיים" יש בהם תכונת ה"חום-הטבעי", כך תיתכן גם בעבודת השם "התפעלות-רגשית" של אהבה ויראה הנובעים מ"טבעיות-הנשמה" [כהתעוררות הנפלאה והחמה של כלל ישראל בעת הנעילה], אך ככזאת תהא ה"חמימות" מוגבלת, לא רק בהתמדתה, שהרי בחלוף סיבת ההתעוררות-הספונטאנית, היא תיעלם כלא הייתה, אלא גם מוגבלת ב"אמיתותה", כי היא תניע את המתלהב לעשות ולפעול בהתאם לתביעת האינטרס-הנשמתי שלו, שלא תמיד תואם לרצונו האמיתי של הקב"ה...

[מה גם שאם עבודתו קשורה ל"חום טבע נשמתו", הרי זו איננה "עבודה" והריהו בבחינת "לא עבדו" - כמבואר בתניא פט"ו].

לדוגמא: מצד חמימותו-האלוקית חש הוא צורך עז לצלול בים התורה והעבודה, לבא אל התיבה ולהגיע לפסגות רוחניות בהרי אררט... אך להתעלם מהתכלית של האינטרס האלוקי התובע "צא מן התיבה" והתחל ב"שליחות" לבנות סביבה שתעשה "דירה בתחתונים",

לכן דרושה גם תכונת ה"אור" – המסמלת בכל הפילוסופיות את האמת האובייקטיבית הבלתי תלוייה ברגשותיי-האישיים - שזוהי בעצם דרישת משנת חב"ד, לא להסתפק ב"חום הספונטאני" של טבעי האישי, אפילו הוא חום חיובי, אלא לשאוף ל"אהבה ויראה שכליים" הנובעים מהתבוננות הבנויה על אדני-ההכרה, שכך יאה לעבוד את השם לפי האינטרס של "עושין רצונו של מקום", שהוא "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" ולא להיגרר אחר "הטבע הנשמתי" השואף ב"חום" למטרה של "נתאווה האדם להיות לי טרקלין בעליונים"...

החסידות גם מלמדתנו, לבחון כל השקפה ומושג ב"הבחנה שכלית" – אי לכך, יש להדגיש ש"חמימות" [אף שהיא אמנם סימן ל"חיות"] לא תמיד מורה גם על אמיתיותה וקדושתה של השיטה!

וזוהי עיקר הדגשת חב"ד שהמידות [חום] תהיינה על פי המוחין [אור] ולא להתפתות ל"חמימות-הטבעית", עליה מובא בחסידות הפסוק[5]: "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"...

ý 

 מתי ה"פנינים" אינן "לוקסוס"?

 

כל האמור לעיל אודות חיוניות ה"פחם" מול "פניני-הרזין" שבחסידות, מתאים לדורות עברו, אבל בדורינו "דור הגאולה", דור בו ה"כלה" מתכוננת ללכת לחופה עם קוב"ה, עתה אי אפשר לו לחסיד להסתפק רק בלימוד "מאמרי עבודה" המחממים את הלב לתפילה באהבה ויראה ולטעון שאינו רודף אחר "השכלה אלוקית עמוקה" בעמקי רזי פנימיות התורה, כי לא חסרים לו "תכשיטים"...

משהגיע זמן חופתנו [בגאולה הקרובה] ה"פנינים" הופכים לחובה בקישוטי-הכלה[6].

 

 

על כן בדורנו יש לצלול גם בעמקי "ים החסידות", עד ש"מציאותו" של החסיד תתבטל לחלוטין, תתכסה כל כולה במי הדעת הטהור כמים לים מכסים, ותשלה ממצולות את מיטב "פניני-הדעת" של מושגיה המופשטים ביותר של החסידות, בבחינת "נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך" הלא המה ה"רזין דרזין" שנתגלו וניתנים להבנה והשגה "לדעת", בלימוד מאמרי החסידות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

[1] נדפסה בלקוטי שיחות חלק כ' – שיחת י"ט כסלו [א] ע' 171.

[2] ליל ש"ק חוהמ"ס תש"ה [ספר השיחות תש"ה ע' 50].

[3] ע"ד מה דאיתא בסוטה ח,ב. ועיין רש"י שם ד"ה בהני אית לה בזיון טפי.

[4] י"ט בכסלו חל לרוב בשבוע של "וישב" ומצינו רמז-נפלא ברש"י תחילת וישב לשני הסוגים שבמשל: "הפחמים והמרגליות": "וישב יעקב וגו' ... משל למרגלית שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית . ד"א וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו....".

 

[5] משלי יח,ב.

[6] הרבי בשיחתו מאריך בזה ובהערה 53 (שם) כותב את הדברים הבאים: "ואף שכ"ק מו"ח אדמו"ר [הריי"ץ] לא האריךבשיחה בעניין המרגליות – הרי זה מפני שאז עדיין לא היה סמוך כל כך לזמן הגאולה. משא"כ עתה כו'".