דבר ידוע ומפורסם הוא שאלול מכונה "חודש הרחמים והסליחות", ושהוא משמש הכנה לימים הנוראים. הרבי מסביר שיש כמה ראשי־תיבות לאלול, וכל אחד מרמז לעניין אחר. הידוע שביניהם הוא "אני לדודי ודודי לי", שמצביע על הקשר הבלתי־נפרד בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. אחר הוא "אנה לידו ושמתי לך", שמרמז שכשם שרוצח בשגגה צריך לברוח מגואל הדם אל עיר מקלט, כך האדם צריך לברוח מהיצר הרע – הרוצח הפנימי שלו – אל עיר המקלט של התורה. פסוק נוסף הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" שרומז על עניין החסד, וכן "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" שמצביע על עבודת התשובה. בסך הכל הרבי מביא חמישה ראשי־תיבות שונים ומסביר שכל אחד מהם עוסק בעניין אחר: תורה, עבודה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה. נמצא שלא משנה איזו התחזקות תהיה לך באלול - בין אם אתה לומד יותר תורה, מתפלל בכוונה, מהדר יותר במצוות – זו הכנה טובה...
ובכל זאת, בוודאי יש איזה דבר מיוחד שהוא העניין העיקרי של אלול, ומהו?
היסוד מתחיל באמרה של הבעל שם טוב. היא מופיעה בקובץ מכתבים שהוסיפו בספר התהלים בהוצאת קה"ת, ובו מוסבר העניין של חודש אלול – חודש שבו נפתחים שערי רחמים, חודש הכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה, ובעיקר – חודש של חשבון הנפש, לחשוב מה שעבר עליך במהלך השנה. מובא שם סיפור מבעל התניא, שסיפר מה ששמע מרבו, המגיד ממזריטש, ששמע מפי הבעל שם טוב. כלומר, זה סיפור עם מסורת חזקה מאוד שהגיע ישירות מפי הבעל שם טוב על עבודת חודש אלול, וכך הוא אומר: ישנו פסוק בספר בראשית שאומרים אחי יוסף, "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים". "לולא" – אותיות אלול, ו"שבנו פעמיים" הם שני אופני תשובה: סוג אחד הוא תשובה כללית שעושים בראש השנה, וסוג שני הוא תשובה פרטית ביום הכיפורים. בראש השנה זו תשובה כללית כי לא נכנסים לפרטים אלא ממליכים את הקדוש ברוך הוא על העולם כולו ועלינו בפרט. לכן בתפילה לא מזכירים מצוות ועבירות – רק המלך, המלך, המלך... ואילו ביום הכיפורים עושים תשובה פרטית על העבירות והחטאים, ומבקשים להזדכך ולהיטהר מהם. שני סוגי התשובות הללו תלויים בעצם בחשבון הנפש שעשינו בחודש אלול. "לולא התמהמהנו", מסביר הבעל שם טוב - אם האדם מתמהמה ומאריך בהתבוננות עצמית ובחשבון נפש בחודש אלול, אזי הוא זוכה להגיע לשתי התשובות הללו בחודש תשרי – "כי עתה שבנו זה פעמיים". הסוד הוא שככל שאתה יותר מאריך בחשבון הנפש, כך התשובה שלך יותר עמוקה ומשמעותית.
אם כן לפי האמרה הזו, עיקר ההכנה זה חשבון הנפש. אבל נשאלת השאלה: איך עושים זאת בדיוק? איך מחשבנים?
בגשמיות, כשבעל עסק רוצה לעשות חשבון בסוף השנה ולברר כמה הרוויח וכמה הפסיד, הוא הולך לרואה חשבון, ולרואה החשבון יש כל מיני שיטות, טפסים וביורוקרטיה כדי לתת תשובה. אבל מה עושים עם חשבון הנפש?
בעבר היו כאלה שפשוט עשו חשבון כמותי, כמה מצוות וכמה עבירות עשו. יש סיפורים מתקופות קדמוניות על אנשים שהיו ממש רושמים בפנקס שורה זה מול זה, וכך עורכים חשבון.
האם באמת בכך מדובר בחשבון נפש – למנות ולספור כמה מצוות ועבירות עשיתי? האם באמת חשבון כזה ייתן לנו תעסוקה לכל החודש?
הרב הצדיק רבי אברהם מקאליסק, מתלמידי הרב המגיד, עלה לארץ והתגורר בעיר טבריה. שנה אחת קראו לו בחודש אלול לאסיפה חשובה בנוגע להפקעת מחירים שהיתה בעיר. במקרה כזה צריך שכל הנהגת העיר תתאסף ותטיל סנקציות. קראו לו לאסיפה והוא לא הגיע. אחר כך שאלו אותו למה הוא לא בא, והוא ענה: "בימים אלה, אם אני הולך ברחוב ורואה ארנק מלא כסף, אני לא מתכופף להרים אותו. חבל על הדקות האלה, צריך לעשות חשבון נפש, אז איך יהיה לי זמן להגיע לישיבה שלכם?" מכאן רואים שחשבון הנפש הוא דבר מהותי יותר מחשבון מספרי של סך מעשים. אז מה בדיוק קורה פה, מה הסוד של חשבון הנפש הזה?
החשבון השלם
אספר לכם מה ששמעתי מר' שלמה חיים קסלמן, המשפיע בישיבה. הוא אמר בשם הרבי הרש"ב שחשבון הנפש צריך להיות מורכב משלושה חשבונות: איך שאדם צריך להיות, איך שאדם יכול להיות, ואיך שהוא בפועל.
איך צריך להיות – זה האידיאל הכי גבוה שקיים. יהודי צריך להיות כל כולו קודש לה'! צדיק גמור, שלומד ויודע את כל התורה, מקיים את כל המצוות, הכל הכל קודש. מלאך ממש.
החשבון השני זה איך הוא יכול להיות – אדם חושב על עצמו, האם אני באמת יכול להיות צדיק בפועל, שכל היום יהיה רק ביראת ה' ואהבת ה' וקשור לתורה ומצוות? בכל זאת יש לי גוף, יש לי מגבלות, הנפש הבהמית שלי חיה ובועטת. אז ממילא הסטנדרט שלי יורד. אני כבר לא מנסה להיות מלאך ה' אלא דורש מעצמי פחות: טוב, אם לא כל היום אהבת ה', אז לפחות בזמן התפילה. לא כל היום תורה, אבל לפחות לקבוע עיתים. לא כל היום מצוות, אז לפחות להשקיע קצת יותר זמן ומאמץ.
החשבון השלישי הוא איך אני בפועל – זו מציאות החיים שלי, איך אני נראה באמת לאמיתו. רק כשעושים את שלושת החשבונות האלה יוצא חשבון נפש שלם. כך אמר ר' שלמה חיים.
למה חייבים את שלושת השלבים?
כשאדם עושה חשבון איך הוא צריך להיות, זה שלב מאוד גבוה. כי מה שצריך להיות זה בעצם למעלה־למעלה מכל הכוחות שלי. אם ממילא אני עושה אחר כך חשבון שני ויורד מהחשבון הראשון, בשביל מה צריך את החשבון הראשון? אם בין כה וכה אני יודע שתכף ארד ל"מה יכול להיות" ולא אשאר ב"מה צריך להיות", למה להתחיל בו?
ר' שלמה חיים הסביר כך: התביעה שאדם תובע מעצמו תהיה הרבה יותר חזקה אם הוא עושה תחילה את החשבון הראשון. אם אדם מתחיל רק ממה שהוא יכול להיות, התביעה יותר קטנה: אני יכול להיות משהו מסוים. אמנם בפועל אני לא כך, אבל המרחק בין מה שאני יכול לבין מה שאני בפועל לא כל כך דרמטי.
אבל כשאתה מזכיר לעצמך מה האידיאל, שבעצם היית צריך להיות צדיק, אז אולי צדיק אתה לא יכול להיות, אז לפחות תהיה בינוני; ואם אתה יכול להיות בינוני, אז למה בכל זאת אתה מתנהג כמו רשע? החשבון הראשון נותן לי פרופורציה לאן אני אמור לשאוף. להבין שגם כשאני מגדיר מה אני יכול להיות, זו בעצם כבר ירידה לעומת האמת.
ברגע שאנחנו עושים את החשבון בצורה כזו, אנחנו עוברים מחשבון יבש לחשבון אחר לגמרי. אפשר לכתוב בספירת מלאי: "אחד יהלום, אחד תכשיט זהב, אחד לחם". שלושתם נקראים אחד, אבל איזה הבדל יש ביניהם!
מה יהיה כשאזכה בלוטו?
בדברים הרוחניים חייבים להכניס מחשבה עיונית. לחשוב טוב טוב, מה פירוש "איך צריך להיות"? בכדי להגיע למסקנה הזו לא מספיק רק לחשוב, אלא גם ללמוד טוב כדי לדעת מה לחשוב. לדוגמה, בפרק הראשון בתניא מבואר שיש חמש חלוקות של אנשים – צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, בינוני, רשע שאינו גמור ורשע גמור. בעל התניא אומר שהוא יסביר את חמש החלוקות האלה, אבל כדי להגיע לכך יש לו הקדמה של כמעט עשרה פרקים שבהם הוא מסביר את המושגים – מה זו נפש אלוקית, נפש בהמית, מצווה, תורה, טומאה, מותר, אסור. רק לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו הוא יכול לסמוך עלינו שלמדנו מספיק כדי שנבין מה זה צדיק, רשע ובינוני.
אם כן, דבר ראשון צריך ללמוד את זה. זה לא לימוד טכני אלא לימוד שמצריך התבוננות והפנמה. אם אתה רוצה ללמוד איך צריך להיות, אתה צריך להשקיע לא רק מחשבה אלא גם מוחין ולב ולהתחיל להרגיש איך נראה צדיק, איך נראה מה שצריך להיות. המילה צדיק לא מחייבת אם אתה אומר אותה כלאחר יד. אבל אם אתה מפרט – אתה מתחיל לקלוט באמת איך להגיע למצב שבו הנפש האלוקית היא בעלת הבית היחידה על הגוף, שכל הלבושים וכל האברים בטלים לרצון האלוקי, שכולם סרים למשמעתה. ככה זה יכול להיראות – תתחיל לחשוב על זה...
איך תיראה, איך תרגיש ואיך תחשוב כשהנפש האלוקית תתפשט בכל הגוף ולא תיוותר אוטונומיה לנפש הבהמית שלך? איך ייראו החיים כשנוכל להשיג בשכל באמת מה זה "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין", כשנגיע להשגת גדלות ה'? איך זה יהיה כשלא רק נחשוב על כך, אלא שזה ירד לחלקים הפנימיים יותר של הנפש, למידות שלנו? איך זה ייראה לקום בבוקר עם מחשבות, דיבורים ומעשים שאת כולם מנהיגה הנפש האלוקית שבוערת מבפנים "בחשיקה וחפיצה בכל לב ונפש מאוד" לקדוש ברוך הוא? איך ניראה כשהתאווה שלנו תהיה רק להתענג על ה'?
אלה כמובן לא דברים שאפשר לדמיין ברגע. צריך זמן, מקום שקט, ישוב הדעת. התבוננות, כידוע, היא דבר שנמשך זמן וצריך להתאמן עליו. לצייר ולדמיין, להאריך, להוסיף פרטים, להחיות את הדבר ממש לנגד עיניי עד שהוא יהיה חי ומוחשי.
זה אורך זמן, כי זה לא חשבון יבש. "צדיק" זו מילה, אבל מאחורי המילה הזו יש עולם שלם, ועד שלא ציירנו ודמיינו איך זה להיות צדיק ולהרגיש צדיק, אנחנו נשארים רק עם מילים; אנחנו נשארים חיצוניים.
לוקח המון זמן לקרב את העולם הרוחני של 'איך צריך להיות'. לפעמים אדם מפנטז איך הוא יהיה עשיר, ניסיתם פעם? אם אזכה בלוטו יהיה לי הרבה כסף, אקנה בניין והבניין ייראה כך וכך. אגיע בבוקר וכולם יפנו אליי בכבוד, 'שלום אדון'. אכנס למשרד שלי בקומת הפנטהאוז, ושם תהיה ספה נוחה ושטיחים יפים ומרפסת עם נוף... וכך הלאה והלאה, אפשר להפליג בדמיון שעות. למה אדם מדמיין את כל הפרטים ולא רק אומר לעצמו "נהייתי מיליונר"? כי ברור ששתי מילים זה לא מספיק, רק הדמיון המפורט 'עושה לך את זה', ואדם אפילו מקבל תענוג מזה. מרוב דמיון יש לו קצת תענוג של עשירים...
אבל בעניינים של עבודת ה' זה לא בא בקלות כל כך. זה לא זורם כמו דמיונות של הנפש הבהמית. למרות זאת, הדבר אפשרי והנפש שלנו עובדת באותו אופן. גם מי שאף פעם לא היה עשיר מכיר סיפורים מפה ומשם ובסך הכל יודע איך מתנהגים בעשירות, והפנטזיה עוזרת לו להרגיש עשיר. אותו הדבר ברוחניות – אנחנו אולי לא יודעים בדיוק איך זה מרגיש להיות רק עם נפש אלוקית, אבל סיפרו לנו. זו המעלה של לימוד החסידות – מלמדים אותנו ומספרים לנו איך נראה עשיר ברוחניות. וככל שאתה שומע עוד ועוד פרטים, זה מתקרב אליך. ובאלול, חשבון הנפש הראשון הוא לצייר לעצמנו את כל זה, איך צריך להיות יהודי. החשבון הזה מרים אותנו לגבהים וכדאי להתעכב עליו.
מכיוון שזה לא שכלי ויבש אלא דבר עמוק ורגשי, אם התבוננת היום זמן מה ותרצה לחזור על כך למחרת, זה שוב לא ילך בקלות. ייקח לך זמן עד שתצייר שוב את הדבר קרוב אל עצמך. אנחנו מנסים לקרב אלינו עולם רחוק ממנו, אז צריך לתרגל את זה עוד פעם ועוד פעם.
לקבל את ההצלפות בהנאה
חשבון הנפש השני יורד מפסגת השאיפות של 'מה צריך להיות', ויורד לברר מה שייך לי ולעולמי. בסדר, אתה לא יכול להגיע לאהבה כרשפי אש, אבל מה כן? אתה לא יכול להתבונן שעה לפני התפילה, אבל כמה אתה כן יכול?
כאן חשוב לדעת שהטבע שלנו הוא שאדם אף פעם לא מזהה ולא מודה בתקלות של עצמו. מטבעו הוא רואה בעצמו רק טוב. הוא בטוח שהוא עושה כל דבר בצורה מצוינת, ואיפה שלא – יש לו תירוץ וסיבה טובה למה הוא התנהג כך. לכן כשהוא בא לדרוש מעצמו, זה לא פשוט לו. כדי לדעת בדיוק מה אני יכול להיות, צריך הרבה חשבון צדק, להשקיע עיון רב ואמיתי עם עצמי. בלי להגזים ובלי לוותר.
אם נכנסים לזה ברצינות רואים כמה קשה לאדם לאבחן את עצמו. לכן צריך "עשה לך רב", להתייעץ עם מישהו שמכיר אותך ומאתגר אותך. צריך להיזהר שאדם לא ידרוש מעצמו מעט מדי, אבל גם לא יותר מדי כי אז תהיה לו נפילה גדולה.
אז מה עושים? כשיש שאלה הלכתית הולכים לרב, וכשיש שאלה בחשבון הנפש באים להתוועדות. התוועדות היא בעצם חשבון נפש בצוותא, כי כשיושבים יחד מתוך אהבה וחיבה, כל אחד יכול לדרוש מהשני להשתפר. על זה אמר הרבי הריי"צ שהתוועדות היא כמו בית מרחץ רותח, בו יש מדרגות עליהן יושבים לצד האדים החמים. בזמנו הבלנים היו לוקחים ענפים לחים וחובטים על המתרחצים מכות חזקות כל כך, שאם היו מכים מישהו כך ברחוב הוא היה מזמין משטרה. אבל בבית המרחץ הוא נהנה ואפילו מתענג על זה. איך זה יכול להיות? אמר הריי"צ שהוא הבין את סוד העניין: אם קודם כל מחממים טוב את האדם ואז מעלים אותו למקום גבוה יותר, הוא יהיה מוכן לקבל אפילו את ההצלפות בהנאה רבה...
שני החשבונות, מה אני צריך ומה אני מסוגל, לוקחים המון זמן. החשבון השלישי, איך הדברים קורים בפועל, נראה קל יחסית, מכיוון שאנחנו מדברים בו על המעשים שלנו, דברים ממשיים שאנחנו רואים בעיניים. אבל האמת היא שגם כאן צריך לתת את הדעת איך להסתכל על זה. לא קל לדעת מה בדיוק אני עושה עם כל השעות שלי.
יום לתורה, יום לתפילה, יום למידות טובות
ועוד פטנט חשוב של חשבון הנפש: לחלק אותו לקטגוריות. הרבי הדגים זאת דרך החלוקה של תורה, עבודה וגמילות חסדים. בוא נראה מה עם התורה שלך, מה עם התפילה שלך ומה עם החסדים שלך. על כל אחד מהחלקים הללו צריך את כל שלושת החשבונות שהבאנו – איך צריך להיות, איך יכול להיות ואיך בפועל.
בואו נראה, כמה תורה אני צריך לדעת? ש"ס. את כל החומש ואת הנ"ך, ולא רק עם רש"י אלא עם כל המפרשים. לדעת מדרש על החומש וזוהר על החומש. את כל הראשונים על הגמרא. וקבלה, גם צריך. לשלוט היטב ברמז, בדרוש, וכמובן הלכה – לדעת מצוין. וכל זה רק בבחינת ידיעת התורה. ומה בבחינת לימוד התורה? צריך ללמוד כל היום, "לא פסיק פומיה מגירסא". וכך לצייר טוב טוב בראש שזה מה שצריך.
עכשיו מגיע תור ה'מסוגל'. אני יכול לדעת את כל הש"ס? נאמר שלא, אבל מסכת אחת אני יכול לדעת, אולי אפילו בעל פה? ואז אתה צריך להתחיל לחשוב כמה אתה יכול, ואיזו מסכת, וכמה אתה יכול ללמוד כל יום. אתה צריך לדעת שזה מחייב. תחשב כמה אתה יכול לדרוש מעצמך, ואז תעמוד בזה. אני יכול ללמוד זמן מה בלי הפסק? בלי לדבר? בלי פלאפון צמוד? זה כל כך רחוק ממה שצריך להיות... ואחרי שני החשבונות האלה צריך לחשוב איפה אני בפועל מבחינת לימוד התורה.
אחר כך תעבור לציר של העבודה. מה צריך להיות בתפילה הגונה, איך מתכוננים אליה ומה מתרחש בתוכה? לשפוך נפשו בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש, להשקיע את כל כולו וכוונתו בכל תפילה... כמה שעות היית צריך להתפלל? אחר כך יורדים מדרגה – אתה לא יכול להתפלל חמש שעות, אבל כמה כן? שעה, שעה וחצי? ולכוון בכל מילה בתפילה, זה ריאלי? אז אולי לא את הכל, אבל חלק אתה כן יכול? ואז לחשוב כמה אתה מכוון בפועל? הרבה פעמים יש לי ספקות אם בכלל כיוונתי בברכת אבות.
אחרי זה עושים אותו הדבר בתחום גמילות חסדים ובכלל בבין אדם לחברו. איך הייתי נראה אילו הייתי כמו שאני צריך להיות בגמילות חסדים? כמה הייתי חושב על השני ואוהב אותו, כמה הייתי רוצה לעזור לזולת ולעשות טוב כל היום. איזה כיף היה בלי קנאה ובלי כעס! רק החשיבה הזאת גורמת לתענוג ושמחה, כמו האיש שמדמיין איך זה להיות עשיר. אחרי זה יורדים מהציור השלם אל המסוגלות שלי. בכמה אני יכול לצמצם את הכעסים שלי? אולי פעם בשבוע אני יכול לעשות חסד? איפה אפשר להוסיף?
אם אדם עושה חשבון נפש לפי החלוקות האלה, הוא מצליח לתת יחס מפורט לכל תחום, וכל החשיבה הופכת לעמוקה ועשירה. כמובן שאי אפשר לעשות הכל ביום אחד. אפשר לחלק ולהקדיש יום אחד לתפילה, יום אחד ללימוד, יום אחד לחסד. יום למידות טובות, ויום ליראת שמיים. ובאמת גם זה לא מספיק. עכשיו אתם מבינים איך אפשר לעשות חשבון נפש במשך חודש שלם?!
