עזרה ליולדת באמצע תפילת יום כיפור
אירע פעם אצל רבינו הזקן בליאזנא, שביום הכיפורים הפסיק תפילתו בבית הכנסת, פשט את טליתו והלך לביתה של יולדת שנשארה לבדה בבית בקצה העיירה, כיון שכל בני־הבית הלכו לבית־הכנסת להתפלל. רבינו הזקן הגיע לביתה והכין עבורה מאכל ומשקה להחיות את נפשה וכל שאר העניינים שמותר מצד פיקוח־נפש.
סיפור זה מעורר תמיהות:
נכון אמנם ש"מצווה בגדול", אבל איך זה שדווקא הוא הרגיש זאת מתוך שאר כל האנשים שהיו בבית הכנסת?
והגע עצמך: רבינו הזקן עומד באמצע עבודת התפילה, במעמד ומצב של “דע לפני מי אתה עומד" בתכלית השלמות, ובפרט על־פי הידוע שאדמו"ר הזקן היה מתגלגל על הרצפה בשעת התפילה ובעבודת התפילה גופא מדובר על תפילת היום הקדוש! ובאמצע עיסוקו בדבר נעלה כל כך - היה לו פנאי להרגיש, להתבונן ולהתייגע אודות העובדה שבקצה העיר נמצאת יולדת הזקוקה לעזרה!
אלא שזה מבטא את חידושו המיוחד של אדמו"ר הזקן - המעשה בפועל, העזרה בפועל ליולדת בקצה העיר, הוא הדבר החשוב ביותר בעבודתו!
וההוראה מזה:
יכול אדם לחשוב שהוא שקוע בענינים עמוקים ונעלים, ואפשר שהוא אכן שקוע בדברים אלו, וכיוון שכך אין ביכולתו לעסוק בדברים פשוטים של מעשה בפועל; ועל כך הוא הלימוד מהסיפור עם רבינו הזקן: למרות כל השוחד של אהבת עצמו, והרגשת והכרת עצמו - לא תיתכן מציאות שהאדם יטעה בעצמו שהוא עומד בדרגה נעלית יותר מאדמו"ר הזקן בעת התפילה ביום־הכיפורים בבית הכנסת.
אם כן עליו ללמוד קל־וחומר: אם אדמו"ר הזקן עזב את התפילה כדי לעזור ליולדת בקצה העיר, כל־שכן וקל־וחומר שעליו ללמוד מכך ולעסוק גם בעזרה לאנשים פשוטים!
(משיחת י"ט כסלו תשד"מ)
יראת שמים - הקו המחבר
כאשר רבינו הזקן הוצרך להשיג מלמד עבור בנו, אדמו"ר האמצעי, קרא לאברך ואמר לו:
עליך מצווה להיות זן ומפרנס בני ביתך, ועלי מצוות “ושננתם לבניך", הבה ונחליף מצווה במצווה.
האברך, שכנראה היה פיקח, הבין שזקוק הוא לדבר נוסף, מלבד להיות זן ומפרנס - ואמר לרבינו הזקן: בשלמא מה שהנכם צריכים ליתן לי כדי להיות זן ומפרנס, יודעים אתם מה ליתן; אבל כאשר אני צריך ליתן הענין ד"ושננתם", צריך אני לדעת כיצד ללמוד עם בנכם.
והשיב לו רבינו הזקן:
עם ילד מתחילים ללמוד אל"ף בי"ת. מהו אל"ף? נקודה למעלה, ונקודה למטה, זהו אל"ף. יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה, וקו של יראת שמים באמצע, זהו אל"ף. וביאר, שהיו"ד שלמעלה היא הנשמה, היו"ד שלמטה הוא הגוף, ועל־ידי הקו של יראת שמים באמצע, מתחברים ונעשים דבר אחד.
אחד הרמזים בזה: היו"ד שלמעלה קאי על הקב"ה, שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה, ולכן, כל השגה שיכולה להיות בו אינה אלא יו"ד, נקודה בעלמא.
ובכדי שיהודי בעולם למטה - שמרומז ביו"ד שלמטה - יוכל להתחבר עם היו"ד שלמעלה, הרי זה על־ידי העדר תפיסת מקום וביטול, שגם על זה מורה היו"ד שלמטה.
ועניין זה נעשה על־ידי הקו המחבר דיראת שמים, קיום התורה ומצוות, שזה מחבר בני־ישראל עם הקב"ה, כמאמר ישראל וקוב"ה כולא חד על־ידי אורייתא.
(משיחת י' שבט תשט"ז)
בין נשמות למלאכים
מסופר, שבמהלך נסיעתו של אדמו"ר הזקן דרך שקלוב - בתקופה שנהג לומר “תורות קצרות" - אמר “תורה":
הנשמות הם פנימיים והמלאכים הם חיצוניים.
באותו זמן היתה שקלוב עירם של אלו שעדיין לא היתה להם שייכות לחסידות, והיו בעיר לומדים גדולים. כאשר אמר אדמו"ר הזקן “תורה" זו, נעשה רעש גדול בעיר: איך מעזים לומר על מלאכים שהם “חיצוניים"?! ותבעו שיאמרו להם מקור לדבר בתורה, ודוקא בנגלה דתורה.
הניח להם אדמו"ר הזקן להירגע מהרעש, ואחר־כך אמר להם שזוהי גמרא מפורשת:
איתא בגמרא: “לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם. ואכלו סלקא דעתך, אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו".
כלומר: כאשר המלאכים ירדו למטה - “נראו כמי שאכלו ושתו", אבל לאמיתו של דבר לא אכלו. וזוהי הנהגתו של חיצון - שמראה בחיצוניות דבר שבפנימיותו איננו כן.
מה־שאין־כן כאשר משה רבינו עלה למרום - אזי “לא אכל לחם" (כמו שכתוב “לחם לא אכל"). כלומר: גם כאן היתה יכולה להיות מציאות ש"נראה כמי שאינו אוכל", ואף־על־פי־כן, לא נאמר כן, אלא בפועל ממש אכן לא אכל. וזוהי הנהגתו של פנימי.
הביאור ב"תורה" זו, יובן על־פי המבואר בחסידות, ששורש המלאכים הוא מחיצוניות הכלים, ושרש הנשמות הוא מפנימיות הכלים.
החילוק בין פנימיות הכלים לחיצוניות הכלים הוא, שפנימיות הכלים מיוחדת עם האור שבתוכה, כיון שעניינה הוא לקבל ולהתאחד עם האור; מה־שאין־כן חיצוניות הכלים - עניינה להשפיע לזולת, שהרי הזולת מקבל על־ידי חיצוניות הכלי.
וכשם שחילוק זה (בין פנימיות לחיצוניות) הוא בעניין הכלים, כך הוא גם בעניין נשמות ומלאכים (ששורשם בפנימיות וחיצוניות הכלים) - שהנשמות, ששורשן מפנימיות הכלים הן מיוחדות ונעשות דבר אחד עם האלוקות הנשפע בהן, מה־שאין־כן המלאכים הם דבר נפרד בפני־עצמם.
ליתר ביאור: נשמות ומלאכים - שניהם שלוחים: מלאך הוא שליח, שלכן נקרא בשם “מלאך", לשון שליח. וגם בנוגע לנשמות מצינו הלשון של שליחות - “שלוחו של אדם העליון כמותו".
אבל ישנו חילוק בין שליחות הנשמה לשליחות המלאך - הנשמה נעשית דבר אחד עם השליחות שלה, עם העניין האלוקי הנשלח ונשפע על ידה; ואילו המלאך הוא מציאות בפני עצמו, מובדל משליחותו, אף שבטל לשליחותו.
ההוראה מהאמור בעבודה:
יהודי צריך לקיים מצוה - לא בגלל פניות; לא בשביל שכר גשמי, כמו שכתוב “אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", לא בשביל שכר רוחני של גן עדן והדומה, ואפילו לא בשביל זיכוך הנפש, מצד הסגולות שישנן בכל מצווה לזכך את הנשמה - אלא יש לקיים את המצוות משום שכך הוא הרצון העליון. וכפי הלשון: “אילו נצטווינו לחטוב עצים" - שעניין דחטיבת עצים אין בו שום קבלת שכר ושום סגולות, וגם אז היינו מקיימים זאת בחיות.
קיום מצוה בשביל סגולות וקבלת שכר הוא סדר של “חיצון". “חיצון" אינו מסור לעניין עצמו. בעשותו דבר אחד - חושב הוא בשעת מעשה אודות דבר אחר. “פנימי" הוא מי שבעשותו דבר מסויים, נמצא הוא לגמרי בענין זה, מבלי לחשוב בשעת מעשה ומבלי להניח מקום לדבר אחר.
וזהו תוכנה של ה"תורה הקצרה" שאמר אדמו"ר הזקן שהנשמות הם פנימיים - שכיון ששורשן של הנשמות הוא מפנימיות הכלים, ומהותן היא אלוקות - הרי לא צריך להיות איכפת ליהודי עניינים אחרים, ועליו לקיים את הרצון העליון בקבלת־עול, כיון שכן הוא הרצון העליון.
(משיחת חג השבועות תשט"ו)
