מטרתה של ההגדה של פסח היא לתאר את נס יציאת מצרים ולהפליא את גודל החסד שעשה עמנו ה' יתברך בהוציאו אותנו משעבוד כה קשה. אולם, באופן מפתיע, בהגדה עצמה מופיעים רמזים לכך שהנס שאנו מתארים איננו הדבר החשוב ביותר, ושישנם עניינים נעלים ממנו.
ראשית, לקראת סיום תיאור גאולת מצרים, מאריכה ההגדה בגודל הנס של קריעת ים סוף שהתרחש אחרי היציאה ממצרים, "בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלוֹקִים הִוא, וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה... כַּמָּה לָקוּ בְאֶצְבַּע, עֶשֶׂר מַכּוֹת, אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת".
ההגדה שמטרתה להפליא את גודל הנס של יציאת מצרים מלמדת שישנו נס גדול ממנו – קריעת ים סוף; מאורע זה היה גדול יותר, נורא ומטלטל יותר, מהיציאה כשלעצמה. אמנם גם קריעת ים סוף היא וודאי חלק מיציאת מצרים, אך היא אינה מבטאת את הנס של ליל התקדש החג – ליל הסדר, ובכך היא מספרת שיום טוב אחרון של פסח גדול מן הראשון. כל זאת בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו.
ואם בכך לא די, בתחילת "מגיד" מביאה ההגדה את מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה וחכמים: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה... נֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, יְמֵי חַיֶּיךָ הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ הָעוֹלָם הַזֶּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ".
הגמרא (ברכות יב, ב) מבארת את המחלוקת כך: אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?! והלא כבר נאמר (ירמיה כג, ו) "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם"! אמרו לו: לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".
לכל הדעות הגאולה העתידה נעלית הרבה יותר מגאולת מצרים ומאפילה עליה. הוויכוח הוא שלדעת בן זומא, שכמותו סבר ראב"ע, לא יזכירו כלל את יציאת מצרים, ואילו לדעת חכמים יזכירו אותה בכל זאת בדרך טפל.
נמצא שבעוד אנו חוגגים את ליל הסדר ומסֵבים דרך חירות כדי לציין את הגאולה משעבוד מצרים, הנה בתוך חגיגה זו "שומעים" אנו שקיים דבר שיציאת מצרים טפלה לגביו, עד שלדעת בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה, שאנו נוהגים כמותם להזכיר יציאת מצרים בכל לילה, יגיע זמן שבו כל עניין יציאת מצרים לא יוזכר עוד כלל!
גאולת מצרים והגאולה משעבוד מלכויות
אכן, טעם הגון יש בדבר. יציאת מצרים באה אחרי מאתיים ועשר שנות גלות; ישראל ישבו כולם במקום אחד; לא שינו את שמם ואת לשונם ומלבושם; ותודעת החיים בארץ ישראל חיה בלבבם מפני ששמעו עליה מכלי ראשון – מיעקב אבינו, מן השבטים הקדושים, ומשאר שבעים הנפש – בני השבטים שנולדו בארץ ישראל וחיו בה זה מקרוב.
לעומת זאת הגאולה משעבוד מלכויות באה אחרי גלות ארוכה פי כמה וכמה. ישראל התפזרו בה על פני כל הארץ; לא רק שמותיהם לשונם ומלבושם השתנו במידה מרובה, אלא אף גוון עורם ושערם וכל המראה והחזות שלהם. בנוסף, גם התודעה של ארץ ישראל נשכחה מזה עידן ועידנים.
יתר על כן: ביציאת מצרים זכינו למדרגות רוחניות עליונות יותר מכל ההיסטוריה כולה. מכות מצרים, באר ומן, גילויי אלוקות והשראת שכינה שמנהיגה אותנו בכל שנות המדבר, ומעל הכל במעמד הר סיני – "וירד ה'" מתחת לעשרה טפחים לתת לעמו תורה ומצוות. אך למרות כל זאת עולם על מנהגו נוהג וישראל נרדפים, עולים ובעיקר יורדים. יוצאים לגלויות ונתונים למכים. ויצר הרע אינו מרפה לרגע מן הפרט ומן הכלל כולו. לעומת זאת לגבי הגאולה האחרונה, כבר פסק הרמב"ם בסיום היד החזקה: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ומדרגות אלו יעלו ויתרוממו ללא חולשה ורפיון לנצח נצחים. אם כן בוודאי שגם, ובעיקר, מן הצד הרוחני, הגאולה האחרונה נשגבה לאין ערוך מיציאת מצרים.
המהפך במצב הממשי של עם ישראל גדול אם כן הרבה יותר, אך עדיין צריך להבין מדוע אנו מזכירים עניין זה בליל הסדר. עצם חשיבות יציאת מצרים מופיעה בעניינים רבים אחרים שלא מאפילים על קדושת היום. השבת וכל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. הקשירה התמידית של יציאת מצרים על הזרוע והראש בשתי הפרשיות הראשונות של התפילין, אף לפני פרשת שמע ישראל ופרשת והיה אם שמוע, גם היא מרוממת את גודל הלילה הנשגב, וכן מצוות רבות נוספות. אם כן, עדיין צריך להבין, למה פארו את ליל הסדר במחלוקת שמעמידה אותו במידה לא־מעטה בצל?
משמעויות נסתרות לדורות
אלא שלאמתו של דבר יציאת מצרים כוללת בתוכה שני רבדים. הרובד הפשוט הוא – הגאולה הפיזית מהשעבוד למצרים, שם עבדנו עבודת פרך, וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו'. זוהי הגאולה שאותה אנו חוגגים, וסביבה נטוו הלכות הפסח – מצות על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה, ויחד עמם כל שאר המעשים הנעשים בלילה זה דרך חירות וכל יתר הלכות הפסח.
אולם בתוך זה טמון רובד עמוק יותר – משמעויותיה הנסתרות של גאולת מצרים לדורות והעובדה שהיא כוללת בתוכה את כל הגאולות שיבואו אחריה עד הגאולה האחרונה. עצם מושג הגאולה, היכולת להתעלות מכל בחינה של מיצר וגבול, התחדש ביציאת מצרים, ולמעשה יש כאן תהליך שתחילתו בגאולת מצרים וסופו בגאולה שלמה על ידי משיח צדקנו. אף לדעת בן זומא שלא תיזכר יציאת מצרים כלל בגאולת שעבוד מלכויות, יציאת מצרים היא בוודאי הגרעין שכל העתיד צומח ועולה ממנו. לכן אין פגם בהזכרת העתיד בליל הסדר. אדרבה, זהו עומק מעלתו של ליל התקדש החג, שהוא נושא בקרבו פלאות כפליים לתושיה. האחת מתגלה בפועל בשעת היציאה ומלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה, והשניה מקופלת וגנוזה במעמקי קדושת היום – הגאולות מן הגלויות כולן, עד, ובעיקר, הגאולה האחרונה והשלמה שאין אחריה גלות.
קריעת ים סוף – הרובד הפנימי
כאן עלינו לתת את הדעת לנקודה נוספת: עצם היציאה ממצרים ביומו הראשון של הפסח עדיין לא היתה יציאה שלמה וסופית. המצב עצמו עדיין היה הפיך, והראיה, שלאחר שבני ישראל הלכו שלושת ימים במדבר והגיעו לפני פי החירות, הם ראו שמצרים רודפים אחריהם, משום שהיציאה לא היתה סופית, ומצרים עדיין שלטו עליהם במידה מסוימת. ואכן כך אמרו רז"ל, שעד קריעת ים סוף "עדיין אימת מצרים עליהם" (רש"י בשלח יד, ה ממכילתא על הפסוק).
המשמעות הפנימית של רדיפה זו היא שהיציאה הרוחנית ממצרים גם היא לא היתה שלמה. כידוע בני ישראל במצרים שקעו בטומאת מצרים והגיעו עד מ"ט שערי טומאה. יציאת מצרים היא, אפוא, יציאה רוחנית מהטומאה אל הטהרה והקדושה, ובעניין זה זוהמת מצרים עדיין אפפה אותם גם אחרי שיצאו ממצרים (ראה תניא סוף פרק לא), והדבר התבטא גם בגשמיות, בכך שהמצרים רדפו אחריהם.
היציאה הושלמה רק בקריעת ים סוף, כאשר אמר להם ה' "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם". כאן היתה היציאה באופן ברור ומוחלט. בני ישראל יצאו לצמיתות מטומאת מצרים וממילא גם משעבודם אליהם מבחינה גופנית ולאומית.
אמנם בני ישראל יצאו עתה רק מהמְצָרִים של מצרים, ועדיין עומדת בפניהם היסטוריה ארוכה של גלויות, אולם יציאה זו, שהיתה יציאה מוחלטת ושלמה, כוללת בתוכה כל הגאולות לעתיד, עד הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו. קריעת הים אם כן, היא המכוונת כנגד הרובד הפנימי והעתידי של יציאת מצרים.
לכן בשירת הים ישנם ביטויים המורים על היציאה העתידית, וכך דרשו חז"ל (סנהדרין צב, א) על הפסוק "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'" – "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה".
יתרה מזו: סגנון השירה מבטא גאולה שלמה וסופית, לא רק ברמז אלא בפירוש, ונאמר בה בין השאר "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ", עד לסיום השירה: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"!
הטעם לכל זה הוא כי אכן בקריעת ים סוף נסתיימה ונשלמה יציאת מצרים, וממילא היא כוללת בתוכה את היציאה והגאולה השלמה, עד לתחיית המתים.
גאולה בזעיר אנפין
זהו גם עומק דברי רז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" (מכילתא בשלח טו, ב), ובמקום אחר (דברים רבה פ"ז, ח) אמרו "מה שלא ראה גדול בנביאים", שזהו דבר נפלא שלא מצינו דוגמתו.
מה ראתה השפחה על הים? היא הצביעה ואמרה: "זה א-לי ואנוהו"! והרי זה פלא על גבי פלא: הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק) מונה בין עיקרי האמונה את ידיעת הפער בין נבואת משה לשאר הנביאים. במה התייחדה נבואת משה? ביארו חכמינו ז"ל (ספרי ורש"י מטות ל, ב) "כל הנביאים נתבאו בכה, ומשה נתנבא בזה", "כה" היא אספקלריה שאינה מאירה, כאדם המתאר לחבירו התרחשות שהיתה על ידי הבאת דוגמא מהתרחשות אחרת, ובענייננו זהו מראה הנבואה שבו אין הנביאים רואים את ההתגלות עצמה אלא רק בהדמיה. אבל משה רבינו נתנבא ב"זה", היינו שהוא ראה את הדבר עצמו. והנה בני ישראל בים סוף הצביעו ואמרו "זה א-לי", בלשון נוכח. אפילו שפחה ראתה על הים באספקלריה המאירה, כמו אופן הנבואה של משה רבינו בעצמו.
עומק הדבר הוא כי על ים סוף טעמו בני ישראל את טעם הגאולה השלמה. על זמן זה נאמר "לא יכנף עוד מוריך", היינו שבו יתגלה האור האלוקי ללא שום כיסוי והסתר, ולפי שעה היו ישראל בדרגה זו. ולכן, כשם שעל הזמן שלעתיד לבוא נאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה, זה ה' קוינו לו", כך גם בקריעת ים סוף הגיעו ישראל למצב של הכרה וראייה ברמה של "זה". והרי לעתיד לבוא יקויים הייעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בדומה לקריעת ים סוף – "כמים לים מכסים".
זהו הסוד של הסעודה שתיקן הבעש"ט בשביעי של פסח המכונה "סעודת משיח", שכן ביום זה טועמים את טעמו של משיח צדקנו, וזהו עיקרו של יום – בו אנו באים לתכלית היציאה ממצרים, שאינה אלא הכשר לגאולה השלמה, שקריעת ים סוף היא דוגמתה בזעיר אנפין.
