דרך חיים
על החסיד הנודע רבי שמואל גרונם אסתרמן זצ"ל, המשפיע הראשי בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, סופר, שכאשר היה רק רואה את גב הכריכה של הספר "דרך חיים" היה פורץ בבכי מר ועמוק מבלי הפוגות. בני משפחתו שחששו לבריאותו כרכו את ה״דרך חיים״ שבביתו בכריכה חדשה, כדי שלא יכירנו...
"דרך חיים" הוא אחד מחיבוריו הנודעים של אדמו״ר האמצעי, רבי דובער זי"ע, בנו וממלא מקומו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן־ערוך.
אדמו"ר האמצעי היה מהראשונים שהעלו על הכתב את דרושי אביו רבינו הזקן, ורבים מדרושי אביו שהגיעו לידינו נכתבו על ידו. אולם לאחר שעלה על כס הנשיאות, עם הסתלקות אביו, הגדיל לעשות בהפצת מעיינות החסידות, בהיותו הראשון שהדפיס בשופי את ספרי חסידות חב"ד (מלבד ספר התניא, שהודפס על ידי אדמו״ר הזקן) – ספרים שכתב בעצמו, בסגנונו המיוחד, על יסוד תורת אביו.
מבין חיבוריו, הספר שהוא "הלכות החג בחג״ בימי הרחמים והסליחות הוא הספר ״דרך חיים", שעיקרו דברי כיבושין לעורר את הלבבות לעבודת הבורא לשוב בתשובה שלימה, כמפורט בשער הספר: ״והן דברי כבושין שכובשין לבו של אדם ומקרבין לאביו שבשמים בתשובה שלימה, בתשובה עילאה ותשובה תתאה, שכל איש ואיש ימצא מרגוע לנפשו באשר הוא שם לעבוד עבודת ה׳ בלב שלם כל הימים״. ואכן, כשהוציא הרבי זי״ע לאור את ה״דרך חיים" בשנת תשט״ו, כתב בהקדמת הספר אשר הוצאה זו היא "לימי הרחמים הממשמשים ובאים", שכן דבר פשוט הוא שספר זה הוא "הלכות החג בחג" שבתורת החסידות לקראת חודש אלול. ובאחת משיחותיו למנהלי ישיבת תומכי־תמימים אמר: "מכיון שמתקרבים ימי אלול, זמן תשובה וקול השופר, צריכים התלמידים ללמוד בזמנים אלה את עניני החסידות השייכים לאלול, כגון דרך חיים..."
ניתן להגדיר חיבור זה כ"ספר המוסר" שבחסידות חב״ד, ולא בכדי שם הספר המלא הוא ״דרך חיים ותוכחת מוסר השכל". על רגש החרדה והרצינות שמעורר הספר בלומד ניתן ללמוד גם מסיפורו הבא של אדמו״ר הריי״צ: "פעם בליל שביעי של פסח (תרס״ג) ראה כ״ק אאמו״ר הרה״ק [=אביו הרבי הרש״ב נ״ע] על שולחני את הספר "דרך חיים", ושאלני האם למדתי בו, ועניתי לו שאחד משיעורי הלימוד שלי הוא ללמוד בכל ערב לפני קריאת שמע שעל המיטה חלק קטן של פרק בדרך חיים. אמר לי אאמו״ר: הגם שה'דבר בעתו מה טוב' החסידי הם כל מאמרי העבודה, ובראשם אגרת התשובה ודרך חיים, מכל מקום יש זמנים שבהם נדרש קו השמחה, כגון שביעי של פסח".
ובמקום אחר אמר אדמו״ר הריי״צ: "בעבודת ה' נדרש ענין המרירות, אשר אפשר להגיע אליו על ידי לימוד "דרך חיים" לאדמו״ר האמצעי. כך שמעתי ב'יחידות' אצל אאמו״ר, אבל אין זה ענין של יחידות פרטית, אלא הדבר שייך לכל אחד ואחד".
שער התשובה ושער התפילה
בספר עצמו שני חלקים: "שער התשובה״ – דרוש ארוך בן כ"ז פרקים שתחילתו: ״הנה כל אחד ואחד אומר אלקי נשמה״ – ו״שער התפילה״, דרוש בן ע"א פרקים, שתחילתו "להבין סדר התפילה״. אחריהם מופיע דרוש קצר בן ז׳ פרקים המתחיל ״דומה דודי לצבי״.
החלק הראשון עוסק, כשמו, בהסברת עניין התשובה על פי תורת החסידות – ביאור כמה דרגות בתשובה, החל מ"תשובה תתאה", שעניינה עזיבת החטא וביטול פריקת העול, ועד לדרגא הכי עליונה שבתשובה עילאה, התקשרותה של הנשמה באלקים חיים. דרגות אלו מכוונות כנגד חמש המדרגות שבנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – ורבינו מבסס עניין זה בעומק ובהרחבה על לשון ברכת ״אלקי נשמה״.
בתוך הדברים מאריך רבינו בגודל המעלה בבכייה של תשובה ובדמעות הבאות מעומק הצער והכאב על הירידה. אריכות זו מסבירה היטב גם את הסיפור על המשפיע ר' שמואל גרונם, שבו פתחנו את מאמרנו.
החלק השני, שער התפילה, מבאר את הסדר הפנימי של תפילת שמונה עשרה – כיצד בכל אחת מברכות שמונה עשרה נרמז עוד עניין ואופן בעבודת השם.
תוכן המאמר השלישי, ״הנה כתיב דומה דודי לצבי״, הוא עניין האהבה לה' שישנה בנשמת כל אחד ואחד מישראל, אלא שהיא ״מסותרת״ בזמן הגלות, ומבאר טעם ההסתר ואופן גילוי האהבה, וכיצד דווקא ההסתר מביא לידי עילוי נעלה יותר.
ביאורים ביסודות פנימיות התורה
דרך דרושיו של רבינו היא מיוחדת במינה. להבדיל מדרושי אביו הכתובים בתמציתיות, מאריך רבינו מאוד בהסבריו בפרטי פרטים, בתוספות דוגמאות ומשלים לרוב, עד שבתוך העניין הכללי מתבארים בדרך אגב כמה וכמה סוגיות נוספות.
כך גם בספר ״דרך חיים״, אשר אף שרובו ככולו עוסק בדרכי יראת השם וקבלת עול, דברים כדורבנות הנוקבים ליבו של אדם, שוזר בהם רבינו ביאורים ביסודות פנימיות התורה – הן בענייני אמונה, הן בענייני הבנת סדר ההשתלשלות, סוד הצמצום, עניין הספירות וכהנה רבות.
אחת החטיבות החשובות בספר היא החלק העוסק בתיווך שיטת הרמב״ם (במורה הנבוכים) בהשגחה פרטית (שהיא רק על מין המדבר) עם שיטת הבעש״ט, שההשגחה היא על כל פרט ופרט (פרק ט).
במקום אחד (פרק עד) כותב רבינו דברים נוקבים אודות עסק התורה שלא לשמה, "שלא יהיה בעסק התורה תערובת מבחינת תאווה ותשוקה טבעית כאהבת ותשוקת הלימודים הזרים, או גם באהבת התורה מצד עצם התורה לבד, בלי אהבת מקורה באלקים חיים, שהוא בעל הלבוש וכו׳... ורבים היו מגדולי דור האחרון שאהבו את התורה באמת רק מצד עצמה לבד ושכחו על המקור, כמ״ש בס׳ תפארת ישראל וגבורות ה׳ מהרב האלקי רבי ליווא מפראג״.
במקום אחר (פרק לו) מביא משל נפלא "במלך ששלח לבנו בנעוריו לארץ מרחקים, ששם דירת בני אדם למטה בעומק הארץ במערות גדולות לאורך ורוחב כמה מילין, ואין יודעים מאור השמש ותבואת ארץ כלל, רק שיש חלונות במערה עוברים כלפי מעלה בצמצום, ששם נשפע להם כל מזון ומחיה, לחם אפוי ובשר ודגים ויין וכל לבוש הצריך. והיה עת מיוחד ביום שיתקבצו הכל לקבל השפע לחם ומזון מהחלונות, בלתי ידעו מאין בא להם זה. וירבו הימים באותו אופן עד שנעשה להם כטבעיות ממש, ויולידו בנים ודור אחר דור, עד ששלח המלך את בנו לשם וירא בשמחתם בכל מיני תענוגים ובלתי יודעים מאומה. ושאלם: מאין הלחם הזה? ומשיבים: כך היא הבריאה בטבעיות וכו'. ויאמר להם שחסרים אתם מכל טוב הארץ ומאור השמש ותבואת הארץ, כי יש עולם ומלואו כו', ויש בורא הכל ושליט בארץ, וילעגו לו. וישב עמהם ימים רבים, והוא נאנח ומיצר על העדר האור, והמה תמהים מאוד עליו... והשיבם: אתם בחושך הזה תשבו לעולם, כי לא ידעתם מן האור בתולדתכם מבטן, אך אני מצפה לישועה מאבי המלך שיוציאני מבור תחתית הזה לראות באור עולם ומלואו... והנמשל עמוק הוא. ומסיים שהמשל הוא "בשם הרב הק׳ ר׳ נחמן מקאשב״, הוא רבי נחמן מקוסוב בן חבורתו של הבעש"ט.
מפריקת עול לקבלת עול
כדרכו ברוב ספריו, פותח רבינו את חיבורו בהקדמה ארוכה, הקדמה שהיא עצמה צריכה לימוד. בהקדמה זו מבאר רבינו כיצד שורש ויסוד הכל הוא ״יראת חטא״, שמשמעה קבלת עול מלכות שמים, ושלילת ״פריקת עול", שהיא מקור כל הסתעפות הרע.
רבינו מבאר כמה מדרגות בענין יראת חטא, עד הנעלית שבהן – "שמצד יראת אלקים שבקרבם בקבלת עול מלכות שמים בתפילה ותורה ביגיעת נפש עד שנכנס בלבם בהעומק, מזה נשאר רושם קבוע בלב כל היום, שגם בלכתו בשוק ובטרדתו בעסקים לא יחשך אורו וימנע מהטות לבו ומחשבתו לשום דבר רע, וזה הנקרא ירא אלקים".
בסוף ההקדמה פונה רבינו בקריאה לחסידים:
"ידעתי טבע אנ״ש שבדברים שבכתב, הגם שמלאים טעויות, לא יחושו על כל הוצאה רבה להשיגם, וכאשר יבואו אותם הדברים בדפוס לא יחושו לנפשם לקנות גם במקח היותר זול. וגם אותו שקונה כורכו בכריכה יפה ומניחו בקרן זוית למשמרת, כשיפנה ישנה, ולא ימצא פנאי וכו׳ – לזאת אני מזהירם באמת לטובתם... כי עליו הדבר מוטל, חובה ומצוה רבה בעת הזאת".
עטרת ראש
אמר הקב״ה: אמרו לפני [בראש השנה] מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר״. ממאמר חז״ל מפורסם זה אנו למדים אשר אחד מענייניו המיוחדים של יום ראש השנה הוא, שבו ישראל ממליכים ומכתירים את הקב״ה למלך עליהם.
בעוד שעבור רבים נקודת הכובד של תפילת ראש השנה היא תפילת ״ונתנה תוקף״, אשר בה אנו תוהים ״מי ינוח ומי ינוע וכו׳״ ומתפללים על העברת רוע הגזירה, הרי בעולמה של חסידות עיקר ההדגשה בתפילה זו עצמה היא על הסיום – ״כתר יתנו לך״, ועל אמירת פסוקי מלכויות עם התקיעות, כלומר, קבלת עול מלכותו של הקב״ה.
לא ייפלא אפוא, שריבוי עצום של דרושי חסידות חב״ד נאמר על סוגיה זו של קבלת עול מלכות שמים בראש השנה, בביאור אותו מאמר רז״ל ״אמר הקב״ה כו׳ שתמליכוני עליכם״.
מתוך שסוגיית ראש השנה והכתרת הקב״ה למלך היא מן הגדולות והיסודיות שבסוגיות החסידות, הדעת נותנת שיוקדש ספר שלם לביאור סוגיה זו, והוא ספר ״עטרת ראש״ לאדמו״ר האמצעי, אשר בו מבאר באריכות כדרכו את הסוגיה הנ״ל, וכדברי שער הספר שהוא ״מדבר בענין ראש השנה ויום כיפור בכלל, ובפרט בביאור ענין מלכיות זכרונות שופרות״. בהקדמתו כותב המחבר, שעל ידי הלימוד בספר זה בתקופת הימים הנוראים יוכל כל איש ואיש "להכין לבו ונפשו לידע בטעם וסוד ה׳ מעט מזעיר בענין המועד ויכוין ליבו לה׳ להאיר נפשו באור פני מלך חיים".
לאמתו של דבר היה ספר זה חלק מתכניתו של אדמו״ר האמצעי לכתוב ספר על כל מועד ומועד ממועדי השנה, כדבריו בהקדמתו [למעשה הדפיס רבינו ספר את ספרו ״שער האמונה״ העוסק בסוגיית חג הפסח ויציאת מצרים, וכן את הספר ״שערי אורה״ על חנוכה ופורים. אך על חג הסוכות וחג השבועות לא הגיע לידינו ספר מיוחד שכתב].
כמו רוב הדרושים שבספרי רבינו, נאמרו גם המאמרים שב״עטרת ראש״ ע״י רבינו ברבים, כשהיה דורש לפני קהל תלמידיו וחסידיו, ואחר כך העלה אותם על הכתב, כעדותו שהספר כולל דרושים ״שכתבתי לעצמי בשנה דאשתקד״. את ה״עטרת ראש״ הדפיס רבינו בשנת תקפ״א, וכשכותב ״בשנה דאשתקד״ כוונתו לשנת תק״פ. ואכן, כך מספר הרבי הריי״צ נ״ע בשיחת שמחת תורה תרצ״ה: "בשבת סליחות דשנת תרע״ט התחיל אדמו״ר האמצעי באמירת המאמר "להבין ענין ראש השנה״ הנדפס בספר עטרת ראש". ומוסיף שם: "מאמרי אדמו״ר האמצעי הלא היו בסגנון מבואר מאוד, כל עניין באריכות ובהסבר, ובדיבור היו המאמרים באריכות הרבה יותר מאשר בכתב".
ואמנם, אף שיסודות ועיקרי הדברים מצויים בדרושי ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים המופיעים ב"לקוטי תורה" לאביו אדמו״ר הזקן, טעם מיוחד ישנו בלימוד הסוגיות הללו בספר זה לאדמו״ר האמצעי.
סוגיות כלליות
הספר עצמו (המכונה בשער ע״י המדפיס הראשון ״החיבור הקטן הזה״) נחלק לארבעה חלקים: שער ראש השנה – הוא דרוש ״להבין ענין ראש השנה״, בן כ״ד פרקים; שער יום הכיפורים – דרוש ״והנה בכל יום כיפור״ (שהוא למעשה המשך הדרוש הראשון), בן ח׳ פרקים; ״דרוש לשבת תשובה״ – המתחיל ״האזינו השמים״, ו״דרוש לעשרת ימי תשובה״ – הכולל שלשה מאמרים, ד״ה תקעו בחודש שופר, ביאור על הנ״ל, וד״ה כי עמך הסליחה.
תחילתו של הדרוש הראשון היא בביאור הטעם שנקרא ראש השנה ״ראש״ ולא ״תחילה״, היינו שאינו רק היום הראשון של השנה, אלא הריהו כמו ראש המנהיג ומנהל את כל אברי הגוף – כל ימות השנה – השואבים ממנו את חיותם.
עוד סוגיה כללית שבספר זה (בד״ה ״ביאור על הנ׳׳ל״ שבדרוש לעשרת ימי תשובה) היא סוגיית "מצוות צריכות כוונה", אשר בה מבאר את שני סוגי הכוונות שבמצוות, כוונה כללית וכוונה פרטית, כלומר, הכוונה הכללית שבקיום כל מצוה ומצוה שהיא לקיים ציווי המלך, ״אשר קדשנו במצוותיו וציונו״, והכוונה הפרטית המיוחדת שבכל מצוה ומצוה, כגון שעבוד הלב והמוח על ידי תפילין.
מלבד זאת נידונו בספר כמה וכמה סוגיות כלליות בפנימיות התורה, כגון: טעמי בריאת העולם לאור המבואר בספרי קבלה כי ״טבע הטוב להיטיב... כי הוא חפץ חסד בעצם״ (ט, א ואילך); ביאור ההבדל בין תורה ותפילה, ומדרגות "טל" ו"מטר" שבתורה (דרוש לשבת תשובה); ביאור סוד הצמצום וההסתר למעלה, עליו נאמר "ישת חושך סתרו", שהוא בשביל הגילוי שעל ידו (דרוש לעשרת ימי תשובה).
כל זאת מלבד ביאורי הסוגיות הנדונות עצמם: ביאור יסודי בעניינה של ספירת המלכות והכתרת הקב״ה למלך; מהו פירוש ״זיכרון״ כלפי מעלה (והרי "אין שכחה לפני כסא כבודך"); מהו עניינו הפנימי של השופר, הן למעלה והן בנפש האדם; משמעות עבודת הקטורת של יום הכיפורים; מהותם של בגדי כהונה בכלל ובגדי לבן של הכהן גדול בפרט, וזה כמובן רק מקצת מן המקצת.
משופר קטן לשופר גדול
והנה רעיון נפלא אחד – מתוך המבואר בספר אודות ברכת השופרות:
פסוקי השופרות פותחים בשופר אחד, השופר של מתן תורה, ומסיימים בשופר אחר, הוא השופר שיישמע לעתיד לבוא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל...
שופר גדול יהיה רק לעתיד, ואילו השופר שאנחנו תוקעים בו בראש השנה הוא "שופר קטן" בלבד. תקיעת השופר מעוררת למעלה רצון פנימי להאיר ולהשפיע ( – למלוך), אך לעולם מדובר בהארה והשפעה מוגבלת המדודה לפי יכולתם של העולמות לקבלה.
"אבל הנה בחינת שופר גדול שיהיה לעתיד לבוא היינו שיאיר אור האין־סוף כמו שהוא לבדו למעלה – גם למטה, ולא חלק [ו]הארה בעלמא בלבד, וכמו בימות המשיח דכתיב "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" כו', ו"כולם ידעו אותי" ממש... ועל כן נקרא שופר גדול, כמו ש"לגדולתו – העצמית – אין חקר", כך בהתגלות שלו בקול שופר... וכמו שכתוב [בפסוק הבא מפסוקי השופרות]וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה בבחינת גילוי אור עצמותו".
אולם השופר גדול שייתקע לעתיד לא יופיע סתם כך משום מקום, אלא הוא למעשה הולך ונבנה במשך הדורות, מאז קול השופר הראשון שבמתן תורה, שבו פותחים פסוקי השופרות. אנו, בכוח עבודתנו בתורה ומצוות, יוצרים את הגילוי הבלתי־מוגבל שלעתיד, שהרי מפני מה "יהי נועם ה' עלינו" אז – מפני ש"מעשה ידינו כוננהו" עתה! "התחיל בזכרנו שופר דמתן תורה ומסיים בשופר דלעתיד, משום דהא בהא תליא, דמשופר דמתן תורה יגיע לשופר דלעתיד לבוא".
ובכך מתבאר באופן נפלא לשון הפסוק הנאמר כאן אודות השופר של מתן תורה, וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד – לאורך הדורות הקול הולך ומתחזק, עד שהוא הופך לקול השופר הגדול, "וזהו שכתוב "הולך וחזק" לשון הווה, שקול השופר דמתן תורה הולך ומתגבר עד ימות המשיח... עד שיגיע לבחינת שופר גדול דלעתיד לבוא".
