להיכנס להיכלו של המלך
מהבעש"ט. בֵּאוּר לשון חז"ל1 "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ", פֵּרוּשׁ, כי לכאורה אין מובן הכיצד יתכן לומר "הלואי אותי עזבו"?! אלא יש לומר בֵּאוּר עַל פִּי הֲלָצָה, כִּי "גַּנְבָא אַמַּחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קָרְיָא"2- הגנב בכניסתו למחתרת (על מנת לגנוב) קורא לה' ומבקשו שיסייע בידו, וְזֶה שֶׁאָמְרוּ "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ" - כלומר, מוטב שֶׁלֹּא לִקְרֹא אוֹתִי וְלֹא יִגְנוֹב, וְאָז "תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ" - ישמרו את דברי התורה, וְקַ"ל.
עוֹד בֵּאֵר במשמעות דברי חז"ל "הלואי אותי עזבו", כִּי "תַּכְלִית הַיְּדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע"3- סופו של העיסוק בידיעת ה' הוא ההכרה שלא ניתן לדעת אותו ולתפוס בו. אָמְנָם - אולם יֵשׁ ב' סוּגֵי "שֶׁלֹּא נֵדַע"4: (א) שהאדם מכיר מִיָּד בתחילה שאינו יכול לדעת את ה', היינו שֶׁאֵינוֹ נִכְנָס מעיקרא לַחְקוֹר וְלֵידַע בנסיון לתפוס ולהבין את ה' - מֵאַחַר דְּאִי אֶפְשָׁר לֵידַע בכל אופן; (ב) שֶׁחוֹקֵר וְדוֹרֵשׁ ומנסה לתפוס ולהבין עַד שֶׁלאחר העמקה יֵּדַע ויכיר בפנימיות בכך שֶׁאכן אִי אֶפְשָׁר לֵידַע.
וְהַהֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה - מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: שְׁנַיִם שֶׁרוֹצִים לֵידַע אֶת הַמֶּלֶךְ - להבין את מהותו וגדולתו, וְאֶחָד נִכְנָס בְּכָל חַדְרֵי ארמון הַמֶּלֶךְ כדי להכיר את גודל יוקרו, וְכך הוא נֶהֱנָה בינתיים מֵאוֹצְרֵי וְהֵיכְלֵי הַמֶּלֶךְ, וְאַחַר כָּךְ יגיע אל המסקנא כי לֹא יוּכַל לֵידַע הַמֶּלֶךְ ולהכיר באמת את מהותו; וְהַשֵּׁנִי אָמַר מיד בתחילה, מֵאַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֵידַע הַמֶּלֶךְ - לֹא נִכְנָס כְּלָל לְחַדְרֵי הַמֶּלֶךְ, וְ"לֹא נֵדַע" מִיָּד.
וּבָזֶה יוּבָן תוכן דברי חז"ל "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו": וַדַּאי באיזה אופן שיהיה - בִּשְׁנֵי סוּגִים הַנַּ"ל - "אוֹתִי עָזְבוּ" מִלֵּידַע, היינו שֶׁבשני האופנים אִי אֶפְשָׁר בסופו של דבר לדעת את ה'; אך מִכָּל מָקוֹם אומר הקב"ה "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ" - שהמסקנא שאין האדם יכול לדעת את ה' תבוא מִתּוֹךְ הַחֲקִירָה וְהַיְדִיעָה, אַחַר שֶׁ"תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ" - לאחר שיעסקו בלימוד ובהבנת חכמת ה'.
הכר את מקומך
מהבעש"ט. כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עַל פִּי מַדְרֵגָתוֹ הרוחנית, בהתאם למצב נפשו בעבודת ה', מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַתּוֹפֵס מַדְרֵגָה שֶׁל חֲבֵרוֹ - המנסה להתדמות לחברו ולעשות כמעשיו אף שאינו במדרגתו, אזי זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיְּמָה בְּיָדוֹ - לא ישיג מאומה, לא את שלימות מדרגת נפשו (כיון שאינו עוסק בכך) ולא את שלימות מדרגת חברו (כי אינה שייכת לו).
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ5 "הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַשְׁבִּ"י6 וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם", רוֹצֶה לוֹמַר - שֶׁלֹּא הָיוּ באמת בִּבְחִינָה ומדרגה זוֹ הראויה להתנהגות כמו רשב"י, רַק שֶׁ"עָשׂוּ כְּרַשְׁבִּ"י", עשו כמעשיו והתדמו לו באופן חיצוני בלבד, משום שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ נוהג בִּבְחִינָה זוּ אך לא הבינו שמדרגתם שלהם אינה ראויה לכך, וּלְכָךְ "לֹא עָלְתָה בְּיָדָם" - לא הצליחו להשיג על ידי כך מאומה, כנ"ל.
לסלק את ההנאה האישית
"וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי"7. פֵּרֵשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן, שֶׁצִּוָּה לִבְנוֹ הוראת דרך בעבודת ה' הנלמדת מפסוק זה:
אִם יִסְתַּפֵּק לְךָ - יזדמן לך ספק בְּאֵיזֶה דָּבָר שעליך לעשות אֵיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְּרָכִים - יש אפשרויות שונות כיצד לבצע אותו, ויש מקום לְצַדֵּד לְכָאן וּלְכָאן, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לְךָ סָפֵק על עצם עשייתו, ואין ברור לך אִם הוּא מִצְוָה אוֹ לָאו, וְממילא יש לך ספק אִם יֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ שיש לִמְנוֹעַ [=להמנע] מִמֶּנּוּ.
וְהרי כאשר הַדָּבָר הוא דבר שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֲנָאָה מִמֶּנּוּ - יְכַוֵּן ויטה את דעתו תמיד לִמְצוֹא רְאָיָה לְהַתִּיר את הָאָסוּר.
עַל כֵּן, אָז - בהיותך נתון במצב כזה, בטרם תכריע את הספק תִּרְאֶה קֹדֶם כָּל לְסַלֵּק מֵעֵסֶק דָּבָר זֶה הֲנָאַת עַצְמְךָ אוֹ כְּבוֹדְךָ - עליך לוודא תחילה שלא יהיה מעורב בענין כולו מניע של הנאה או כבוד אישיים, וְרק אַחַר כָּךְ תִּרְאֶה לשקול את הדברים ולְצַדֵּד לְכָאן וּלְכָאן, ואָז תכריע את הספק כראוי, כי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדִיעֲךָ הָאֱמֶת, וְכך תֵלֵךְ לָבֶטַח - בבטחון שהנך צועד בדרך הנכונה. וְדִבְרֵי פִּי חָכָם חֵן8.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם", כלומר: "הדבר אשר יקשה" הוא דבר שיש לכם ספק כלפיו, שֶׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים אֵיךְ ראוי לַעֲשׂוֹתוֹ, אוֹ שיש אף מקום לומר שעליכם לִמְנוֹעַ את עשייתו לגמרי, ואזי יש לדעת כי הַסָּפֵק נוֹלָד "מִכֶּם" - מצד נטיית שיקול הדעת לטובתכם האישית,דהיינו מפני שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֲנָאַתְכֶם - קיים בדבר צד של הנאה אישית עבורכם9.
ועַל כֵּן מורה הכתוב כי תְּסַלְּקוּ מִדָּבָר זֶה הֲנָאַתְכֶם וּכְבוֹדְכֶם וְ"תַקְרִבוּן אֵלַי", וְהַכַּוָּנָה ב"קירוב" הדבר "אלי" היא -לוודא שֶׁיִּהְיֶה מעשה האדם בענין זה לְשֵׁם שָׁמַיִם בלבד, והיינו בְּלִי שׁוּם פְּנִיָּה אישית וַהֲנָאָה. ואָז יתקיים המשך הפסוק - "וּשְׁמַעְתִּיו", כלומר, אֶתֵּן לוֹ הֲבָנָה ודעה נכונה אֵיךְ יִתְנַהֵג, וְקַ"ל.
ימי הקטנות וימי הגדלות
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא "אִישׁ"10, שֶׁהוּא "אִישׁ מִלְחָמָה"11, וְיִשְׂרָאֵל נִקְרָאִין "אִשָּׁה"12.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב13 "הָאִשָּׁה נִקְנֵית לְבַעֲלָהּ - היינו שֶׁיִּהְיוּ ישראל נִקְרָאִין אִשְׁתּוֹ של הקב"ה כִּבְיָכוֹל - בְּג' דְּרָכִים", שהן שלוש תקופות ואופנים של קשר בין האדם לקונו:
(א) "בְּכֶסֶף" מלשון כיסופים וחשק לדבוק בה' - הוא אופן הקשר בבְּחִינַת חֶסֶד, דהיינו ביְמֵי הַחֶסֶד, תקופה שֶׁבה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַיְּעוֹ בעבודת ה' בְּחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל (מבלי שיהיה ראוי לכך מצד יגיעתו ועבודתו), והיא התקופה המופיעה בִּתְחִלָּה, בטרם התייגע בכח עצמו להתקרב לה'; וְאָז, כתוצאה מהארת החסד, האדם כּוֹסֵף וְחוֹשֵׁק וּמִתְלַהֵב בְּתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְזֶה נִקְרָא "גַּדְלוּת" רִאשׁוֹן - תקופה של "גדלות" והתעלות רוחנית המהווה שלב ראשון בסדר עבודת ה' על ידי האדם14.
(ב) וְאַחַר כָּךְ נִסְתַּלֵּק זֶה - הארת החסד פוסקת, וְנִקְרָא "יְמֵי הַקַּטְנוּת" - תקופה של "קטנות" וירידה רוחנית, שבה חש האדם ריחוק מאלקות; וְבתקופה זו, גַם [=הגם] שֶׁאֵינוֹ כּוֹסֵף וְחוֹשֵׁק ואין לו התלהבות פנימית בעבודת ה', מִכָּל מָקוֹם, עַל צַד הַהֶכְרֵחַ - באופן של הכרח צָרִיךְ לְדַבֵּק עַצְמוֹ "בִּשְׁטַר", שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר, שֶׁנִּקְרָא "שְׁטָר"15, דהיינו שעליו לכפות את עצמו להיות דבוק כל העת באמירת דברי קודש, בֵּין בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בְּלִמּוּדוֹ, וּבֵין בִּתְפִלָּה, כַּאֲשֶׁר [=כפי אשר] קִבַּלְתִּי מִמּוֹרִי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זלה"ה דבר זֶה16 - שֶׁיֵּשׁ סְגוּלָה מיוחדת (לבטל דברים בלתי רצויים) בהתדבקות בקדושת אותיות התורה והתפילה כו'.
(ג) ועל האדם להתמיד בדבקותו בתורה ובתפילה עַד שֶׁיַּחְזֹר אַחַר כָּךְ לתקופת "גדלות" שניה, ויזכה לְהִתְעַנֵּג בּו - בדברי התורה והתפילה שאמר לפני כן בכפיה וללא תענוג, עַל יְדֵי שֶׁבָּאוּ הַמּוֹחִין בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה - בתוך מילות התורה והתפילה יימשכו ויאירו גם ההבנה והעומק הפנימי שבהן17, שֶׁנִּקְרָא "בְּבִיאָה" - כאשר הארת המוחין "באה" ונמשכת באותיות. ואז יזכה לחיבור מחודש עם הקב"ה, שֶׁהוּא זִוּוּג ב' הַנַּ"ל18 - זהו "זיווג שני" הבא לאחר ימי החיבור הראשונים שבבחינת "כסף".
התורה זקוקה לאכסניה מתאימה
מהבעש"ט.
"דָּרַשׁ בְּאַכְסַנְיָא שֶׁל תּוֹרָה כו'" – מצינו בחז"ל שיש מעלה בדברי תורה הנאמרים במקום הראוי לכך, כסיפור חז"ל19: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה... פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו, פתח רבי יהודה... בכבוד תורה".
ויש לבאר עומק הענין בזה, דְּהנה אִיתָא בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת20 "הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד (של דברי תורה) אוֹ הֲלָכָה אַחַת או פסוק אחד או דיבור אחד אוֹ אפילו אוֹת אַחַת כו' - צריך לנהוג בו כבוד, שֶׁכן מָּצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתֹפֶל אֶלָּא ב' דְּבָרִים בִּלְבָד כו', קראו רבו אלופו ומיודעו... והלא דברים קַל־וָחֹמֶר: ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו (אף שהיה רשע ולא היה ראוי לכך21) - הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ (שאינו רשע) פֶּרֶק אֶחָד או הלכה אחת... עַל־אַחַת־כַּמָּה־וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד".
וְקָשֶׁה: מַאי קָאָמַר - מהי משמעות ההדגשה "ב' דְּבָרִים בִּלְבָד" בלשון המפחיתה מחשיבות הדברים?
וְעוֹד קָשֶׁה, הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר - היה לו לומר, שכשם שדוד כיבד את אחיתופל שלימדו "שני דברים", כך חייב אדם לנהוג כבוד דווקא בחברו שלימדו שני דברים לכל הפחות, ולא "פרק אחד או הלכה אחת", וזאת בהתאם לכלל22 "דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כְּנִדּוֹן" - כלומר: דבר הנלמד בקל־וחומר (הנקרא "דין") אינו יכול להיות חמור יותר מן הנידון המקורי שממנו נלמד, ודַיו שיהיה שווה לאותו הנידון. ובענייננו: מאחר שחובת כיבוד אדם שלימדו תורה נלמדת בקל־וחומר מכיבודו של אחיתופל (שלימד "שני דברים" ולא פחות מכך) - לא ייתכן ללמוד מכך חובת כיבוד על לימוד "פרק אחד או הלכה אחת".
וּפֵרֵשׁ רבינו, דִּכְשֶׁאָדָם לוֹמֵד מֵרַב הָגוּן - הַתּוֹרָה הִיא "פָּרָה וְרָבָה" אֶצְלוֹ כַּנּוֹדָע23, כלומר, דברי התורה מתרבים ומעמיקים כל העת בשכלו של הלומד, וּכְשֶׁלּוֹמֵד מֵרָשָׁע - אֲזַי אֵינוֹ פָּרֶה וְרָבֶה אֶלָּא הדבר הנלמד נִשְׁאָר כִּפְשׁוּטוֹ כְּמוֹ שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ ללא כל הוספה.
וְלָזֶה - ולכן אָמַר התנא שיש כאן ראיה לדבריו בקל־וחומר: "מַה דָּוִד שֶׁלָּמַד מֵאֲחִיתֹפֶל ב' דְּבָרִים בִּלְבָד", דְּהָיָה אחיתופל רָשָׁע, וְלֹא הָיָה הנלמד ממנו פָּרֶה וְרָבֶה רַק נִשְׁאָר "ב' דְּבָרִים" לְבָד, כְּמוֹ שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ24, וַאֲפִילוּ הָכִי - ולמרות זאת "קְרָאוֹ רַבּוֹ", אם כן, "הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ", דְּהַיְנוּ שְׁנֵיהֶם צַדִּיקִים כמשמעות המשנה, העוסקת בלימוד תורה מפי אדם הראוי לכך, דְּאָז הַתּוֹרָה פָּרָה וְרָבָה, "עַל־אַחַת־כַּמָּה־וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד" כי אפילו אם למד מחברו רק "פרק אחד וכו'", מאחר שסופם של דברי התורה הללו להתרבות עוד ועוד, נמצא שיש בלימוד זה יותר מ"שני דברים" שלמד דוד מאחיתופל, ואם כן גם חובת הכיבוד על לימוד זה יכולה להילמד משם בקל־וחומר.
וּבָזֶה מְתֹרָץ ומבואר היטב סיפור חז"ל שהובא לעיל, שֶׁפָּתְחוּ החכמים ביבנה בְּדבריםהעוסקים בחשיבות "אַכְסַנְיָא שֶׁל תּוֹרָה", כי בכך מודגשת מעלת דברי התורה שיילמדו במקום זה, מאחר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם צַדִּיקִים - הן מלמד התורה (התנאים שהתאספו ביבנה) והן אלו שלמדו מפיהם (בני המקום ששימשו להם "אכסניא").
1. איכה רבה פתיחתא ב: "כתיב (ירמיה טז, יא - אודות סיבת החורבן) "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו", הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו [כלומר, אפילו אילו היו עוזבים אותי - את אמונתם בה' - אך היו לומדים את תורתי, לא היו נענשים, כי] מתוך שהיו מתעסקין בה - המאור שבה היה מחזירן למוטב". וראה עד"ז בירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז.
2. ברכות סג, א - לפי גירסת עין יעקב.
3. בחינת עולם יג, מה. ספר העיקרים מאמר ב סוף פרק ל. של"ה מס' שבועות קצא, א (לז, ג).
4. וראה גם להלן סימן רו, ב.
5. ברכות לה, ב.
6. שסבר כי ראוי שלא לעסוק כלל במלאכות חולין אלא יש לעסוק בתורה בכל עת - כמובא לעיל שם. וכך אכן היתה הנהגתו, שהיתה "תורתו אומנתו" - שבת יא, א.
7. דברים א, יז.
8. על פי לשון הפסוק - קהלת י, יב.
9. כפי שמתפרש בכמה מקומות (רש"י ריש פרשת לך. וראה גם פסחים כב, סע"ב. סח, ב) לשון הכתוב "לך", "לכם" - "לטובתכם ולהנאתכם" (בן פורת יוסף).
10. במדבר רבה פ"ט, מה.
11. בשלח טו, ג: "ה' איש מלחמה". וראה במדבר רבה שם.
12. דהיינו "אשתו" של הקב"ה - במדבר רבה שם.
13. קידושין ב, א: "האשה נקנית [=מתקדשת לבעלה] בשלוש דרכים... בכסף בשטר ובביאה".
14. במעמדו ומצבו הרוחני של האדם קיימת תנועה מחזורית של עליות וירידות, וסדר הדברים הוא, שבתחילה - בטרם האדם מתייגע בעצמו להתקרב לאלקות - הקב"ה מתקרב אליו והוא מרגיש את אור ה' בגלוי, וכתוצאה מכך הוא שרוי בתקופה של "גדלות", דהיינו בתקופת התעלות רוחנית שבה הוא עובד את הקב"ה בהתלהבות ובחיות פנימית; אך לאחר זמן ההארה נעלמת והאדם נמצא במצב של ריחוק מאלקות, "ימי קטנות", ואזי עבודתו הרוחנית דורשת מאמץ ויגיעה ואין בה הרגשה של הארה אלקית גלויה; ושוב, לאחר שהאדם מתייגע בכחותיו האישיים להתקרב אל הקב"ה - מגיעה תקופת "גדלות" נוספת של חיבור עמוק ופנימי יותר לאלקות. ראה בכל זה להלן סימנים לז, עז, קכא, רב, ועוד. וראה המובא להלן סוף הערה 18.
- יש להעיר שמצינו במקרא אודות שטרות שונים שנקראו בשם "ספר" (תצא כד, א. ירמיה לב, יא). ולהעיר עוד משיטת הסוברים שהדינים שנלמדו מביטוי זה חלים גם בשטר קידושין - ראה רמב"ן וריטב"א קידושין ט, א.
16. ראה להלן סימנים צד, קסד. וראה גם באגרת הבעש"ט לתלמידו הרה"צ ר' יעקב יוסף מפולנאה (שמספרו נלקח הסימן שלפנינו) - נדפסה בכתר שם טוב השלם ע' תקנו.
17. ראה להלן סימן רב.
18. בבן פורת יוסף בא סימן זה בהמשך לביאור ארוך על דברי הגמרא בסוף מסכת גיטין (צ, ב) על פי פנימיות הענינים:
בגמרא שם הובאו שתי דעות בפירוש הפסוק העוסק בגירושי אשה - "כי שנא שלח" (מלאכי ב, טז), "ר' יהודה אומר אם שנאתה שלח [היינו שדי בכך שהאשה שנואה כדי לגרשה], ר' יוחנן אומר שנאוי המשלח [היינו שאינו יכול לגרשה כל זמן שאין סיבה הלכתית המחייבת זאת], ולמסקנא נאמר בגמרא שאין כאן מחלוקת, "הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני".
ועל כך מבואר שם בפנימיות הענינים, ש"זיווג" היינו חיבור וקשר בין האדם לאלקיו, ו"זיווג ראשון" הוא "מי... שאינו מושרש עדיין בתורה ועבודת ה', רק שהתחיל ליכנס בתורה ועבודת ה' זה פעם ראשונה", שעליו אמר ר' יהודה "אם שנאתה שלח", היינו שעל אדם כזה להתרחק בכל מאודו ממדות רעות הנקראות "אשה שנואה", ואילו "זיווג שני" הוא אדם הנמצא במדרגה רוחנית גבוהה, ואדם כזה יכול ורשאי להשתמש לעתים אפילו במדות רעות לשם שמים (ראה באריכות בסימן הקודם ובהערה 4 שם), וזוהי כוונת ר' יוחנן בדבריו "שנאוי המשלח" - שאין להרחיק ענינים אלו לגמרי.
ומסיים שם, "כי יש גדלות ראשון, ואחרי זה יש קטנות, ושוב יש גדלות ב' שנקרא זיווג שני, שמדבק עצמו בו יתברך בדביקות רוחא ברוחא, מה שאין בימי הקטנות שבין גדלות א' לגדלות ב' כו'".
19. ברכות סג, ב. הביטוי "אכסניא של תורה" הוא שילוב שני הפרטים שהוזכרו שם: "כבוד אכסניא" ו"כבוד תורה" (ובבן פורת יוסף כאן הוסיף בחצאי עיגול: "עיין עיקר הלשון בגמרא ברכות סג, ב").
20. פרק ו משנה ג.
21. ראה פירוש רע"ב שם.
- בבא קמא כה, א.
23. על־פי חגיגה ג, ב: "דברי תורה פרין ורבין".
24. וזהו דיוק הלשון "שני דברים בלבד".
ובקונטרס אחרון שבסוף ספר תולדות יעקב יוסף (רא, ב) מבואר עומק נוסף בדיוק לשון זו - שישנה פעולה של "ייחוד" וחיבור עם דברי התורה הנפעלת על ידי "קירוב חברותא" באופן הראוי, "אכסניא של תורה", ודבר זה נחשב "זיווג" המביא לידי פריה ורבייה [וראה לעיל סימן טז], אך "הלומד מרבו רשע הוא [נותר] רק ב' דברים [נפרדים זה מזה], שלא עשתה פירות, ונשארו רק בפירוד, ב' דברים כו' על פי חקירה [שכלית בלבד], מה שאין כן אם רבו צדיק - עושה פירות, שפרה ורבה וכו'" (עיין שם תוספת ביאור על־פי זה בפרטים נוספים בדברי המשנה כאן). וראה בענין זה להלן בסימן הבא.
