איש התעלומה היה רבי שמעון בן יוחאי. הוא שחיבר את ספר הזוהר, מקור תורת הנסתר.
ולא בלבד את הנסתר בתורה גילה, אלא אף את הנסתר שבחיים. לא בלבד הנסתר שבבתי־כנסיות ובתי־מדרשות, אלא גם הנסתר שבעולם. הוסרו — לטובה ולא לרעה — המחיצות. חדרה התורה לתוך מעמקי העולם ומצאה גם שם את שיר־השירים של קודש־הקדשים. הדור נאה זיו העולם בתוך תוכו ובנקודת פנימיותו, אלא שחיצוניותו מנוולתו. ורבי שמעון בן יוחאי מצא אה המפתח אל הפנים, התוך. התורה, תורת האמת, החורגת ממסגרותיה ומבטלת את הגדרים והמחיצות, "הגלים" וה"מצבות", החוצצים בפניה. היא מסירה גם אותו צעיף התבל ומגלה את כוחו של אל־עולם החודר וחורז בתוך־תוכה של ארץ ומלואה.
והשלים רבי שמעון בן יוחאי את עבודתו ביום ל"ג בעומר. אותו היום, שבו השלים את ימי חייו. ואותו יום ספירתו היא — "הוד שבהוד"...
שני מובנים להוד
ספירת ל"ג בעובר היא "הוד שבהוד", ויש בדבר גם משום "עומק רום" וגם משום "עומק תחת". יותר נכון: לא "גם וגם", אלא הא בהא תליא. נעוץ תחלתן בסופן. ב"סוף מעשה" מתגלית ה"מחשבה תחלה".
שני מובנים ל"הוד": הודאה (במובן "הודאת בעל דין"), וזוהר־אור (במובן "הוד והדר"). הראשון מורה על המדרגה התחתונה שבקדושה, שמעבר לגבולה מתחלת הטומאה לשלוט, והשני — על מדרגתה העליונה.
מה זו "הודאה"? אין אדם מודה בדבר שעיניו רואות. אין אדם מודה שהשלחן הוא שלחן ושהאבן היא אבן, אם הוא רואה את הדבר בעיניו. אבל מודה הוא בכך, אם אין הדבר נראה לעיניו, אלא שהוא מכיר בשכלו או מרגיש בלבו שכך הוא.
אילו זכינו לבוא לאותה המדרגה של "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ושל "אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו", לא היינו זקוקים להודות על כך, הרואה אינו מודה. אבל עכשיו ש"אתותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה", עכשיו שהעולם הוא כל כך מגושם ומוקף עננים גסים וכבדים עד שיש ובני האדם מהינים גם לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", עכשיו ששוררים בעולם ערפלי־חושך של העלם אחר העלם והסתר אחר הסתר, ואין אנו מגיעים למדרגה של ראייה ברורה בכחה הפנימי של הבריאה, בכח האלקי החודר והחורז לתוך־תוכו של העולם, הנה לכל הפחות אנו צריכים להודות על כך. בחינת "הודו לד' קראו בשמו" ו"מודים אנחנו לך..." והודאה זו, אף על פי שראייה אין בה, הכרה והבנה יש בה. הכרה במי שאמר והיה העולם, והבנה שכבודו מלא עולם.
המודה שצריך להודות
אבל יש ובן־האדם, קצר־ימים ושבע־רוגז, חסר לו גם המעוף של ההכרה וההבנה. לא רק שעיניו טרוטות, אלא גם שלבו סתום. שמא תאמר אבד סברו ובטל סכויו של זה? לא כי, לכך יש הודאה להודאה. "הוד שבהוד". הרי הוא מודה שצריך להודות. אם אינו מכיר, הרי הוא מרגיש. מרגיש בהדגשה ברורה שכך הוא. אלא שאין בידו להסביר אה הדבר באותיות השכל. מרגיש במעמקי נשמתו. והבין בשכלו לא יוכל. אינו מכיר ואינו מבין, אבל מודה הוא שצריך להכיר ושצריך להבין. ו"הוד שבהוד" זה כבר הוא הגבול האחרון של הקדושה. ההוא "דלא כרע במודים נעשה שדרתו נחש". מי שאינו מגיע גם להודאה דהודאה, סופו שיתהפך לגלגולו של הנחש הקדמוני, סמל הטומאה והזוהמא.
אור הגנוז
ואם ב"הוד", במובן הודאה, הרי "הוד שבהוד למטה מ"הוד", הנה ב"הוד", במובן אור וזוהר, "הוד שבהוד" הוא למעלה מ"הוד". והדין נותן: ההודאה, שכל עצמה היא המדרגה התחתונה שבקדושה, הרי ההודאה להודאה עומדת למטה ממנה; האור, שהוא הופעה עליונה, בחינת "ונהורא עמה שרא", הרי ה"הוד שבהוד" הוא ההתגלות היותר עליונה, פנימיותו ותוך־תוכו של האור, בחינת "האור הגנוז". "אור של ששת ימי בראשית היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו, ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? בתורה.
יש בכחה של התורה לגלות לא רק את האור המלובש בתוך העולם ונותן בו כח ועוז. כח ההויה ועוז הקיום, אלא גם להמשיך את מקור האור. את ה"הוד שבהוד". זה שאי אפשר היה לעולם להשתמש בו, מפני שאילו כן היתה חמריותו של העולם בטלה במציאות, והעולם לא היה יכול להתקיים באותה צורה מציאותית שהיא נמצאת בו.
'הוד שבהוד' עילאה מתגלה ב'הוד שבהוד' תתאה
ו"נעוץ תחילתן בסופן". הגילוי היותר גדול אי אפשר לו להגיע לידי תכלית־גילוי, אלא במקום היותר נמוך, כאותה האבן הנופלת מראש חומה גבוהה, שהיא נחה במקום רחוק יותר ועמוק יותר מהאבן הנופלת מתחתיתה של החומה. "יתרון האור" אף הוא אינו אלא "מתוך החושך" דוקא. "שרגא בטיהרא מאי אהני". ולפיכך "נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". תחתונים, כמובן, לא במקום. שהרי "הוא מקומו של עולם. ואין העולם מקומו", אלא במדרגה. ה"דירה" של הקדוש ברוך הוא, מקום־גילויו והופעת־הודו, היא דוקא ב"תחתונים". ודוקא כשה"תחתונים" אינם מתבטלים ממציאותם מפני גילוי ריבוי האור. שהרי אז שוב אין הם "תחתונים" כלל, אלא כשצורתו של ה"תחתון" עומדת בעינה החמרי, ושם גופא "יושפע שפע רב" של זוהר־קדושה — זוהי המטרה. זוהי התכלית.
ולפיכך אין "הוד שבהוד" עילאה, פנימיות האור, שורה ומתגלה אלא ב"הוד שבהוד" תתאה דוקא. בהודאה דהודאה. "ויתרון ארץ בכל הוא". יתרון־מעלה יש בארץ שאין בשמים, ויתרון־מעלה באנשים פשוטים ההולכים בדרך תום מתוך אמונה פשוטה והרגשה חזקה, למרות כל הלבטים והמכשולים והעיכובים והמעצורים שהם פוגשים על דרכם מתוך שחסר להם כח הראייה הברורה, יתרון־מעלה שאינו בבני־העלייה, "הנהנים מזיו השכינה" ועובדים את בוראם מתוך ראייה והסתכלות. מהצד האחד אין הנקודה הפנימית של "הוד שבהוד" יכולה לבוא לידי השגה וראייה אמיתית, אלא דוקא לידי הודאה והודאה דהודאה, ומהצד השני חוסר היגיעה והמלחמה נפשית עם כחות־הרע שאצל אלה "הרואים עולמם בחייהם" ומתענגים בבחינת "אהבה בתענוגים" להשם. דוקא חוסר זה מכהה במידה ידועה את אורם.
ובל"ג בעומר, לאחר שמראשית ימי הספירה התחילו לתקן את המדות של הנפש: חסד וגבורה וכו', ומגיעים ביום זה לתקונה של מדת "הוד שבהוד", אזי מתגלה המדרגה היותר עליונה של יפעת אור עליון.
ור' שמעון בן יוחאי אשר בספר הזוהר גילה את מסתרי־צפונותיה של התורה, וחשף את האור הגנוז בה, הוא הגיע למרום פסגת עבודתו. לתכלית שלימות מטרת חייו בעולם. באותו יום שהשלים את חק־חייו ונכנס ל"קודש הקדשים" (המילים האחרונות של רשב"י, לפי ה"אידרא", היו: "וההוא חסד עייל לקדש־הקדשים..."), ביום ל"ג בעומר, בספירת "הוד שבהוד".
לתורה ולמועדים
