ב"ה, י"א ניסן, ה'תשל"ד
אל בני ובנות ישראל
בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
חג הפסח, זמן חירותנו, אינו הראשון[1] בלבד מבין שלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), אלא הוא גם הבסיס[2] לכל החגים. חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הלוא הוא קשור ישירות עם חג הפסח, וחג הסוכות מהווה תזכורת והמשך לחג הפסח, זכר לסוכות שבהן[3] הקב"ה הושיב את בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים.
בהתחשב במקום המרכזי שחג הפסח תופס בחיים היהודיים - ברור שהלקחים מן החג הזה הם עיקריים וכלליים במידה נעלה ביותר[4], וככל עניני התורה (במובן 'הוראה'), שהם נצחיים - הם בני תוקף לכל הזמנים ולכל המקומות.
מזה מובן שאפילו פרט מוגדר בעניני החג יכול לשמש כהוראה יסודית. כל־שכן שהדבר אמור בענין כללי מתוך עניני החג, וכל־שכן וקל־וחומר שכך הוא בענין הקשור בעצם תוכנו של החג, והוא - העובדה שחג הפסח הוא זמן חירותנו.
בדבר זה עצמו - ענין הגאולה וההשתחררות ממצרים - טמונות הוראות רבות, ועל אחת מהן נתעכב כאן. הכוונה לאופן הגאולה - הפלא העצום שבשחרור בני־ישראל מן השעבוד שבו היו שרויים במצרים, וכפי שהדבר מודגש במידה רבה בתורה:
"הנִסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים גו', ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך"[5].
מצבם של בני־ישראל לפני הגאולה היה של - 'גוי בקרב גוי' (עם המצוי בקרבו של עם אחר). בזה באות לידי ביטוי שתי נקודות: בני־ישראל בהיותם בארץ מצרים, עוד קודם הגאולה, היו במצב של 'גוי', לאום על־פי כל המובנים המקובלים: בעל שפה משלו, ארץ משלו (ארץ גושן), שבה חיו ופעלו, וכך הלאה. אלא שעם זאת היו עם השרוי בקרבו של עם אחר, כפי שחכמינו זכרונם לברכה מתארים זאת[6]: כעובר בבטן אמו לפני לידתו. גם העובר בבטן אמו הוא, בעצם, דבר חי, שלם ומתפתח, בעל גוף מושלם, שיש לו ראש וכל האיברים. אולם לאמיתו של דבר אין הוא מהווה כלל כל מציאות עצמאית. אין לו[7] שכל ורגש משלו. לכל מקום שהאם הולכת - לשם הולך העובר אוטומטית, הוא ניזון רק מהמזון שהאם אוכלת, וכך הלאה.
כזה היה גם מצבם של בני־ישראל במצרים קודם הגאולה. אמנם הם היו 'עם' מכל הבחינות, כאמור, ואפילו היתה להם ארץ מיוחדת, ארץ גושן. הם היו "מצויינים", שונים מן המצרים בשפתם המיוחדת, בתלבושתם המיוחדת וכו'[8], אבל הם היו משועבדים וטמועים כל־כך בין המצרים, עד שהיה[9] אפשר לדמות שהם עובדים את העבודה זרה, האליל המצרי, שהיה הטלה. ואז בא הענין של "לקחת לו גוי מקרב גוי", שראשיתו[10] היתה בעובדה שבני ישראל לקחו כבש[11] לעיני המצרים, בשעה שכאמור, הכבשים[12] היו ה'עבודה זרה' של ארץ מצרים, והוכיחו שאינו אלא כבש לאכילה, הנאכל לאחר שהוא עובר 'הכנה' על־ידי אש (כמצווה על־ידי הקב"ה), לאכילתו באופן של "ראשו על כרעיו ועל קרבו"[13].
כאן אנו למדים הוראה:
אדם עלול להשלות את עצמו ואת סביבתו שהוא, כביכול, אדם עצמאי, בעל שכל משלו ורגש משלו וכדומה. וכאשר אומרים עליו שהוא משועבד ומשרת את ה'עבודה זרה' של הסביבה הנכרית ושל העמים שמסביבו - הוא טוען שהוא בן־חורין ובלתי־תלוי.
כיצד יכולה להיווצר נפילת־רוח כזאת וטעות מרה כזאת? - אלא שזו תוצאה של 'הימכרות עצמית' לעבדות: הרדיפה אחרי הלך הרוחות הרעיוני של הסביבה ושל גויי הארץ ("ראשו"), או אחרי סיפוק תאוות הכבוד או תאוות אחרות (הנכללות במונח הכללי של תאוות האכילה, "קרבו") או אחרי אינסטינקטים נמוכים יותר ("כרעיו"), או אחרי כולם יחד - עד שאינו אלא כבחינת "עובר במעי אמו", אם כי בהיותו משוחד מקנאה, תאווה וכבוד[14], או כנ"ל, "ראשו על כרעיו ועל קרבו" - אין הוא חש כלל בגלותו הנוראה בשפלותה כ'עבד לעבדים', לעובדי עבודה זרה, ועד כדי כך שהוא משלה את עצמו כאילו הוא אדם בן־חורין.
בא חג הפסח ומלמדנו שאפילו במצב המתואר לעיל - אם האדם רק יזכור את "ויאמר[15] ה' אל משה", את תורת משה, יהיה מסוגל לבצע את "ושחטו אותו", טביחת ה'עבודה זרה' שלו, ושריפתה "צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו", לשרוף את הכול באש של "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך[16] ובכל נפשך ובכל מאדך"[17][18], עד שיהיה אצלו "כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי - אלקים לעולם"[19], שגופו ונשמתו כלים תמיד לאלקות.
ויהיה אז הענין של "לקחת לו גוי מקרב גוי", הקב"ה יהפוך אותו מן הקצה אל הקצה, מן העבדות השפלה ביותר אל החירות האמיתית, ככתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[20]. - יציאת מצרים וחירות אמיתית קשורות בעבודת ה', כפי שחכמינו ז"ל אומרים: "עבדַי הם (בני־ישראל הם עבדי ה', וממילא - ) "ולא עבדים לעבדים"[21].
מצות־עשה[22] מן התורה היא על כל יהודי להזכיר ולזכור את יציאת מצרים בכל ימות השנה, בימים ובלילות. עליו לעשות את כל התלוי בו שלא יישאר הדבר בזיכרון בלבד, אלא שיבוא לידי מימוש בחיי היום־יום[23]. ואז עוזר הקב"ה להשתחרר מ'מצרים' ולהגיע לעצמאות ולחירות אמיתית, וההשתחררות באה באופן של "אותות ומופתים" עד - "לעיניך", בצורה ברורה ומשמעותית עד שהדבר נראה לעיניים.
יברך ה' ויצליח, שחג הפסח יעורר כל אחד לערוך הערכה נכונה ובלתי־מוטעית של המצב שהוא שרוי בו בענין "זמן חירותינו", הן כפרט והן כחלק מן הכלל[24], בחייו האישיים ובהתנהגותו בחייו החברתיים, ושמצוות זכירת יציאת מצרים ביום ובלילה בכל ימות השנה תחזק ותעמיק את הגאולה ואת החירות.
שכן בזה, כבכל עניני טוב וקדושה, יש תמיד מקום לקיים את הציווי "מעלין בקודש"[25][26].
ומגאולת הפרט נזכה בקרוב לגאולת כלל ישראל, ובאופן שהיה בגאולה הראשונה - "במסות באותות ובמופתים" גו', ולמעלה מזה - כהבטחה: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שאפילו לגבי הניסים של יציאת מצרים יהיו אלה נפלאות[27],
בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
בברכת חג הפסח כשר ושמח[28]
מנחם שניאורסאהן
[1] הראשון: בזמן ובמעלת ראש לרגלים (ר"ה ד, א. פירוש המשניות ור"ח שם).
[2] הבסיס: כמש"נ אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ (יתרו כ, ב ובפרש"י (מהמכילתא) שם).
[3] וחג הסוכות . . זכר: ויקרא (כג, מג) ובפרט שזהו חלק המצוה (ב"ח לטואו"ח ר"ס תרכ"ה, שו"ע אדמו"ר הזקן שם).
[4] עיקריים וכלליים במידה נעלה ביותר: ובפרט עפמשנ"ת בס' החינוך מכ"א: יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו.
[5] "הנסה . . לעיניך": ואתחנן ד, לד.
[6] מתארים זאת: מכילתא לבשלח יד, ל. מדרש תהלים לקז, ד. ילקוט שמעוני ואתחנן, שם. ועייג"כ ש' הפסוקים ר"פ שמות.
[7] אין לו: עיין סנה' צא, ב: נשמה מאימתי כו' מאימתי יצה"ר כו'. ובמפרשים שם. זהר ח"א ר"פ וישב. ס' חסידים סי' תתשל"ז. רש"י בראשית ח, כא (ובמפרשיו שם).
[8] "מצויינים" . . וכו': ראה מפרשי הגדה של פסח שם. ולהעיר משו"ת צמח צדק יו"ד סצ"א (ובהשמטות בח"ו).
[9] עד שהיה: ראה ילקוט שמעוני שם. זהר ח"ב קע, ב.
[10] שראשיתו: כדרז"ל עה"פ משכו וקחו (בא יב, כא. תיב"ע. מכילתא, שמו"ר שם). וראה לקוטי אמרים להרב המגיד ד"ה משכו (סקכ"ד). ובאור תורה שם. ועיין ג"כ בס' עבודת הלוי (להרה"צ וכו' ר"א מסטראשעלא) ד"ה להבין כו' שבת הגדול ואילך.
[11] לקחו . . כבש: על דרך הרוב (תוד"ה מאלי' פסחים ג, ב), אף שיכול להביא גם מן העזים (בא יב, ה), ורוב עד כ"כ - ש"בסדר קרבן פסח" אף שמתחיל ש"מביא מן הכבשים או מן העזים" ממשיך וכולל בהאימורים גם האלי' - שאינה אלא בכבש (פסחים צו, ב. וראה היעבץ בסידורו). ולכאורה י"ל שמפני הוספת האלי' היו רובם מקריבים כבש - קרבן משובח יותר: ובכל אופן צ"ע מהא (סוף כריתות) דביש לו כבש או עז איזה שירצה מקריב, אף שקרבן צ"ל "מן היפה המשובח ביותר" (רמב"ם הל' איסורי מזבח בסופן). ואולי זהו שמסיים הרמב"ם "שבאותו המין שיביא ממנו" אבל ממין למין אחר אינו מחוייב, אף שלכאורה הטעם דכל חלב לה' מחייב ג"ז. ואכ"מ.
[12] הכבשים היו: בכלל, אבל לא השה שלקח. ועיין זהר ח"ג רנא, א.
[13] "ראשו . . קרבו": בא יב, ט.
[14] מקנאה . . וכבוד: אבות פ"ד, מכ"א.
[15] "ויאמר .. אותו": בא יב, א. יב, ו.
[16] לשרוף . . לבבך: ודחז"ל בשני יצריך (ברכות רפ"ט. ובירוש' שם ספ"ט דאברהם עשה יצה"ר טוב דכתיב ומצאת את לבבו (שתי לבות) נאמן לפניך). וראה תורת הבעש"ט במרז"ל איזהו גבור הכובש (כתר שם טוב הוצאת קה"ת - בהוספות סצ"א).
[17] באש של "ואהבת . . מאדך": כי פרשה א' דק"ש היא רצוא וכנאמר בה בכל מאדך (לקוטי תורה ואתחנן יג, ב. סידור שער הקריאת שמע. בשעה שהקדימו תרכ"ו. ועוד).
[18] "ואהבת . . מאדך": ואתחנן ו, ה.
[19] "כלה . . לעולם": תהלים עג, כו. וראה יהל אור שם. ד"ה כנשר יעיר, תרע"ה.
[20] "בהוציאך . . הזה": שמות ג, יב.
[21] "עבדי . . לעבדים": קידושין כב, ב. וש"נ.
[22] מצות־עשה: רמב"ם הל' ק"ש פ"א, ה"ג. שו"ע אדמו"ר הזקן ר"ס סז.
[23] שיבוא לידי מימוש בחיי היום־יום: שהרי בכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא רפמ"ז).
[24] כפרט . . הכלל: להעיר מאגרת הקודש ס"ד (קח, סע"ב ואילך).
[25] "מעלין בקודש": כנרמז בלשון מרז"ל זה (ברכות כח, א), אף שאין זה פירושו.
[26] "מעלין בקודש": יש מקשין ע"ז מדעת האחרונים דרשאי אדם להוריד עצמו משררותו אף דיש בה גם קדושה (הובאו בשדי חמד כללים מ, כלל קצד בסופו) - ושאני התם דחששו שאין ראויים לכך ואיך ישתרר?!
[27] "כימי צאתך . . שאפילו לגבי . . נפלאות: מיכה ז, טו. אור התורה שם. ד"ה כי בחפזון, תש"ח.
[28] חג הפסח כשר ושמח: כי מצותו במצות - וצ"ל ושמרתם את המצות - ובד' כוסות יין המשמח אלקים ואנשים. וראה לקוטי לוי יצחק - אגרות (ע' קצז) שכשר ר"ת כמוצא שלל רב לרמז על בירור הניצוצין שהוציאו ישראל ממצרים כמ"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול, שמח הו"ע הד' כוסות, מוחין דאבא, דאימא כמ"ש בפרי עץ חיים.
