בס"ד

אני לוי יצחק בן זעלדא רחל. הגלתי על משך ה' שנים למתא ציאילי במדינת קאזאחסטאן. ומהם, היינו מהמשך הזה בתחלתו, ישבתי בבית האסורים. מן ט' ניסן ה'תרצ"ט עד ט"ו שבט שנת שת"ה (בס"ה בחמשה בית האסורים, בתחלה בדניפּראָפּעטראָווסק ואח"כ בקיוב ואח"כ עוד הפעם בדניפּראָפּעטראָווסק, ואח"כ בחאַרקאָוו ואח"כ באלמא־אטא), היינו משך ש"ג ימים כמספר שב"א. ואימתי הודיעו לי שמשפטי נמסר להאסאָבאַ־סאָוועשצאַניע דנ' ק' ו' ד' סס"ר - בליל הושענא רבה קרוב לאשמורת הבוקר בבית האסורים בדניפּראָפּעטראָווסק, והם שפטו אותי על גלות ה' שנים הנ"ל.

ומובן שכל זה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה על כל חטאתי ועונותי ופשעי המרובים. ויהיה זה לי כפרת עוון. וה' הטוב אשר לא כלו רחמיו ירחם עלי ועל ב"ב שיחיו בתוך כלל ישראל בזכות אבותי הקדושים נ"ע זצוקללה"ה זיע"א. ובמהרה יוציאני מן המצר למרחב. וישיבני לביתי היינו לאשתי ולזרעי יחיו ואהי' עמהם יחד במנוחה שלוה השקט על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים לאורך ימים ושנים טובים ונעימים בתכי"א אכי"ר.

והנה, שמי רומז על גבורות. הן לוי והן יצחק (ועיין ברשימה על מארז"ל ע"פ לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני. בעניין לוי ויצחק) כידוע. וכן מספר שניהם יחד שהוא מספר נד"ר, הנה נד"ר הוא בבינה מקור הגבורות, וכן בהצטרף לזה מה שאני בן זעלדא רחל - הנה יעלה ביחד מספר תרנ"ו, שהמספר הזה רומז על שמות אלקים במילוי יודי"ן ש'. וברבוע ר', פשוט פ"ו, והנקודות דשם אלקים הם ע' ביחד - הוא תרנ"ו, מספר שוש"ן. (ש"ו - מספר: לו"י יצח"ק ב"ן, ש"ן - מספר זעלדא רחל).

(שושן הוא אדום כמו שושנה אדומה, והיינו בינה מקור הגבורות. ולכן ביום הכיפורים בחי' בינה מתחיל הפייט דתפלת מוסף בתיבת שושן - שושן עמק איומה. והמחתה דקטרת של יוה"כ הייתה של זהב אדום. ויום הכפורים הוא כמו פורים כידוע. הנה בפורים היה כל המעשה בשושן הבירה. וי"ל שושן הבירה שהיתה עיר גדולה עיר המלוכה רומז על בינה, וד"ל).

וזהו שישבתי בבית האסורים משך שב"א ימים, נקודת שב"א הוא בגבורה כידוע.

והגלתי על משך ה' שנים, לנגד הה' גבורות (ומשך זמן הלימוד דעבודת הלוים הוא ה' שנים, כמ"ש בפרש"י בחומש בפ' בהעלותך בפסוק זאת אשר ללוים כו' ע"ש. כי לוים (מספר אלקים) הם בחי' גבורות, וה' שנים הוא לנגד ה' גבורות. ודע שה"פ שנ"ה הוא מספר כל הכ"ב אותיות עם אותיות מנצפ"ך הכפולים. כי האותיות שרשן ה' מוצאות הפה שהם בחי' ה' גבורות כידוע, ולכן מן ה' שנים למקרא, כדי שידע מלכתחילה כל הכ"ז אותיות...).

וישבתי בה' בתי אסורים (דניפּראָפּּעטראָווסק, קיוב, דניפּראָפּּעטראָווסק, חאַרקאָוו, אלמא־אטא), לנגד הה' גבורות. (ואם כי עיירות הם ד', אך בדניפּראָפּּעטראָווסק ישבתי בב' בתי אסורים שונים, שבתוך העיר ומחוץ לעיר. גם ע"ד ד' ה' דיהודה, שם ב"ן אותיות הפשוטים ד' ואותיות המלוי ה'. וכמ"ש במ"א).

והודיעו לי שמשפטי נמסר כו' בליל הושענא רבה שאז הוא גמר הדין, סיומא דדינא. וישב יצחק ויחפור כו'. ואז חובטין הה' ערבות מיתוק הה' גבורות. ובליל הו"ר אז הוא הצל, הבבואה דבבואה, שהוא משם אהי' דההי"ן. ועיין בפע"ח בכוונות דהו"ר. - זהו ששפטו אותי לגלות למתא ציאילי שהוא מלשון צל, ומספרו צ"ל אל, מספר אהי' דההי"ן.

ובאתי לציאילי ביום ב' י"ט שבט. יום ב' הוא לנגד מדת הגבורה, ועם י"ט הוא כ"א מספר אהיה (ע"ד כמו הו"ר שהוא כ"א בתשרי). גם הכתב בציאילי מנ'ק'ו'ד' נתנו לי בכ"א שבט ביום ד' (כמו הו"ר שהוא בכ"א בתשרי. והיה ביום ד'). וסימנך ב"ד הרומז על גבורות שלכן אין מתחילין בב"ד כידוע (ב' הוא בינה ד' הוא גבורה כמו פ' שניה ופרשה רביעית דתפילין שהם המוחין השמאלים בינה גבורה. וכתיב אני בינה לי גבורה).

ויהי רצון שבמהרה בימינו יומתקו כל הגבורות והדינים ויהפך הצל לאורה וטובה נגלית ואשוב לביתי שלום בב"א.

מדברי כ"ק אדמו"ר   מליובאוויטש זי"ע:

 אבי מורי - תכלית הביטול, ומציאות אמיתית

ברשימה זו רואים שתי קצוות:

מחד גיסא - נכתבה רשימה זו (אודות ריבוי התלאות וכו') בלב נשבר ורוח נמוכה, ומתוך ענוה גדולה, בכתבו שהמאסר והגלות הוא עניין של כפרת עוון כו'.

ולאידך גיסא - בתוכנה של הרשימה מודגש עילוי גדול ביותר השייך ליחידי סגולה בלבד - שמאורעות בדברי ימי חייו מתאימים ומכוונים על פי קבלה.

ותמיהה זו מתחזקת עוד יותר - שהתחלת הרשימה (לאחרי ההקדמה "בס"ד") היא בתיבת "אני", תואר המדגיש ענין של מציאות, בה בשעה שנכתבה בלב נשבר ומתוך ענוה, כנ"ל.

ויש לומר הביאור בזה:

"אני" - קאי על ספירת המלכות, דאף ש"לית לה מגרמה כלום" (שמקבלת מהספירות שלמעלה ממנה), תכלית הביטול, נקראת "אני", המורה על המציאות - כי להיותה בתכלית הביטול, עד כדי כך שכל מציאותה היא המציאות דלמעלה, הרי היא מציאות אמיתית.

וזהו גם מה שכתוב "ואני תפלה" (שספירת המלכות - "אני" - היא בחי' תפלה) - שמחד גיסא מודגש תכלית הביטול, שבנוגע לכל דבר צריך להתפלל להקב"ה שיתן לו, ולאידך גיסא, מודגשת גם מציאותו, "אני תפלה", שהוא המתפלל, ובטוח שתפלתו תתקבל כו', שכן להיותו בתכלית הביטול נעשית מציאותו המציאות דלמעלה, ועד שתפלתו היא באופן ד"אדנ־י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

וכפי שמצינו אצל הלל הזקן - שהיה ענוותן, "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל". וביחד עם זה, "אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר אם אני כאן הכל כאן", תוקף המציאות. וההסברה בזה היא, כאמור, שמצד גודל הביטול, שאינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו היא המציאות דלמעלה - הרי הוא מציאות אמיתית.

ועל פי זה יש לבאר פתיחת הרשימה בתיבת "אני" - שלא זו בלבד שאינה בסתירה לענין הענווה והביטול, אלא אדרבה, מצד תכלית הביטול שאינו מציאות לעצמו הרי הוא מציאות אמיתית, המציאות דלמעלה, וכיון שכן, הרי כל פרטי המאורעות בדברי ימי חייו הם מתאימים ומכוונים ע"פ תורת הקבלה.

ויש להוסיף בזה בפרטיות יותר - ע"פ הביאור במאמרו של הלל "אם אני כאן הכל כאן":

רש"י מפרש שהיה הלל אומר "בשמו של הקב"ה". אבל בתוס' איתא "בירושלמי משמע שהיה אומר על עצמו, דפריך ולקילוסיו הוא צריך, כלומר וכי היה צריך לשבחו? והכתיב 'אלף אלפים ישמשוני'! ומשני דכנגד ישראל היה אומר, וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל, שנאמר ונעים זמירות ישראל, וכתיב ואתה קדוש יושב תהלות ישראל".

ויש לומר התיווך בזה ("בשמו של הקב"ה", "כנגד ישראל", ו"על עצמו") - שלאמיתתו של דבר מציאותם של כל בני ישראל היא המציאות דלמעלה. אלא, שאצל הלל היה זה באופן גלוי, מצד גודל ביטולו שהיה ענוותן עד כדי כך שאינו מציאות לעצמו וכל מציאותו אינה אלא המציאות דלמעלה, על דרך מאמרו של רשב"י "אנא סימנא בעלמא", שכל מציאותו היא סימן על המציאות דלמעלה.

ועל דרך זה יש לומר בנידון דידן - שלאמיתתו של דבר הרי כל פרטי העניינים של כל בני ישראל הם מתאימים ומכוונים על פי קבלה, אלא, שאצל אאמו"ר היה זה באופן גלוי, כיון שנרגש אצלו הביטול בתכלית, עד שכל מציאותו אינה אלא המציאות דלמעלה.

(משיחות כ' מנחם אב תשכ"ה, תשל"ה)

הלימוד מהסתלקות אבי מורי בכ' אב

בהמשך לתוכן הרשימה על דבר השייכות לענין הגבורות, שתכליתן ומטרתן שיומתקו לטוב (כמ"ש בסיום הרשימה) - יש להוסיף ולבאר גם רמז בנוגע ליום הסתלקותו (גמר ושלימות והסך־הכל ד"כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו") בעשרים באב:

עשרים באב שייך לראש השנה - כידוע שיש נוהגים לעשות התרת נדרים בכ"ף אב שהוא ארבעים יום לפני ראש השנה, ויש לומר שענינו ע"ד ובדוגמת ארבעים יום קודם יצירת הולד, ודוגמתו בנוגע ללידת אדם הראשון בראש השנה, שההתחלה בזה היא ארבעים יום לפני זה, בעשרים באב, שאז מתחילה כבר העבודה דראש השנה.

ועשרים באב שייך גם ליום הכפורים - כמרומז בקביעותו בימי השבוע שהוא לעולם באותו יום שבו חל יוהכ"פ.

והרי ר"ה ויוהכ"פ קשורים עם עבודת התשובה [התחלת וסיום עשרת ימי תשובה], שהיא ע"ד ובדוגמת מיתוק הגבורות בעבודת האדם.

ויש להוסיף בזה בפרטיות יותר:

עשרים באב הובא במשנה בנוגע לקרבן העצים - "זמן עצי כהנים והעם . . בעשרים בו (באב) בני פחת מואב בן יהודה". ובגמרא: "תנא בני פחת מואב בן יהודה, הן הן בני דוד בן יהודה, דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרוי'".

והתיווך בזה (שהרי לא תיתכן פלוגתא במציאות) - שמשפחה זו היתה מזרע דוד ויואב (שהתחתנו זה בזה), והפלוגתא היא אם הבאת קרבן העצים היתה בזכות היותם מזרע דוד או בזכות היותם מזרע יואב.

ויש לבאר תוכן ענינם של דוד ויואב בקשר לעבודת התשובה:

החילוק שבין דוד ליואב, הוא שדוד עסק בתורה ויואב יצא למלחמה, כדאיתא בגמרא "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה", היינו, שדוד ויואב מסמלים ב' הענינים הכלליים שבעבודת ה' - עבודה בעניני קדושה (תורה), ועבודה בבירור העולם (מלחמה).

ויש לומר דוגמתם בעבודת התשובה - שענינו של יואב, מלחמה, קאי על תיקון העבר שבתשובה, חרטה על העבר, שענין זה נעשה באופן של מלחמה; וענינו של דוד, תורה, קאי על שלימות התשובה, ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", ומובן, שבהיותו במעמד ומצב כזה אינו זקוק למלחמה עם הרע, אלא עבודתו היא באופן של הליכה מחיל אל חיל בקדושה גופא.

• • •

ויש לבאר ענין נוסף בנוגע לכללות עבודתו של אאמו"ר על פי האמור בנוגע לקרבן העצים בעשרים באב:

יש עילוי מיוחד בנדבת העצים לאחר חמשה עשר באב - "בעשרים בו" - כיון ש"מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין", ואף על פי כן, עמדו משפחות אלה והתנדבו עצים למזבח, למרות שלא יוכלו להשלים זה על ידי כריתת עצים (טובים) חדשים.

כלומר, בנדבת העצים "בעשרים בו" מודגשת מעלתם של המשפחות שהתנדבו - שויתרו על טובתם הפרטית לטובת כלל ישראל, לצורך קרבנותיהם של כל ישראל, ולא רק קרבנות ציבור, אלא גם קרבנות יחיד (וגם זה שנמצא במעמד ומצב ירוד שצריך להביא קרבן חטאת וכיו"ב).

ויש לומר שהסתלקות אאמו"ר בעשרים באב (שמסמל הויתור על הטובה הפרטית בשביל כלל ישראל) מדגישה עניין עיקרי בעבודתו כל ימי חייו - מסירת נפש לטובת כלל ישראל, שויתר על טובתו הפרטית בשביל העבודה דהרבצת וחיזוק התורה והיהדות, מבלי להתחשב בגודל הסכנה שבדבר, ועד שבגלל זה נאסר והגלה ונפטר בגלות.

(משיחות כ' מנחם אב תשכ"ח)