וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְּרֵאשִׁית: מָה רַבּוּ מַעֲשיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: הַמֶּלֶךְ הַמְּרומָם לְבַדּו מֵאָז, הַמְּשֻׁבָּח וְהַמְּפאָר וְהַמִּתְנַשּא מִימות עולָם:  אֱ־להֵי עולָם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ, אֲדון עֻזֵּנוּ, צוּר מִשגַּבֵּנוּ, מָגֵן יִשְׁעֵנוּ מִשגָּב בַּעֲדֵנוּ:

ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית – כי כל העולמות והברואים אינן אלא בחי' מעשה ועשיה גשמיות – מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית

וחידושם הוא התהוותם מאין ליש רק מהארה בעלמא ואינו דרך התלבשות והשתלשלות עילה ועלול כו' שהרי הוא ית' קדוש ומובדל, והוא:

המלך המרומם לבדו מאז

פי' שהוא לבדו ית' הוא מרומם ונעלה מגדר עלמין כמאז קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו בלי שום שינוי ח"ו, והוא:

המתנשא מימות עולם

והחיות המתפשט לתוך עלמין הוא רק המלך בלבד שבשביל שהוא מלך כו' כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים כו'. ולכך אומרים אח"כ:

ברחמיך הרבים רחם עלינו

כי מאחר שהוא ית' המתנשא מימות עולם ואינו בגדר עלמין כלל כי הוא הסובב כל עלמין כו' הרי הרחמנות גדולה מאד על האדם שנתגשם ורחוק מאד מה' בתכלית, ואומרים:

אדון עוזנו

הגם שאין אור א"ס ב"ה נתפס ונקלט לתוך הנפש להיות תוכה רצוף אהבה בביטול זה מ"מ הרי הוא אדון עוזנו בחי' אדון זו מלכותו ית' וכמ"ש שום תשים עליך מלך בחינת מקיף ונמשך מזה ג' בחי' מקיפים להנשמה במחשבה דבור ומעשה. וזהו:

צור משגבנו, מגן ישענו, משגב בעדנו

כי צור הוא לשון מחסה כמ"ש צור עוזי מחסי וכן מגן ומשגב והן הם מקיפים לשלשה בחי' מחשבה דבור ומעשה ונפש רוח ונשמה כנגד ג' בחינות "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" שמקיפים את נפש רוח ונשמה מכל צד להתכלל באור א"ס ב"ה ממש להיות צרורה בצרור החיים את ה' ממש... וזהו ענין לבושי הנשמה בעוה"ב ולבוש זה נעשה ע"י המצות, כי הנה המצות הם גם כן בג' בחינות מחשבה דבור מעשה כי יש מצות התלויות במחשבה לבד ובכונת הלב שאם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא כלל ויש התלויות בדבור כו' והן הם בחי' מקיפין כמאמר אשר קדשנו במצותיו שע"י המצות נמשך בחי' קדש העליון ומובדל.

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (פרשת שלח לח,ד)

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ יוצֵר מְשָׁרְתִים, וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו כֻּלָּם עומְדִים בְּרוּם עולָם... וְכֻלָּם פּותְחִים אֶת פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה, וּמְבָרְכִים וּמְשַׁבְּחִים, וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים, וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים... עונִים בְּאֵימָה וְאומְרִים בְּיִרְאָה: קָדושׁ קָדושׁ, קָדושׁ ה' צְבָאות, מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבודו: וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת השרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים: בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:

כדי שתרד ותמשך בחינת אש שלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט ע"י אתערותא דלתתא, והיינו ע"י התבוננות במקור חוצבה ושרשה במרכבה העליונה שממנה נלקח הכח המתאוה שבנפשו הבהמית כנ"ל. איך שהם בטלים בבחי' מרכבה וכסא לגבי דמות אדם שעל הכסא וזעים וחלים מחיל כסא ומתלהבים ומתלהטים בלהבת ושלהבת רשפי אש ליבטל ולהכלל באור ה' השופע עליהם.

וממילא יאיר אור האהבה גם על כח המתאוה שבנפשו הבהמית שנלקח משם לעורר לבו להיות נעתק מתענוגים גשמיים אשר נשקע בהם ולהיות נמשך אחר שרשו להבטל ולהכלל באור ה'.

ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות ק"ש שתים לפניה ברכת יוצר אור ששם נאמר ונשנה באריכות סדר המלאכים ושרפים וחיות איך שהם בטלים לאורו ית' ויוצר משרתים ואשר משרתיו כו'.

יוצר משרתים שכמה אלף ורבוא רבבות נבראים בכל יום ומחמת תוקף אהבתם כאש בוערת כלים ונשרפים וחוזרים ומתחדשים ואשר משרתיו מששת ימי בראשית כמה אלף ורבוא רבבות בגדוד א' ולגדודיו אין מספר כדכתיב "היש מספר לגדודיו" כדמשני בגמרא

וכולם מעריצים ומקדישים כו' מחמת השגתם שיודעים ומשיגים שחיותם וקיומם הנמשך להם מאתו ית' הוא מבחינת שמו לבד כמו על דרך משל שמו של אדם שאינו עצם מעצמותו כלל אלא איזה בחינת הארה והתפשטות ממנו כדי שיוכל זולתו לקרוא לו בשמו ונקרא אור א"ס ב"ה כלומר הארה ממנו בלבד...

ואומרים קדוש כלומר שהוא מובדל מהם ואינו מתלבש בהם בבחי' גילוי כי הנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים שכל חיות המתפשט מאור א"ס ב"ה להחיות כל הנבראים להיות ממלא כל עלמין אינו כדרך הנשמה המחיה וממלא כל הגוף שהיא מתלבשת בתוכו והיא מתפעלת ממקרי הגוף משא"כ בו ית' אני ה' לא שניתי כתיב ואתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו' אלא שכל העולמות מקבלים חיותם ושפעם וקיומם מבחי' מלכותו בלבד שהוא בחי' התפשטות והארה ממנו ולחוץ...

וזהו בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו פי' שכל השבח וההילול מחמת איזה השגה אינו אלא בחי' שמך ששמו נקרא על הנבראים והוא בבחי' לעד שאינו מתלבש ומתגלה בהם אלא עומדים בריחוק מקום וכדכתיב "כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם" ופי' צוה ונבראו כאלו הם מעצמם נבראו ממילא מאין ליש ע"י צוויו שאין חיותו ית' המחיה ומהוה אותם מאין ליש מתפשט ומתלבש בתוכם בבחי' גילוי כי מ"ש וברוח פיו כל צבאם לא שיהיה כח הפועל מתלבש ממש בנפעל אלא שהוא כח השופע עליהם בלבד... ואותה אנו מבקשים שישתבח דהיינו להיות בבחי' זו שבח ותוספת בתוקף אור וגילוי אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא קדוש ומובדל..

והנה המלאכים מחמת גודל עוצם השגתם ששפען וחיותן נמשך מבחי' שמו לבד שהוא קדוש ומובדל לכן הם בבחי' רצוא ושוב, רצוא ברשפי אש שלהבת מתלהטת להכלל באורו ית', ושוב ביראה שמחמת היראה הם חוזרים ונרתעים לאחוריהם כענין שנאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו שיבורך ויומשך למטה ג"כ בבחי' גילוי כמו שהוא למעלה

ומזה יתבונן המשכיל להיות ג"כ בבחי' רצוא ושוב באהבה וחשיקה וחפיצה להיות נמשך אחר שרשו להתכלל באור ה' שהוא קדוש ומובדל כו' ושוב ביראה להיות מקבל עול מלכות שמים למטה כמ"ש שום תשים עליך מלך וכמארז"ל אם רץ לבך שוב לאחד שיעשה מכון לשבתו ולהיות ה' אחד שורה למטה כמו למעלה.

אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה (פרשת תצא לד,ד)

  וְהָאופַנִּים וְחַיּות הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדול מִתְנַשּאִים לְעֻמַּת השרָפִים, לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאומְרִים: בָּרוּךְ כְּבוד ה' מִמְּקומו:

הנה כתיב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" שהחיות הקדש הן בבחינת רצוא להכלל באור אין סוף ברוך הוא.
ולהיות הרצון העליון הוא בבחינת השוב וכמ"ש "לא תהו בראה ולשבת יצרה" על כן הן בבחינת שוב.
אמנם ע"י הרצוא שלהם הרי הם מעלים ומגביהים את הכסא למדריגה גבוה יותר, דזהו כללות ענין המרכבה שמגביה למעלה ומדריגה גבוה. ויש בזה כמה בחינות ומדריגות וכדאיתא בכתבי האריז"ל שיש כרוב, חיות ואופנים. כרובים ושרפים בעולם הבריאה, חיות ביצירה, ואופנים בעשיה.
דהמרכבה דעולם הבריאה היא למעלה הרבה יותר מהמרכבה דעולם היצירה ולכן משלו רז"ל את ישעיה ויחזקאל לבן כרך ובן כפר שראו את המלך שישעיה הוא כבן כרך שראה את המלך, שהבן כרך הוא שמורגל בראיית המלך והגם שמתפעל במאוד מגדולת המלך והדרת גאונו, אמנם עם זה הרי בראייתו הוא משים לבו גם על עניינים פנימיים כי להיותו בן כרך הוא יודע גם מענייני הנהגת המלוכה ומתענג על זה בתענוג גדול כי הוא יש לו הבנה בזה ופועל בו ביטול פנימי. משא"כ בן כפר כשרואה את המלך שאינו מורגל בראיית פני המלך ואינו יודע ומשיג עניני המלוכה הרי הוא מתפעל מחיצוניות העניינים והביטול הוא ג"כ ביטול חיצוני.
והדוגמא מזה למעלה הוא בשרפים שהם בעולם הבריאה ד"אימא עילאה מקננא בכורסיא" שהוא עולם ההשגה והשרפים שהם בעולם הבריאה, הרי הם משיגים דאוא"ס הוא קדוש ומובדל ואיך דכולא קמיה כלא חשיב והרי הם בבחינת ביטול פנימי ממש דעל שם זה נקראים שרפים שמתבטלים בנועם השגתם זו. אבל האופנים אינם משיגים רק שיודעים שיש מה שלמעלה מהשגתם אבל אינם משיגים מהו, על כן הביטול שלהם הוא ביטול חיצוני בלבד וזהו ג"כ סיבת הרעש שלהם, דלכאורה מאחר שאינם משיגים מפני מה הם מרעישים כל כך אך באמת היא הנותנת, דלפי שאינם משיגים לכך הם מרעישים, ועל דרך משל מי שהוא משיג שכל עמוק ביותר אם משיגו בטוב אינו מרעיש כלל, כי אם הוא נכנס יותר לעומקו ופנימיותו של המושכל ההוא ונדבק מאד בהענין עד שמתבטל מכל מציאותו בעריבות ומתיקות השכל ההוא והוא בנחת ומנוחה דוקא בחשאי. אבל זה שיודע שיש כאן איזה שכל עמוק ואינו יודע מהו הרי הוא מרעיש עד אשר ידע הענין ההוא. וכך האופנים הנה מפני העדר השגתם משום זה הוא הרעש שלהם.
ומובן מזה איך שהמרכבה דשרפים הוא למעלה הרבה מהמרכבה דחיות ואופנים.
הרבי הריי"ץ, ספר המאמרים קונטרסים (ח''א, ד"ה והאר עינינו)

אֵין עֲרוךְ לְךָ וְאֵין זוּלָתֶךָ, אֶפֶס בִּלְתֶּךָ, וּמִי דּומֶה לָּךְ. אֵין עֲרוךְ לְךָ ה' אֱלהֵינוּ בָּעולָם הַזֶּה, וְאֵין זוּלָתְךָ מַלְכֵּינוּ לְחַיֵּי הָעולָם הַבָּא, אֶפֶס בִּלְתְּךָ גּואֲלֵינוּ לִימות הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין דּומֶה לְּךָ מושִׁיעֵנוּ לִתְחִיּיַת הַמֵּתִים: 

יש לומר דחשיב סדר ומדריגות בעולמות: עולם הזה ועולם הבא והיינו גן־עדן, וימות המשיח ותחיית המתים.
וחשיב פרטי מדריגות בשבח אור־אין־סוף מה שניכר בכל עולם ועולם לפי מה שהוא, ואומר:

אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה
דבעולם הזה מובן ומורגש איך שאין ערוך לך. דהנה ידוע דבריאת יש מאין אי אפשר להיות בדרך עילה ועלול דעילה ועלול הוא שהעלול יש לו ערך להעילה וכמו שכל ומדות ומחשבה דיבור ומעשה.. משא"כ מציאות היש הגשמי מהרוחני אינו בסדר והדרגה דאם כן לא הי' גשמי כ"א רוחני, ומה שנעשה גשמי אינו בערך לגבי מקורו כלל .. ונמצא בעוה"ז מה שנעשה מציאות יש גשמי ניכר איך שאין ערוך הנברא לגבי האלקות, כי בסדר והדרגה בערך לא הי' מציאות יש כלל ומובן בשכל מאחר שנעשה מציאות יש הרי אינו בערך האלקות כלל כו'.
ומזה נבין גם למעלה בעולמות עליונים עד שגם בחי' החכמה דאצילות שאין ערוך כלל לגבי עצמות אור אין סוף ..

ואין זולתך מלכינו לחיי העוה"ב
הנה ידוע דאף שהיש נראה למציאות דבר נפרד בפני עצמו כו' אמנם האמת אינו כן אלא שבאמת היש בטל לאלקות ורק נראה ליש.. דהנה מציאות היש שנתהווה מאין הרי הוא התהוות חדשה שלא הי' במקורו כי המקור הוא רוחני ואין שם מציאות יש כלל וא"כ מה שנתהווה יש הרי הוא התחדשות (ולכן אין ערוך כלל כו' כנ"ל) ומאחר שהוא התחדשות הרי בהכרח שהמקור המהווה אותו יהי' בו תמיד ואם יסתלק ממנו יהי' אין ואפס ויתבטל מציאותו. והמשל בזה הוא כמו אבן כאשר זורקין מלמעלה למטה, שהוא בטבעו הרי הוא יורד למטה מעצמו ואף בלא כח הזורק, משא"כ כשזורקין אותו מלמטה למעלה שהוא היפוך טבעו הרי הוא מיד יפול למטה, והוא מפני שהזורק פועל באבן דבר חידוש היפוך טבעו ולזאת כל זמן שמקיפו כח הזורק שפעל בו ההתחדשות הפעולה קיימת וכשנכלה הכח הפועל מתבטלת הפעולה וחוזר לטבעו הראשונה. כמו כן יובן בענין התהוות היש מאחר שהוא התחדשות בהכרח שיהי' מקורו בו תמיד לצורך קיומו כו', וזהו מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכמו"כ בשארי הנבראי' צ"ל בהם הכח האלקי תמיד. ומאחר שכן הרי עיקר מציאות הנברא הוא הכח אלקי המהווה אותו ומבלעדו אין שום מציאות.
וזהו ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב, דבגן עדן שם נרגש איך שאין זולתך מלכינו כלל, שהעיקר הוא האין האלקי והיש בטל ויותר מזה שהיש בטל במציאות ממש ואינו דבר בפני עצמו כלל, והיינו בחינת אור מלכות דאצילות שמאיר בגן עדן, שהביטול דאצילות הוא שאינו נרגש היש כלל רק מיוחד בתכלית היחוד, וזהו ואין זולתך כו'..

אפס בלתך גואלינו לימות המשיח
יש לומר דההפרש בין ואין זולתך לאפס בלתך הוא ההפרש בין ביטול הכלים לביטול האור, דאפס הוא ביטול יותר, דאין זולתך הוא מורה שיש מציאות אלא שבטל כו', ואפס הוא שאין מציאות זולת כלל.
והענין דהנה אף בחינת כלים דאצילות שהן אלקות, מכל מקום באצילות גופא נקראים בריאה יש מאין שהן בחינת יש הנאצל אלא שבטלים ומיוחדים באלקות כו'.. אמנם בחינת האור הוא אצילות שבאצילות שהוא מעין המאור ממש ודבוק במקורו תמיד ..
ואימתי נמצא האור כשהעצם המאור נמצא. וכמו אור וזיו השמש הנה כשמאיר עצם השמש אז נמשך ממנו האור וכשיסתיר איזה דבר על גוף השמש לא יאיר אורו כו'..
וענין הדביקות ידוע שהוא ענין הביטול ודבוק תמיד במקורו ואז הוא במציאות, ונמצא מהו מציאותו הוא הביטול מה שאינו במציאות בפ"ע כלל (ע"ד המבואר במקום אחר לענין נבראים דעלמא דאתכסייא שזהו כמשל דגים שבים שמובלעים במי הים ואז הם חיים וקיימים ואם יפרדו ממקורן הוא המים הרי הם מתים וא"כ כל חיותם מה שהם במציאות דבר הוא כשמובלעים ודבוקים במקורן כו'), וזהו אפס בלתך יש לומר דקאי על בחינת האור שאינו שום מציאות בפני עצמו ומציאותו הוא כשדבוק ובטל במקורו כו'. וכמבואר במקום אחר דאור וכלי הם בחי' סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, ולעתיד לבא בימות המשיח יאיר בחי' סובב כל עלמין, וזהו אפס בלתך גואלינו לימות המשיח.

ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים
יש לומר ואין דומה לך הוא בחינת עצמיות האין סוף שלמעלה מבחינת גילוי לגמרי הוא בחי' העצם ממש, דבחינת האור הוא רק גילוי העצם (שאין בו מבחינת העצם כו'), ואף שהוא מעין המאור מכל מקום הרי הוא בבחינת גילוי, והיינו שנצטייר באיזה ציור על כל פנים (מפני שהוא רק הארה כו', ומבואר במ"א דכל ציור הוא גבול ויש ונקרא חיצוניות כו'), משא"כ העצם לא נצטייר בשום ציור כלל מפני שאינו בבחינת גילוי כלל ואי אפשר להיות בדמיון כזה בשום מדריגה שהרי הוא התפשטות וגילוי איזה גילוי שיהיה כו', ואינן בבחינת העצם ממש...
יש ג' בחינות ומדריגות בחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין ועצמיות שלמעלה מבחינות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. דגם סובב כל עלמין הרי הוא בחינת גילוי אור ולכן נקרא סובב כל עלמין שיש לו שייכות לעולם, משא"כ בחינת עצמיות אינו שייך לעלמין כלל שאינו בגדר גילוי כלל דסובב כל עלמין גם כן... והנה יחיינו מיומיים זהו ב' מדריגות סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, וביום השלישי הוא בחינת תחיית המתים אז יקימנו ונחיה לפניו ממש בחינת עצמית אור אין סוף שלמעלה מסובב כל עלמין.. ואין דומה לך בחי' העצמות ממש הוא מושיענו לתחיית המתים במהרה בימינו אמן.
הרבי הרש"ב, ספר המאמרים תרנ"ב (שמחת תורה)

ברכת יוצר אור – יראת ה'

ברכת יוצר אור כולה דברי יראת הרוממות, איך לגדולתו אין חקר ואיך כל העולמות עליונים ותחתונים ומלאכים מתבטלין ומודים ומשתחווים באימה וביראה וכולם מקבלים כו'.

כשיתבונן האדם בפרטי ענין הברכה זו יתלבש ביראת הרוממות.. וברכה זו הכנה לפסוק "שמע ישראל" שהוא קיצור ברכה זו וד"ל.

וברכת אהבה רבה שכולה דברי אהבה שיקרבנו ה' לעבודתו ולתורתו שיתן לו לב להשכיל כו' ברכה זו הכנה לפרשת "ואהבת" כו' וד"ל.

מאמרי אדמו"ר הזקן (הקצרים עמ' ת"ה)

לגרום ביטול בנפש הבהמית

התוכן של ברכת יוצר הוא – ביטול המלאכים שרפים ואופנים וכו', והמכוון בזה הוא, שההתבוננות בענינים אלו, פועלת גם בנפש הבהמית, שגם היא תהיה בטלה לאלקות.

ועל דרך משל במלך בשר ודם, שגם איש המוני שלהיותו פשוט ביותר אינו שייך שישיג גדולת המלך ויתפעל מזה לפי שאין לו שום מושג כלל בגדולת המלך, מכל מקום, כאשר רואה איך ששרים רבים ונכבדים משתחוים ובטלים להמלך, הנה הא גופא שרואה את ביטול השרים כו', הרי זה פועל ביטול גם באיש ההמוני.

ועל דרך זה גם בנפש הבהמית, שהגם שמצד עצמו אין לו מושג באלקות כלל, מכל מקום, על ידי שמתבונן ומשיג את ביטול המלאכים, הרי זה פועל גם עליו.

ולבד זאת, הרי ידוע ששרש הנפש הבהמית הוא משמרי האופנים, ולכן כשמשיג איך ששרשו בטל, הרי זה פועל ביטול גם בו, ואדרבה, ידיעה זו שהמלאכים הם שרש נפש הבהמית, פועלת חיזוק יותר בהביטול דנפש הבהמית.

הרבי זי"ע (תורת מנחם חלק ל"א ע' 61)