ראש חודש ניסן הוא יום של התחדשות, "ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". יש בחודש הזה נקודה כללית ועקרונית, שמשפיעה על כל השנה כולה - עד כדי כך, שהיא מתחרה 'ראש בראש' עם ראש השנה שבחודש תשרי. ממחלוקתם הידועה של רבי אליעזר ורבי יהושע מתי נברא העולם - בתשרי או בניסן - ניתן להבין כי ראש השנה שבתשרי מייצג סוג מסוים של שנה וצורת חשיבה, וראש החודשים שאנו מצויים בו כעת - ראש השנה שבניסן, מתחיל סוג אחר של מודעות ודרך בעבודת השם.

דודי לי ואני לו

במאמרי החסידות מוסבר כי תשרי מייצג את הנהגת הטבע ואילו ניסן את ההנהגה שמעל הטבע. ראש השנה שבתשרי הוא יום שבו נידונים כל באי עולם, ונקצבים חיי האדם ואשר יקרה אותו במהלך השנה בגופו ובנפשו. בראש השנה אנחנו מתייחסים לעולם הזה בכובד ראש, כזה שלא לוקח בחשבון ניסים, קפיצת מדרגות וחסדים שלא לפי ערך מעשינו. ניסן, לעומת זאת, הוא חידוש מיוחד לעם ישראל. בחודש זה אנחנו משתחררים ממצרים בניסי ניסים, כשמו של החודש (ראה גמרא ברכות נז.), החורגים לחלוטין מכל חוק וטבע. זמן חירותנו ממצרים - הכבולה וכובלת את האנושות בכללי הטבע - הופך אותנו לבני חורין נצחיים; כאלה, שעולם הטבע לא יוכל לעצור בעדם ולהגביל אותם - לא בגוף ולא בנפש.

כך אומר המדרש על ראש חודש ניסן:"משבחר הקב"ה בעולמו - קבע בו ראשי חודשים ושנים, ומשבחר ביעקב ובניו - קבע בו ראש חודשים של גאולה" (שמות רבה טו,יא). "משבחר בעולמו" מתייחס לבריאת העולם והנהגת הטבע לפי ראש השנה של תשרי, ו"משבחר ביעקב ובניו" מתייחס ליציאת מצרים ולבחירה בעם ישראל והנהגתם העל־טבעית המתחילה ב"ראש חודשים של גאולה".

סדר החיים הרגילים, המוגבלים לפי כוחותינו, ניתן לנו בחודש תשרי - "אני לדודי", מלמטה למעלה, ורק אחר כך "דודי לי". לפי המאמצים שלנו הקב"ה משפיע ונותן חיים. אבל על חודש ניסן דורשים את הפסוק הנוסף בשיר השירים: "דודי לי ואני לו". זהו החודש שבו הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה, פוסח ומדלג מעל כל הפערים. הוא יורד אל מ"ט שערי טומאה ומושך אותנו אליו, לרמות הנישאות ביותר של רוחניות שלא מוגבלת ביוזמתנו ודרגתנו, ואנחנו יוצאים מכל המֵצרים אל מעבר לדרך הטבע.

תמידים ומוספים

רש"י בפירושו המפורסם בתחילת התורה, מדבר על המתח בין שני הקצוות הללו. התורה הייתה "אמורה" להתחיל "מעל הטבע" במצווה הראשונה שנצטוו ישראל, בקידוש חודש ניסן ביציאת מצרים, אך "למרות זאת" התורה מתחילה מבראשית - תיאור עולם הטבע, כפי שגם השנה מתחילה מתשרי. הסיבה לכך היא שהחידוש הגדול הוא דווקא שהאלוקות תשכון בתוך עולם טבעי, מוגבל ונורמלי. את עבודת ה' הרגילה שלנו אנחנו בונים כבני אדם החיים בעולם הזה וכפופים לחוקיו. זוהי מעלתה של העבודה היומיומית - "תמידים כסדרם". עצם התמידות מורה על חוזק ועל כוונה אלוקית מיוחדת דווקא בו.

אבל, בהגיע חודש ניסן (מלשון "ארים נסי") אנחנו מתרוממים, מרימים את הראש ומוציאים אותו מהעולם. כשמגיעים ה"מוספים" צריך לקיימם "כהלכתם", ואז החמץ שכל השנה מותר הופך לאסור, כולנו מתנקים ומתעלים מאותם הדברים שבכל השנה הם חלק בלתי נפרד מחיינו הכשרים והטהורים, כי הגיעו ה"מוספים" ויש לנו חודש של גאולה.

[באריכות ובעומק מופלא מבוארים דברים אלו בשלושת מאמרי הרבי מליובאוויטש זי"ע "החודש הזה לכם" שבספר המאמרים מלוקט אדר - סיון]

נחש ומטה

לעיניים נראים הנחשים והתנינים, הסטרא אחרא והקליפה, כמעצמות רוע, אך האמת היא שרק פרעה יכול היה להאמין בעוצמתם. אנחנו, תלמידי משה רבינו, יודעים לאחוז בזנבות של היצר הרע ולזכור כי מלבד הקדושה אין להם כל חיות וקיום משל עצמם

כמה פעמים הרהרת על כך שליצר הרע יש עוצמה גדולה יותר מאשר לך? כמה פעמים הרגשת שההתמודדות הזאת היא בלתי אפשרית? אם מחשבות והתמודדויות שכאלו אינן זרות לך, הרי שהסיפור המוכר של המכות וסוד המטה־נחש־מטה יכול לשפר את התעוזה שלך, ולא במעט...

עשרת המכות היו תהליך חינוכי למעצמה שהיוותה את שיא הקדמה האנושית. אדמו"ר הזקן, בספרו "תורה אור" (פרשת וארא, מאמר "ויאמר ה'"), מצביע על כך שאת הרעיון היסודי של המכות ניתן לזהות באות שמראה ה' לפני המכות עצמן.

אותו האות שמשה רבינו מצווה להראות לעם ישראל בפרשת שמות (ד, ב-ד) עם מטהו "השליכהו ארצה.. ויהי לנחש" מצווה הוא שוב בפרשת וארא (ז, ט-יב) להראות לפרעה כהקדמה לעשרת המכות, והפעם עם מטהו של אהרון: "קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין".

סמל הטומאה

התנין - פרעה מלך מצרים משול על ידי הנביא ל"התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט,ג). היאור הוא אלוקי מצרים והתנין פרעה הוא הקליפה וסטרא אחרא המרגיש עצמו ל'יש ומציאות' שלא תלוי בשום דבר. התנין והנחש הקדמון שגרם לחטא הראשון, שהוא סמל הטומאה - חד הם.

המטה - מטהו של משה רבינו איש האלוקים ואחיו אהרון הכהן הגדול שליחי ה'. מטה מלשון הטיה (כמו: "הנני נוטה אליך"), הקב"ה מטה את עצמו והאלוקות יורדת מטה עד העולם הגשמי, ועל ידי צמצומים רבים עוד יותר למטה - אף למקום הרע והטומאה - הסטרא אחרא.

המטה הופך לתנין־נחש, אכן הקדושה הצטמצמה וירדה למטה־מטה אבל ה"מטה־מטה" נשאר תלוי בה! הקב"ה מלמד אותנו את סוד הסודות: כל כוחם של מצרים - מעצמת העל המאיימת על הקדושה - בא מהקדושה! "וידעו מצרים כי אני השם" - וממני כל כוחם.

כשפרעה רואה את המטה שנהפך לתנין הוא קורא מיד לחרטומי מצרים והם מראים שגם הם יודעים לעשות זאת. פרעה אומר בכך: 'אני מסכים ויודע שמקור כוחנו בקדושה, במטה, אבל זהו רק המקור; תכל'ס, 'למעיישה', המטה הפך לתנין ולכן אני יכול להיות רגוע ולתת לגאוותי להתפרץ'. גם פרעה מודה כי הקב"ה הוא "אלוקי האלוקים" אבל לדעתו אחרי שהקב"ה נתן לו את הכח והמטה יצר תנין שהוא גם אלוקים, שוב לא יכול הקב"ה לשלוט עליו כביכול.

א־ל מסתתר

ואז קורה הדבר הגדול: התנין הופך למטה, וגם כל התנינים הופכים למטות של החרטומים ומטה אהרון בולע את מטותם. הקב"ה נשאר כל היכול היחיד. כל התנינים ברגע אחד נשאבים בחזרה למקורם במטה האלוקים!

"בזה הראו לפרעה ולמצרים אשר אינם יש ודבר בפני עצמו, כי אם בכל רגע נמשך להם החיות מאלוקות, אלא שהוא יתברך "א־ל מסתתר", וברצותו נהפך הנחש למטה והיו כלא היו הקליפות" (תורה אור, שם).

[ובאמת גם למשה רבינו עצמו, הפיכת מטהו לנחש גרמה לו לבהלה גדולה "וינס מפניו", האם כזו מפלצת יכולה לצאת מהמטה?! ועונה לו הקב"ה - אל תפחד "אחוז בזנבו" אתה שולט עליו והוא חוזר להיות מטה...]

• • •

ובחזרה אלינו: כשיהודי נתקל בקשיים שמעכבים אותו מעבודת ה', עליו להתבונן בכך שלא יכולה להיות מניעה אמיתית לעבודת ה', כי הרי הכל ממנו יתברך ו"אין עוד מלבדו". לעיניים נראים הנחשים והתנינים, הסטרא אחרא והקליפה, כמעצמות רוע, אך האמת היא שרק פרעה יכול היה להאמין בעוצמתם. אנחנו, תלמידי משה רבינו, יודעים לאחוז בזנבות 'היצר־הרעים' ולזכור כי מלבד הקדושה אין להם כל חיות וקיום משל עצמם.

מוכרחים מכות

בחג הפסח ניתן לפסוח, לדלג ולעבוד 'מלמעלה למטה': קדש ואחר כך: רחץ, בליל הסדר יש כוח ליהודי קודם לקדש את עצמו בקדושתה' ורק לאחר מכן לרחוץ ולנקות עצמו מהדברים השליליים שדבקובו, אם עדיין נשארו כאלה

בחג הפסח כולנו יוצאים ממצרים ומקבלים את הכוח להמשיך ולצאת לאורך השנה כולה, כי בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לצאת ממצרים.

מצרים מלשון מיצר וגבול וגם מלשון יצר; היצר הרע מצר את דרכינו. כפי שהיציאה ממצרים החלה בעשר מכות כואבות למצרים, כך גם בתהליך השחרור מכבלי הנפש עלינו לדעת ש"בלי מכות זה לא ילך..." וצריך להכות ביצר. עשרת המכות הן הוראות בדרכי עבודת ה' לטיפול ביצר הרע. במסגרת זו נביט בשתי הראשונות על פי שיחה מרתקת של הרבי מליובאוויטש זי"ע (לקוטי שיחות חלק א' פרשת וארא):

במכת דם, המים הפכו לדם. מים הם קרים בטבעם ואילו דם הוא חם בטבעו. את הקרירות והאדישות של היצר הרע לענייני הקדושה והחיות האלוקית, המשולה למים, יש להכות ולפתח במקומן שמחה וזריזות בענייני קדושה, להתפלל וללמוד בהתלהבות וחיות, עם דם חם של קדושה, והדם הוא הנפש - לאהוב כל יהודי ולתת לו את הנשמה.

מיד לאחר הדם מגיעה מכת הצפרדע. סביבתה הטבעית של הצפרדע היא המים והיא קרה (נגעתם פעם בצפרדע?). העבודה בשלב השני היא לבלום ולצנן את חמימות התאווה של היצר הרע. לכל מקום במצרים - אפילו לתוך התנורים החמים ביותר - חדרו הצפרדעים ועצרו את הרתיחה וההתלהבות של הטומאה.

לדלג ולפסוח

את היצר הרע אנחנו רגילים לזהות יותר עם חום התאווה מאשר עם קור האדישות. לפי זה, מתאים היה לכאורה להתחיל עם מכת הצפרדע - לבלום את חומו של היצר הבוער ("סור מרע") ורק לאחר מכן לטפל באדישותו וקרירותו ("עשה טוב") עם מכת דם. מדוע המכות הן בסדר הפוך?

שתי תשובות לשאלה זו, ושתיהן מפתיעות:

התשובה הראשונה היא שהסדר הרגיל בעבודת ה' הוא "סור מרע ועשה טוב", צעד אחרי צעד - מלמטה למעלה; אבל יציאת ומכות מצרים הם מלמעלה למטה - כי נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. ביציאתנו ממצרים אנו מדלגים מעל הטבע ומוסיפים באור ובקדושה עד שהחושך נדחה מאליו. זהו יסוד גדול בחסידות: מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, יש לדלג על העיסוק בשלילה ולדחותו לשלב מאוחר יותר, אם בכלל יהיה בכך עוד צורך.

במיוחד בחג הפסח ניתן לפסוח, לדלג ולעבוד 'מלמעלה למטה' וכמו שהיה רגיל לומר האדמו"ר רבי שמואל מליובאוויטש: "העולם סבור שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואילו אני סבור שצריך לכתחילה לדלג מלמעלה" - "לכתחילה אריבער", לכתחילה מלמעלה.

דבר זה נרמז גם בסימנים הראשונים של ליל הסדר: קדש ורחץ, בליל הסדר ניתן הכוח ליהודי קודם לקדש את עצמו בקדושת ה' ורק לאחר מכן לרחוץ ולנקות עצמו מהדברים השליליים שדבקו בו, אם עדיין נשארו כאלה.

הקור דומיננטי יותר

התשובה השנייה: אנחנו רגילים להביט על חמימות היצר הרע כתכונתו הדומיננטית והמקשה עלינו ביותר. כעס וגאווה וכן תאוות של תענוגים מותרים ואסורים (ח"ו) נדמים בעינינו כשיא התגלותו של היצר. אך האמת היא שעיקרו ומהותו של היצר היא דווקא הקרירות, האדישות, צינון הלב ו"הרגעתו" מהשתוקקות לקדושה. זהו היצר הרע בהתגלמותו. המלחמה מול היצר הזה היא בכל רגע ממש, ובעיקר כשלא רואים שהוא מתעורר או מתקיף, דווקא כשהוא מרדים אותנו בשמירה...

לכן, המכה הראשונה היא דם - חמימות, כי דווקא הקרירות השקטה של היצר מבטאת את מהותו יותר מכל דבר אחר. החמימות שלו והתלהבותו משטויות היא "ערך מוסף" בלבד, שעניינו רק להותיר לנו בחירה חופשית בין הקדושה החמה והרותחת באמת לבין חמימות היצר המזוייפת והעלובה.

לכן, נכה אותו קודם כל בדם - בדילוג ממעמדנו ומצבנו אל התלהבות בוערת, ולאחר מכן נכה אותו במכת קור, צפרדעים מטעמנו יבלמו את חמימותו הרעה.

יציאת מצרים שמחה!

 --

עבודה למעלה משינויים
'מצרים' הוא מלשון מיצרים וגבולים. תוכן זה שב'מצרים' ישנו גם בקדושה: כיוון שהאדם הוא נברא בעל־גבול, הרי גם כשעובד את ה' בכל כוחותיו, לא יצא עדיין ממיצריו והגבלותיו.
ענינה של 'יציאת־מצרים' הוא היציאה ממיצרים וגבולים, גם דקדושה, שהאדם הוא ב"בחינת ביטול לגמרי" עד שאינו מרגיש את עצמו כלל ...
הבחינה אם הגיע האדם למצב של יציאה אמיתית מכל המיצרים וגבולים - כאשר עבודתו היא למעלה משינויים. כלומר, שלא משנה כלל באיזה ענין הוא עסוק: בלימוד התורה, בעבודת התפילה, בעשיית מצוות, או בעשיית דברי הרשות שלו לשם שמים - בכל דבר ודבר עבודתו היא מתוך אותו ביטול המוחלט לרצונו יתברך, בלי שינוי.
הרבי זי"ע, ליקוטי־שיחות חלק ל"א עמ' 25