המושג "לימוד התורה לשמה" נזכר כבר במשנה ובגמרא[1], ודנו בו הראשונים והאחרונים וביארוהו בדרכים שונות[2]. להלן נעמוד בקצרה על דברי אדמו"ר הזקן בעל התניא בסוגיא זו בהשוואה לדברי הגר"ח מוולאז'ין בספרו נפש החיים שער ד.
את הלימוד "לשמה" במובן של רגש חי של דבקות בה' אנו מוצאים לראשונה בדבריו המופלאים של הב"ח[3], המפרש את הפסוק "על מה אבדה הארץ וגו', על עזבם את תורתי גו' ולא הלכו בה":
כוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה.
ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה... והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה, פירוש, תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה - לא הלכו בה, דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה... והוא המכוון בברכת "אשר בחר בנו", על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה כל יום, כדי שתתדבק נשמתנו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו - לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה.
ובפרי עץ חיים בתחילת שער הנהגת הלימוד כתב שזה נרמז במילה "לשמה":
פירוש לשמ"ה - לשם ה'.
ודברים אלו הביא בתניא פרק ה, וזה לשונו:
ולשמה, היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו, כמו שכתוב בפרי עץ חיים.
ואכן כעין זה כתב בנפש החיים שער ד פרק ו, שכן צריכה להיות הכוונה בלימוד התורה:
ויכוון להתדבק בלמודו בו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד.
ברעותא דלבא
אולם, למרות דברים אלה, הדגיש בנפש החיים שלא זהו ה"לשמה" הנצרך ללימוד התורה:
עניין לשמה פירושו - לשם התורה. והעניין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר' אלעזר ב"ר צדוק[4] "עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן", זה לשונו: עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה, שפעל הכל למענתו, ודבר בהן לשמן - כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, עד כאן לשונו.
הייחוד והדבקות בה' נעשים על ידי עצם הלימוד, גם אם האדם אינו מכוון לכך, אולם לא זה הוא "לשמה" הנצרך ללימוד התורה, ולכן "בשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לענין הדבקות כלל".
אולם דעתו של אדמו"ר הזקן אינה כך. אמנם אף הוא כתב שהייחוד והדבקות נעשים על ידי עצם הלימוד כנ"ל, אולם לשיטתו, כדי שייחוד זה יורגש בנפשו של הלומד והוא לא יישאר מנותק מקדושת התורה, מוכרח הוא להקדים לפני הלימוד את האהבה לה', ויתרה מזו - את המסירות נפש אליו יתברך. ושעת הכושר לכך היא בשעת התפילה, כמו שכתב במקומות רבים, ולדוגמא בליקוטי תורה[5]:
התורה היא חכמתו ורצונו ית' והוא וחכמתו אחד, חכים ולא בחכמה ידיעא כו', ובריבוי הצמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה, ירדה מטה מטה עד שנתלבשה ונתגשמה בענינים גשמיים... עד שאין נראה ונרגש בה ענין התענוג ושכל אלקות כי אם דינים והלכות בענינים גשמיים... ומזה יתבונן... שלא ישים כל מגמתו אל התורה כמו שהיא בלבושים הגשמיים בלבד... רק ישים לבו לפנימיות אלקות המלובש בה ממקורה ושרשה למעלה בחי' חכמה עילאה ולישא וליתן בדבורו של מקום, כי הלכה זו היא דבר ה' וחכמתו ורצונו מלובשים בה... וצריך הוא לעורר את האהבה בתפילה מעומקא דלבא בכלות הנפש ממש במסירת נפש בביטול במציאות אליו ית', שיהיה ענין מסירת נפש וביטול הנ"ל נקבע במוחו ולבו בשעת התפילה שהיא בחי' חכמה עילאה, ולכן כשלומד אחר כך על דרך הנ"ל שיהא לימודו בטל לגבי חכמה עלאה המלובשת בתורתו.
וטעם הדבר הוא, כי מצד מציאותו וטבעו נמשך הלומד אחר השכל של התורה, ולכן, כל זמן שאינו מבטל את מציאותו לה', אינו מרגיש אלא את מה שתופסת מציאותו - השכל שבדבר בלבד. אבל על־ידי הקדמת מסירת נפשו לה' בשעת התפילה וביטול מציאותו, שוב ביכלתו לתפוס באלקות שבתורה.
כמו עיסה לא אפויה
ובמאמר אחר בליקוטי תורה[6] הטעים הדבר, שאף שהתורה היא כמזון לנשמה, ומתאחדת עם הלומד כאיחוד המזון עם בשר האדם האוכלו, הרי לימוד התורה ללא הכוונה הראויה משול לאכילת עיסה שאינה אפויה... וזה לשונו:
הנה התורה נקראת לחם חטה שהוא כ"ב אותיות התורה כמנין חט"ה. והענין, כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש. אבל האוכל אחר אפייתו, הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.
וכן העניין במזון הנפש שהיא התורה. שכשאינה אפויה אצל האדם, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו אלא היא ענין בפני עצמה והוא בפני עצמו, ואינו מקבל חיות כלל ממנה, כעניין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל... וענין האפייה הוא... באהבה זו המסותרת ובוערת, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו ית', בזה יוכל האדם לאפות לחם חטה שהיא התורה. וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית', בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו".
דבריו של אדמו"ר הזקן מדגישים אפוא את הנחיצות שבלימוד מתוך התבטלות לה' ורצון אמיתי לדבק נפשו בה' על־ידי התורה, ולשיטתו דווקא לימוד זה הוא "לשמה".
[1]. ראה אבות פרק ד משנה ה. פסחים נ, ב. תענית ז, א. נדרים סב, א. ועוד.
[2]. כגון שלימוד "לשמה" הוא לימוד על־מנת לקיים (רא"ש, פסחים פרק רביעי, סימן ב), או לימוד "להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך" ולא "להנאתו" (תוספות סוטה כב, ב).
[3]. בפירושו על הטור, אורח חיים סימן מז.
[4]. נדרים סב, א.
[5]. פרשת בהר מ, ב.
[6]. פרשת בחוקותי מח, ב.
