אמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
שאיפה עליונה היא לזכות לכך שתורת ה' תהפוך להיות תורתו של האדם. כך יוצא מדברי רבא האמורים וכך הדריכונו חכמינו בכמה מקומות. אלא שדברים אלו כשלעצמם דורשים בירור ועיון. האין "תורת ה'" למעלה מ"תורתו"? מה המעלה בכך שהתורה תקרא על שמו, האם לא נעדיף שניקרא אנו בשמו של ה'?
התשובה לשאלות אלו מתחילה בהבנת מהותה של מצוות לימוד תורה, ובמיוחד לימוד תורה לשמה.
מחלוקת ידועה היא סביב השאלה מהו לימוד תורה לשמה - האם לשם התורה (כשיטת הגר"ח מוולאז'ין) או לשם הקשר עם ה' יתברך (וכבר דנו רבים בהגדרות המדויקות, והאם יש כאן מחלוקת או לא[1]). לשיטתו של אדמו"ר הזקן, כפי שהובא בתניא פרק ה', ודאי תכלית לימוד התורה היא לשם הקשר עם ה', וכלשונו:
ו"לשמה" היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה איש כפי שכלו...
בדברים אלו ישנו יסוד עמוק מאד בהבנה מהי תורה ומה דרך החיבור שלנו אליה. התורה איננה רק חכמה נפלאה או השכלה אלוקית, היא גם אינה רק דרך חיים והדרכה מעשית. יש בה מזה ומזה, אבל עיקרה של תורה, המהות שלה - הוא הקשר שנוצר דרכה עם ה' יתברך.
דברים אלו הם נפלאים ועליונים, ואנו מוצאים את עצמנו תמהים: כיצד נגיע, ממקומנו הדל, למעלות כאלו של לימוד תורה לשמה ודבקות אלוקית?
נראה שבמקום אחר מספק לנו אדמו"ר הזקן נתיב ודרך שבאמצעותם נוכל להתקדם לעבר היעד[2].
רבינו פותח בשאלה נוקבת:
אמר רב יהודה לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
קשה, למי אמר התנא כן?... ובאיזה "שלא לשמה" אומר - אם שלא לשמה הגשמי, אם כן מה מסיים "שמתוך שלא לשמה כו'", הלא איש כזה אינו רוצה בלימוד לשמה כלל, רק בלימוד לשם פניותיו!
ועל כך הוא מבאר, שרב יהודה בא להראות לאדם את הדרך להגיע אל דרגת הלימוד "לשמה", שהיא, כאמור, דרגא עליונה ביותר. והדרך להגיע אליה היא באמצעות לימוד שאמנם איננו לשם פנייה, אבל הוא עדיין מכונה "שלא לשמה".
אלא הענין הוא שזה עצה גדולה, שאי אפשר בשום אופן ללמוד לשמה, רק בהתחלה שלא לשמה.
כי יש ב׳ עניני לימוד. כי פירוש "לשמה" הוא - לשם תורה, להמשיך שישכון הקב״ה בתורה, דהיינו "ושכנתי בתוכם". וזהו פירוש "הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק", דהיינו שאנו מברכין שבחר את כל אלו להיות על ידם כלי שישכון יתברך שמו... וזהו פירוש "לשמה", לשם תורה.
הלימוד "לשמה" כפי שהוא מתבאר כאן הוא בחינה עמוקה עוד יותר מהמבואר בתניא. כאן המטרה היא לא כדי לקשר נפשו לה', אלא - לשם התורה עצמה, שכן כשהאדם לומד תורה הוא משכין ו'ממשיך' בכוח דבקות נשמתו את הקב"ה בתוך דברי התורה. עומק שאיפת הנשמה כאן אינה להתחבר אל ה' בעצמה, אלא לשמש אמצעי לצורך חיבור דברי התורה אל מקורם האלוקי.
וכמבואר בהרחבה יותר במאמר אחר של רבינו הזקן[3]:
עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה... כדי להעלות את החכמה שבתורה ולקשרה באור אין־סוף, היינו "לשמה", לתיקון התורה, והוא על־ידי האדם הלומד בדבקות נפשו באור אין־סוף רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, פירוש, ממשיך מאור אין־סוף באותה חכמה שהוא לומד, ומקשר החכמה באור אין־סוף ביחוד גמור.
נדמה, אם כן, שככל שאנו מפליגים בפירושים נשגבים למדרגת "לשמה" - כך הולכת מדרגה זו ומתרחקת מאתנו...
כאן עלינו לשוב אל המאמר, אל דרגת הלימוד השנייה, שאותה מכנה רבינו "שלא לשמה":
אבל אי אפשר לבוא למדרגה זו כי אם על־ידי לימודו תחילה שלא לשמה, לשם תורה כנ"ל, כי אם בשבילו...
כדי שאדם יוכל להגיע למעלה ודבקות כזאת, עליו ללמוד תורה. התורה שהוא לומד מרוממת את נפשו ומאפשרת לו בעתיד להגיע ללימוד "לשמה". זו אפוא משמעות הלימוד "שלא לשמה" - כשהאדם לומד כדי לרומם את נפשו ולתקנה, עד שתוכל להגיע למעלת הלימוד "לשמה".
ובכך מאירים דברי חז"ל "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". מהו "שלא לשמה" זה? מהי התכלית הצדדית, ה'פנייה', של הלומד? שאיפתו שיזכה בעתיד ללמוד לשמה.
העמל האמיתי בלימוד התורה, מתוך שאיפה להגיע סוף־כל־סוף ללימוד התורה "לשמה" - הוא מסלול הטיפוס מהמקום שבו אנו נמצאים לעבר מדרגת "לשמה".
הדרך היא אפוא[4]: "כי אם בתורת ה' חפצו" - תחילה צריך האדם לחפוץ ולרצות בתורת ה', גם אם עדיין "שלא לשמה", ומכאן יבוא אל הדרגא הנעלית יותר, "ובתורתו יהגה" - כאשר הוא נעשה כלי שלם להשראת השכינה, שכן הקב"ה שוכן בו, ודרכו ובאמצעותו מופיע אור אלוקי חדש גם בדברי התורה.
[1]. ראה להלן בגיליון זה: בין התניא לנפש החיים.
[2]. מאמרי אדמו"ר הזקן - כתובים, ד"ה תורת ה' תמימה.
[3]. סידור עם דא"ח קכח, א.
[4]. ראה מאמרי אדמו"ר הזקן שם.
