התקיעה היא קול פשוט. שאין לו גוף ודמות הגוף של תיבות ואותיות וצירופי-צירופיהן והוא מתפרץ מעמקי חביון עוזו של הלב. ואחרי כן – שברים ותרועה. "גנוחי גנח" ו"יילולי יליל". בחינת לב נשבר ונדכה ("שברים") והתעוררות פנימית בבכיה ("תרועה")
מאת הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל
מה בין קול השופר לאותיות הדיבור? האותיות נמשכות מן המוח, והשופר – מן הלב. אותיות הדיבור נולדות מאותיות המחשבה, והללו מהשכל שבמוח; הקול הפשוט של השופר, מבלי צירופי אותיות ותיבות ומאמרים, בא מהבל הלב, שלמעלה מהשכל.
חיצוניות ופנימיות בלב. חיצוניות הלב היא למטה מהשכל ומקבלת ממנו. "לפי שכלו יהולל איש" התפעלות המידות שבלב מוגדרת לפי השכל. התינוק מתפעל מדברים קטנים ופחותי ערך, וככל ששכלו מתבגר מידותיו והתפעלותן מתפתחות עמו. פנימיות הלב אינה מקבלת מהשכל ואינה נמשכת ממנו. אדרבה, עומדת למעלה ממנו. והם הם: רצון התחתון, הנולד מהתבוננות השכל, ורצון העליון שלמעלה מטעם ודעת. כשאמרו: "המוח שליט על הלב" (זוהר. ועיין תניא ח"א פי"ב), נתכוונו לחיצוניותו של הלב, אבל פנימיותו "גבוהה" יותר מהמוח, ולפיכך המוח מקבל מהלב, שכן מובחר המאכל מתהפך לדם בכבד, ומשם נכנסים הדמים בלב, והמוח מקבל חיותו ממנו. והקול הפשוט של השופר נמשך מפנימיות הלב, בחינת "צעק לבם אל ד'". צעקת הלב היא מפנימיותו.
צעקה פנימית זו מהיכן היא באה? מההסתר והריחוק. הירידה למטה מטה, רחוק מאד "מאור פני מלך חיים", וההתגשמות ב"לבוש שק" של מאוויי העולם וצרכי האדם, גורמות לתשוקה עזה ולצמאון אדיר ולצעקה מתוך תוכו של הלב. "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיהוי קדם מלכא" (תיקוני זוהר יט, ב). המים סמל התענוגים. מים מצמיחים כל מיני תענוג. והבדלה יש בין מים למים, בין מים עליונים למים תחתונים. אין דמיון וערך להתענוגים הגשמיים, לאלה של מעלה. ולפיכך המים התחתונים בוכים וצועקים: "אנן בעינן למיהוי קדם מלכא".
והוא היתרון שיש לבעלי תשובה על צדיקים גמורים ("במקום שבעלי תשובה עומדים..."). ההסתר הגדול ביותר פועל צעקה פנימית יותר. עבודת הצדיקים היא בשכל: "דע את אלקי אביך", ועיקר תשובה הוא התגלות פנימיות הלב שלמעלה מהמוח. ולפיכך אמרו, שתכלית ירידת הנשמות בגופות היא "לאתבא צדיקייא בתיובתא" (זוהר). המדריגה של "יושבים ונהנים מזיו השכינה" בהשגה והבנה, בטעם ודעת, היא פחותה מההתגלות הפנימית. ירידתה לגוף היא צורך עליה – לעלות מדרגת צדיקים להיות לבעלי תשובה. התשובה אינה דווקא על עבירות בלבד, אלא המרירות על הריחוק וההסתר וההעלם.
והם הם הקולות של השופר. התקיעה היא קול פשוט. שאין לו גוף ודמות הגוף של תיבות ואותיות וצירופי-צירופיהן והוא מתפרץ מעמקי חביון עוזו של הלב. ואחרי כן – שברים ותרועה. "גנוחי גנח" ו"יילולי יליל". בחינת לב נשבר ונדכה ("שברים") והתעוררות פנימית בבכיה ("תרועה, יילולי") – "מים תחתונים בוכים..." הכוח המעורר את ה"צעקה" הפנימית הזאת של השופר הוא התבוננות בירידתה-פלאים של הנפש ממקור מחצבתה דרך צמצומים רבים ועצומים, העלם אחר העלם והסתר אחר הסתר, עד שהגיעה למה שהגיעה. "מן המיצר קראתי י-ה..." והוא הוא כוח התשובה שבשופר. "אף על פי שתקיעת שופר גזרת הכתוב היא רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם" (רמב"ם הלכות תשובה ג, ד)...
('לתורה ולמועדים' עמוד 287)
בשעה שאדם לוקח שופר ומריע, הרי הוא מוחה כנגד המציאות המבדילה בינו לבין האין סוף. הוא נאנח קשה ומיבב על אי-יכולתו לדלג על הרי הישות החוצצים בין נשמתו לקונה
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל
מעשה באבא מארי, שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד, איש ירא אלקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן, ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מארי ואמר: "הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ד'"?
איש הסוד ידע את האופי הסמלי של תקיעת שופר – מושג קול פשוט – שאדם רוצה לחתור בו חתירה בהוויה החוקית ולהגיע לכסא הכבוד של עתיק יומין וסתימא דכל סתימין.
תקיעת שופר, על פי השקפתו של בעל התניא, מבטאת את החרג הכביר של איש הדת השואף לצאת מן המצר של מידת הצמצום – מידת הגבורה – למרחביה של התפשטות – מידת החסד – ומשם לעלות מעל לספירות של "אבני הבנין" לתוך עולם הנעלם שהאין-סוף מבהיק בו, כביכול. בכיית האדם בראש השנה – זו היא בכיית הנפש המתגעגעת אל מקור מחצבתה, להתדבק בדודה, לא מתוך הסתר, אלא מתוך גילוי. תקיעת שופר מוחה כנגד המציאות ומכחישה את היקום. כל הפסימיות האונטולוגית של תורת הסוד מיללת וגונחת מתוך השופר. בשעה שאדם לוקח שופר ומריע, הרי הוא מוחה כנגד המציאות המבדילה בינו לבין האין-סוף. הוא נאנח קשה ומיבב על אי-יכולתו לדלג על הרי הישות החוצצים בין נשמתו לקונה. השופר מבשר את יום הדין הגדול והנורא, כשיבוא הקב"ה לערוץ את עולמו, "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין". דין – פירושו: שיקול אונטולוגי והערכת ההוויה הסופית מבחינת אין-סוף. מדת הדין – דרכה להכריע את הכף האונטולוגית לחובה ולהחזיר את ההוויה לתהו ובהו. ולפיכך מעפיל האדם בראש השנה לעלות מן ספירת הגבורה, שהיא דין, לספירת החסד, ומשם לאל נערץ בסוד קדושים חוץ להישות הממשית.
לא כן מצוות נטילת לולב ואתרוג, המסמלת את כיסופי האדם לאלקים המאיר דרך כל עולמות והשוכן בתוך הישות עצמה ושצמצם, כביכול, את אורו בצורות ההוויה הממשית על כל גילויה ותופעותיה.
תקיעת שופר מייצגת את העריגה לסתימא דכל סתימין, דלית מחשבה תפיסא ביה, ושהוא מובדל ומופרש, נורא וקדוש. השופר בוכה מילל ומיבב על המרחק האין-סופי המבדיל בין ההוויה לבין האין-סוף. לפיכך הוא שולל את העולם ומרים את האדם להווית-ההוויות הטרנסצנדנטית והמוחלטת.
נטילת לולב, אתרוג – פרי עץ הדר – מקיימת ומאשרת את היצירה הנהדרה והיפה, שהאלקים, בבחינת ממלא וסובב כל עלמין, מציץ מחרכיה (עיין 'לקוטי-תורה' דרשות לר"ה). לפיכך נאמרה מצוות שמחה יתרה בחג הסוכות "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ברם, ראש השנה נקרא בתרגום "יום יבבה".
('איש ההלכה' פרק ח')
