מעשה באבא מארי, שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד, איש ירא אלקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן, ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מארי ואמר: "הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ד'"?
איש הסוד ידע את האופי הסמלי של תקיעת שופר – מושג קול פשוט – שאדם רוצה לחתור בו חתירה בהוויה החוקית ולהגיע לכסא הכבוד של עתיק יומין וסתימא דכל סתימין.
תקיעת שופר, על פי השקפתו של בעל התניא, מבטאת את החרג הכביר של איש הדת השואף לצאת מן המצר של מידת הצמצום – מידת הגבורה – למרחביה של התפשטות – מידת החסד – ומשם לעלות מעל לספירות של "אבני הבנין" לתוך עולם הנעלם שהאין־סוף מבהיק בו, כביכול. בכיית האדם בראש השנה – זו היא בכיית הנפש המתגעגעת אל מקור מחצבתה, להתדבק בדודה, לא מתוך הסתר, אלא מתוך גילוי. תקיעת שופר מוחה כנגד המציאות ומכחישה את היקום. כל הפסימיות האונטולוגית של תורת הסוד מיללת וגונחת מתוך השופר. בשעה שאדם לוקח שופר ומריע, הרי הוא מוחה כנגד המציאות המבדילה בינו לבין האין־סוף. הוא נאנח קשה ומיבב על אי־יכולתו לדלג על הרי הישות החוצצים בין נשמתו לקונה. השופר מבשר את יום הדין הגדול והנורא, כשיבוא הקב"ה לערוץ את
עולמו, "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין". דין – פירושו: שיקול אונטולוגי והערכת ההוויה הסופית מבחינת אין־סוף. מדת הדין – דרכה להכריע את הכף האונטולוגית לחובה ולהחזיר את ההוויה לתהו ובהו. ולפיכך מעפיל האדם בראש השנה לעלות מן ספירת הגבורה, שהיא דין, לספירת החסד, ומשם לאל נערץ בסוד קדושים חוץ להישות הממשית.
לא כן מצוות נטילת לולב ואתרוג, המסמלת את כיסופי האדם לאלקים המאיר דרך כל עולמות והשוכן בתוך הישות עצמה ושצמצם, כביכול, את אורו בצורות ההוויה הממשית על כל גילויה ותופעותיה.
תקיעת שופר מייצגת את העריגה לסתימא דכל סתימין, דלית מחשבה תפיסא ביה, ושהוא מובדל ומופרש, נורא וקדוש. השופר בוכה מילל ומיבב על המרחק האין־סופי המבדיל בין ההוויה לבין האין־סוף. לפיכך הוא שולל את העולם ומרים את האדם להווית־ההוויות הטרנסצנדנטית והמוחלטת.
נטילת לולב, אתרוג – פרי עץ הדר – מקיימת ומאשרת את היצירה הנהדרה והיפה, שהאלקים, בבחינת ממלא וסובב כל עלמין, מציץ מחרכיה (עיין 'לקוטי־תורה' דרשות לר"ה). לפיכך נאמרה מצוות שמחה יתרה בחג הסוכות "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ברם, ראש השנה נקרא בתרגום "יום יבבה".
