שאלה
בפרק י"ג מבאר רבינו את דברי הגמרא "צדיקים יצר טוב שופטן, רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן" – שאצל הבינוני היצר הרע הוא כשופט ודיין המביע את דעתו במשפט, אף שלעולם אין ההכרעה כדעתו, להבדיל מהצדיק שביטל את יצרו הרע, והיצר הרע אינו מביע כלל את דעתו בתוך נפשו.
שאלתי היא: אם כן, מדוע לא נאמר גם על הרשע "זה וזה שופטן", שהרי, לכאורה החילוק בין הרשע (וטוב לו) לבינוני הוא רק בכך שהרשע שומע לדברי השופט היצר הרע ואילו אצל הבינוני מכריע תמיד היצר הטוב, אך לא בעצם העובדה שיש להם שני שופטים בתוך נפשם?
תשובה
שאלה חשובה זו נוגעת ביסוד דרך עבודת ה' על פי ספר התניא, ובעיקר בעבודה המעשית הנוגעת לכל אחד מאתנו, אף שרובנו טרם הגענו לדרגת "הבינוני של התניא".
ההבדל המהותי בין הבינוני לרשע הוא שב"בית המשפט" של הבינוני מושמעות שתי דעות: מצד אחד הוא עדיין חש את תאוות הלב החומריות, ואולי אף בתוקף רב, "ומהלב עולה למוח להרהר בו" – זוהי הדעה הראשונה. אך מצד שני – וזהו עיקר החידוש – גם לנפש האלוקית יש דעה משלה. אף היא לובשת את גלימת השופט ומביעה עמדה ברורה ונחרצת, המתנגדת בתוקף לדברי השופט הראשון.
דבר זה איננו מובן מאליו. על מנת שהנפש האלקית תתבטא במחשבת האדם באופן ברור יש צורך בעבודה ויגיעה. זהו למעשה כל תוכן הפרקים העוסקים בעבודת הבינוני – להורות דרך לאדם כיצד לעורר בתוכו את כוחות הנשמה, היא הנפש האלוקית, בהתבוננות ארוכה או קצרה, בהולדת אהבה 'חדשה' או בגילוי האהבה המסותרת. כך או כך, משעה שהאדם מצליח להביא לידי כך שהנפש האלוקית תתגלה ותביע את דעתה במשפט, אזי "הלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב". מעתה הנצחון מובטח לה, שהרי הקב"ה עומד לימין אביון להושיע משופטי נפשו (ולא כהתערבות חיצונית, אלא כתכונה שהטביע הקב"ה בנשמה "להיות לה יתרון ושליטה... כיתרון האור מן החושך"). זוהי הסיבה שהבינוני, שאצלו "זה וזה שופטן", הוא זה ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם" (פרק יב). עצם העובדה שיש שני שופטים במחשבתו כבר מבטיחה את הנצחון.
לעומת זאת לרשע לא תועיל עזרת הקב"ה. חז"ל מדייקים ואומרים "הקב"ה עוזרו", כלומר, ה' מושיט עזר וסיוע לאחר שהאדם עושה מצדו את חלקו. כשיש שני שופטים – כלומר, כאשר האדם מאפשר לנפש האלוקית לבטא את דעתה בשלמות – הקב"ה עומד לצדה, וכך מכריע את הכף לטובתה. אבל אצל הרשע, שאינו עוסק בעבודת גילוי כוחות הנפש האלוקית באמצעות ההתבוננות, הנפש האלקית איננה מצליחה לבטא את דעתה בשלמות. היא אמנם שולחת למחשבתו הרהורים קטועים ("מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו שמתגבר קצת בינתיים" – לעיל פרק יא), אך אינה מצליחה להשלים את דבריה כדעה מוצקה ומגובשת העולה ב"בית המשפט" שבו. לכן ניתן לומר עליו "יצר הרע שופטן" – מי שמביע את דעתו בשלמות ובבהירות הוא רק היצר הרע, ולכן ההכרעה היא כמותו.
זוהי אפוא הקריאה המעשית של ספר התניא לכל אדם – לאפשר פתחון פה לנשמה. לגלות באמצעות ההתבוננות את כוחותיה המופלאים, וכך לאפשר גם לה 'להביע את דעתה'. עצם מתן פתחון פה לנפש האלקית כבר יבטיח את הנצחון במלחמת הנפשות.
