חסידות חב"ד כולה, על כל גילוייה השונים, גנוזה ומקופלת בתוך המעיין – אישיותו ויצירתו של אדמו"ר הזקן.

מלבד יצירותיו המפורסמות, בהלכה – ה'שולחן-ערוך', ובתחום החסידות – 'תניא', 'תורה-אור' ו'ליקוטי-תורה' על פרשיות התורה, ה'סידור עם דא"ח' ו'ביאורי הזוהר', מצויות עוד יצירות אחדות בעלות גוונים רבים בתחום החסידות, ואפשר לראות כיצד התפתח מכל אחת מהן חלק ניכר מן היצירה החב"דית במשך הדורות.

בדור האחרון יוצאת לאור סידרת ספרים, הנקראת בשם הכללי 'מאמרי אדמו"ר הזקן', הכוללת מאמרי חסידות שאמר אדמו"ר הזקן מאז תחילת נשיאותו ועד הסתלקותו בשנת תקע"ג. במשך כמאה וחמישים שנה היו ספרים אלה מצויים רק בכתבי-יד באוצר הספרים של אדמו"רי ליובאוויטש, או בהעתקים נדירים במקומות אחרים. הרבי מליובאוויטש זי"ע, החל מהשנים הראשונות לנשיאותו, הביא ספרים אלה לדפוס ובמשך השנים נדפסו קרוב לשלושים כרכים.

להוצאתם של ספרים אלה לאור יש חשיבות מיוחדת. אין הם רק תוספת של מאמרים נוספים בלבד, אלא יש בהם, בייחוד בספרים הקודמים בכתיבתם, גם משום גילוי צד חדש ונוסף של יצירתו של אדמו"ר הזקן, צד שאינו ידוע כל כך מספריו האחרים.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בספר 'אתהלך ליאזנא', שביסודו מורכב מיצירותיו החסידיות של אדמו"ר הזקן מהתקופה המוקדמת יותר בחייו, כאשר היה גר עדיין בליאזנא לפני שעבר לליאדי. בספר זה, שיצא לאור רק בדור האחרון מגניזתו, מתגלים צדדים חדשים – חדשים בנושא, שונים במקצת בגישה, ונבדלים בהרבה במבנה הכללי שלהם. מתגלה לנו תקופה שלמה של יצירה חב"דית של אדמו"ר הזקן, ששונה הייתה מן הצורות המובהקות בהן התבטא בימי זקנתו, וגם שטחים חדשים של עבודה ויצירה שלא ידענו כי ברב גוניותו עסק, כתב ודיבר גם בהם.

אלא שעל מנת להבין את המשמעות שיש בגילוי מאמרים אלה, חובה עלינו לדון בתקופות השונות של היצירה החסידית בחיי אדמו"ר הזקן, ולנתח את המשמעות והעניין המיוחד שבכל אחת מהן.

 במסורת החב"דית נמסר על שתי תקופות ראשיות של יצירה חסידית בחיי אדמו"ר הזקן: 'לפני פטרבורג' ו'אחרי פטרבורג'. (לאמור: לפני ואחרי מאסרו של הרבי בפטרבורג). מקובל, כי עד פטרבורג לא אמר אדמו"ר הזקן את דברי החסידות בצורה רחבה ומפורשת, ועדיין השאיר דברים רבים בצורת רמזים ואמרות בלבד. הפיכתו של המעיין לים הגדול של חסידות חב"ד הייתה בעיקר אחרי המאסר, כאשר הרגיש אדמו"ר הזקן כי אין עוד קטרוג על תורת החסידות, וכי הגיעה העת להרחיבה ולהפיצה ברבים.

אולם, חלוקה זו לשתי תקופות, כללית היא מאוד, שכן הדפסת דברי חסידות בצורה רחבה ומוסברת למדי, החלה עוד לפני המאסר. די אם נציין כי ספר התניא הודפס עוד בשנת תקנ"ז – שנתיים לפני המאסר בפטרבורג. משמע אפוא, כי יש למצוא חלוקה דקה יותר של התקופות ושלבי ההתפתחות ביצירתו של רבנו הזקן.

ואכן קיימת מסורת מפורטת כזו שאותה כתב אדמו"ר הריי"ץ זצ"ל ואלו דבריו: "בתחילה היה רבנו הגדול אומר דרושים קצרים במאוד, מרעישי הלב ומלהיבים מאוד, ונקראו בשם 'דרכים'. אחר-כך נקראו 'אגרות' והם ארוכים יותר. אחר-כך השתלשל שנקראו 'תורות' והם שורשי הדרושים ש'בתורה-אור' ו'לקוטי-תורה', אחר-כך ארוכים מעט יותר ונקראו 'כתבים', והם בביאור בהשגה רחבה לפי ערך" (קובץ 'היום-יום' עמוד 105).

בדברים קצרים אלה, ניתנת 'היסטוריה' קצרה של התהליך המפליא והמעניין מאוד כשלעצמו, כיצד קרה שחסידות חב"ד קיבלה אופי שונה כל כך משאר זרמי החסידות. כיצד חל השינוי בכתבי החסידות החבד"יים, מהצורות שהשתמשו בהן שאר תלמידיו של המגיד ממזריטש ותלמידי תלמידיהם, לצורות המיוחדות של חב"ד. שינוי זה לא אירע בבת אחת, אלא בארבעה שלבים, וכמובן שלא התבטא רק בגידול מתמיד של אורך הדברים, אלא שחל כאן שינוי מהותי, אשר שינוי הכמות היה פועל-יוצא ממנו.

'הדרכים'

השלב הראשון, שלב 'הדרכים', הריהו ידוע ומוכר היטב מן היצירה החסידית הכללית. תורתם של כמעט כל גדולי החסידות ידועה לנו, ואף נמסרה בשעתה בצורה זו של 'דרכים', אשר הגדרה טובה מאוד שלהם היא האמורה לעיל "דרושים קצרים במאוד, מרעישי הלב ומלהיבים מאוד". דרושים אלה, שדברי הבעש"ט הם אולי הדוגמה הטובה ביותר להם, הריהם בעצם רעיונות מרוכזים המובעים במילים חריפות אחדות, ובצורה העושה רושם מיידי על השומע. יותר משיש כאן רעיון שלם, הרי זו תמצית של מחשבה, זרע של רעיון, אשר שומה על החסידים לקלטו קליטה אינטואיטיבית בעיקר, לפתחו ולהוציא ממנו את המסקנות השונות בכוחות עצמם.

מספר ידוע של 'דרכים', אמרות ורעיונות קצרים כאלה נמסרו לנו גם בשמו של אדמו"ר הזקן, ומשתווים הם במבנה המיוחד ובחריפות הגישה, לדבריהם של גדולי האדמו"רים שמפורסמים היו בהברקות ובפתגמים מזהירים (לאמיתו של דבר הרי הרבה יותר משידוע לנו, מצוי בתוך הכתבים השונים שנדפסו. מצויות שם הברקות שונות ופתגמים מאירי עיניים, אלא שאין שמים לב אליהם בתוך שטף המחשבה הכללי).

'האגרות'

אולם, שלב ראשון זה לא היה מספיק עבור שיטת חב"ד, ונקל גם להבין מדוע. שיטת חב"ד התרכזה מראשיתה בטיפוח ההבנה וההשגה, ועבור הבנה מבוססת הנקלטת בבהירות בלב ובמוח, לא די בזרעי-רעיונות בלבד. הגישה החב"דית שנעשתה יותר ויותר ברורה, דרשה עבודה מתמדת שבנפש, ולא הסתפקה בפרץ התלהבות רגעית. האינטואיציה צריכה הייתה לפנות מקום למחשבה ולהסברה. כאן נוצר שלב 'האגרות' ביצירות הרב.

האגרות הללו, שחלקים רבים בספר התניא אינם אלא צירופים שלהן (אין הכוונה רק לחלק ה'אגרת-הקודש' בלבד, אלא אפילו חלקים מרובים מ'ספר של בינונים', אשר לגבי פרקים שונים ממנו קיימת מסורת בידי אדמו"רי חב"ד כיצד ולכבוד איזה מאורע נאמרו בראשונה – כיחידוֹת בודדות), הם שלב נוסף לא רק מבחינת ההארכה הגדולה יותר, אלא ובעיקר מבחינת ההסברה.

אף האיגרת אינה אלא הבעתו של רעיון אחד, אולם הרעיון הזה אינו עוד הברקה מבודדת בלבד, אלא הוא מרכז להסברה מפורטת ומבוארת. המחשבה באה לידי גילוי, במשל, במציאת מקור – ובהסברה. כאן אין עוד הפתגם החריף שיש לאומרו מפה לאוזן, ולהתענג על הלהט שבו; כאן מצוי רעיון שאפשר להסביר אותו לאחרים, שאפשר להרחיבו באופנים שונים, ושכל אדם ממוצע מסוגל להבין אותו, מבלי להיות תלוי בחושים מיוחדים לכך.

לאמיתו של דבר, אף שלב זה של ה'אגרות' אינו יוצא דופן בחסידות, ומבחינת הבעת הדברים, עדיין הוא בתוך מסגרתה של החסידות הכללית. שכן צורה זו היא בעצם הצורה בה כתבו אדמו"רים שונים, כאשר כתבו אגרות (כרבי מנחם מנדל מוויטבסק באיגרותיו מארץ-ישראל) או ספרים.

ספרי החסידות הראשונים, כמעט כולם הם אוסף של 'אגרות' כאלה, של רעיונות שפותחו והורחבו, כאשר כל רעיון הוא מרכזה של 'אגרת' שכזו או קטע מקביל בספר. מבחינה זו אפשר לראות דוגמאות בולטות בספריהם של שני חבריו של הרב – רבי לוי יצחק מברדיצו'ב בספרו 'קדושת לוי', ורבי אלימלך מליזנסק בספרו 'נועם אלימלך'.

אולם, למרות הדוגמאות האחדות של אגרות של אדמו"ר הזקן (אגרות ממש שנשלחו לחסידים  המופיעות בספר התניא בחלקו הרביעי 'אגרת-הקודש'), אין עדיין מושג ברור כיצד התבטא שלב מיוחד זה ביצירתו של הרב.

וכאן החידוש הגדול הבולט במיוחד בספר 'אתהלך ליאזנא' (וכמו-כן בספרים נוספים בסדרה זו), שמורכב מיצירותיו החסידיות של רבנו הזקן בתקופת האגרות שלו. אפשר לראות בו בבהירות רבה את אופיין המיוחד של איגרותיו, ואת המבנה החב"די ואורח המחשבה הבולט של החסידות החב"דית בראשיתה. יתר על כן, בספר זה מצויות כבר כמה דוגמאות של ההתפתחות הבאה ביצירתו של הרב, תקופת ה'תורות' שלו, והרבה מן הקשרים שבין שתי תקופות אלה מתבהרים מסמיכות הפרשיות שבספר מאמרים זה.

ספר 'אתהלך ליאזנא' מקביל פחות או יותר לתקופה של 'לפני פטרבורג'. מתוכו ניכר כי אף שמבחינה חיצונית הייתה עדיין המסגרת של המאמר החב"די דומה לזו של תורת האדמו"ר בשאר זרמי החסידות, הרי הובלט ביתר תוקף היסוד השכלי וההסברתי, וממילא כאשר חל המפנה של 'אחרי פטרבורג', לא היה זה שינוי מהותי אלא הרחבה נוספת של צורה, הכנסת אלמנט כמעט חדש בחסידות, צורת ה'תורות'.

'התורות'

ה'תורה' לפי ההגדרה שהובאה למעלה, היא יצירה מורכבת יותר מאשר האיגרת שיש בה בעצם רק רעיון אחד. התורה מבוססת על קשר בין רעיונות אחדים, שכל אחד מהם יכול היה להיות לעצמו, אלא שחובר למסכת רחבה יותר, וממילא מראה הדבר כיצד יונקים זה מזה תחומים שונים בתורת החסידות. לאמור: לא רק שהרעיון היסודי מובהר, אלא יש כאן ציור שיטתי שלם של בעיה מורכבת וכל הכרוך בה.

דוגמאות כאלה מוצאים לרוב בספרי החסידות המפורסמים של אדמו"ר הזקן, בייחוד בספרים 'תורה-אור' ו'לקוטי-תורה'. כאן רואים אנו התחלתה של ספרות חסידית של ממש, מרובת ספרים ורבת כמות, בהסברת שיטת החסידות לצדדיה השונים, ובהארת נושאים מכל הסוגים על-פי שיטה זו.

'הכתבים'

אכן היו מספר אדמו"רים מגדולי החסידות הכללית שהרבו לכתוב, ובאופן שיצרו דברים דומים במקצת ל'תורות' של הספרות החב"דית, אולם מסיבות כלשהן, אולי גם מחוסר קהל מתאים או שמא מפני שלא הניחו ממלאי מקום שימשיכו את דרכם, לא נתקבלה צורה זו ולא היה לה המשך של ממש.

מה-שאין-כן בחסידות חב"ד, לא רק שתורות אלה המשיכו להתפתח במשך הדורות ליצירה גדולה של כתיבה חסידית, אלא שתורות אלה גם הניחו את הבסיס לתפיסה ולמושג של 'תורת החסידות', כתורה הצריכה לימוד ועיון כתורת הנגלה ממש. ודבר כעין זה כמעט שלא עלה כלל בזרם חסידי אחר מלבד חב"ד.

ומאחר שנוצרה 'אחרי פטרבורג' תורת החסידות כתורה הנתפסת לעיון והבנה של כל אדם, הדורשת העמקה, לימוד, שינון וחזרה, כתורת הנגלה ממש, הרי נפתח הפתח להתרחבות נוספת, לכתיבת ספרות שלמה אף מורכבת יותר בתחומי תורת החסידות. כך נוצר השלב האחרון ביצירת בעל התניא 'הכתבים' – מסות ארוכות, כמעט ספרים שלמים, המבררים נושא אחד מצדדים שונים, ודנים בו על פי כל כללי הלמדנות של תורת החסידות.

הבאת מעיין החסידות לשלב 'הכתבים', פתחה את הצינור להמשך הרחבתה של תורה זו על-ידי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, כל אחד לפי חלקו המיועד לו, עד להרחבתה והתפשטותה בדורות האחרונים על-ידי אדמו"ר הרש"ב (המכונה 'הרמב"ם של תורת החסידות'), אדמו"ר הריי"ץ, וחתנו הרבי זי"ע, שהביאו, על-ידי ביאוריהם הרחבים והמסודרים, את תורת החסידות לידי תפיסה שכלית בצורה מבוארת ובהירה ביותר.

'כתבים' אלה מצויים בספרי 'לקוטי-תורה' ו'תורה-אור', ובחלק גדול מסדרת 'מאמרי אדמו"ר הזקן' הגדולה.

***

'מאמרי אדמו"ר הזקן' יש בהם, כאמור, כדי להאיר תקופה מסוימת בחסידות חב"ד שעד כה כמעט לא הייתה ידועה. אולם הספרים הללו מגלים לנו הרבה יותר: הם נותנים בידינו בפעם הראשונה מפתח כלשהו לדעת מה אמר, ועל איזה נושאים דיבר בעל התניא, וכיצד עסק בנושאים רבים שבלעדי ספרים אלה לא ידענו שעסק בהם, ומה חדשות גילה בהם על-פי תורת החסידות.

יש לזכור, שה'סידור' מכיל בתוכו מאמרים מסביב לנושא התפילה; ה'תורה-אור' וה'לקוטי-תורה' כוללים מאמרים על התורה, ומעט דברים על ההפטרות; והספר 'ביאורי הזוהר' – חלק מן הדברים שאמר וכתב בעל התניא בפירוש הזוהר. אולם מספרי המאמרים האלה יכולים אנו לגלות נושאים ותחומים חדשים בהם עסק אדמו"ר הזקן, ולדעת את השקפתו המיוחדת בכל אחד מהם.

גם צורתם של מאמרים אלה יש בה משום חידוש. חידוש לא משום שאין בנמצא בספרות חסידות חב"ד כעין רעיונות אלה, אלא משום שאופן ההבעה כאן הוא כה חיוני ובהיר. יותר מזה בולט כאן צד אחד אופייני מאוד מאוד לשיטת חסידות חב"ד – השימוש במשל. השימוש במשל כאמצעי להסברת רעיונות מופשטים, הריהו ביסודו רעיון קבלי, אולם החסידות הכניסה צד חדש ומיוחד במשל: להסביר בעיות מופשטות, על-פי משלים מן המתרחש בתוכו של כל אדם. בחסידות חב"ד בכל דורותיה ותקופותיה, קיים היה שימוש רב בצורה זו של הסברה. הסיסמא והמדריך בכל אלה היה הפסוק "מבשרי אחזה אלוקה" – מן הבשר, וליתר ייחוד – מן המציאות המחיה את הבשר, מנפש האדם, למדו אדמו"רי חב"ד וביאורו גופי דברים בכל שטחי תורת החסידות.

אולם בספר המאמרים 'אתהלך ליאזנא', השימוש במשלים, ובייחוד במשלים מתוך נפש האדם, אין דומה לו בשום מקום. ראשית כל – בשפע. כמעט אי-אפשר לפתוח את הספר בלי למצוא הסבר אחד לפחות המבוסס על הסברת הדברים מתוך נפש האדם, מתוך המציאות האנושית, מתוך החיים. ושנית – הבהירות וכוח ההסברה המצויים במשלים אלה, אף היא קשה למצוא לה מקבילות בכל ספר אחר. בכל אחד מן המאמרים מוסברות הנקודות הקשות ביותר: מאמר מוקשה בזוהר, דברים תמוהים ובלתי מובנים בספרי הקבלה, פסוקים ותפילות, וכולם מקבלים הסבר ועמקות מתוך שפע המשלים וההסברים שבמאמרים אלה, ולעיתים מגיעים על-ידם להבנה שכזו, כאילו לא היה קושי קיים מתחילה. הדרגה הגבוהה של "ויש להבין" כמו שהסבירוה גדולי החסידות.