"איתן" – ישן וחזק
התוועדות י"ט כסלו מציינת את חג השחרור של אדמו"ר הזקן, בעל התניא.
חג זה אינו עניין פרטי של אדמו"ר הזקן בלבד, אלא זהו עניין כללי ששייך לכולנו. אדמו"ר הזקן לא ישב במאסר כאיש פרטי, אלא כמייצג את החסידות. ההלשנה הייתה על החסידות, ובתור מייצג של החסידות הוא ישב במאסר. אם כן, גם גאולתו היא גאולה של תורת החסידות כולה, גאולה של התניא.
על ספר התניא יש הרבה מה לומר, אבל בהזדמנות זו נתעכב על נקודה אחת מרכזית.
אדמו"ר הריי"צ כותב[1], ש"תניא" אותיות "איתן". על המילה איתן נאמרו בגמרא[2] שני פירושים: א) איתן מלשון חוזק ותוקף. ב) איתן מלשון ישן.
שני פירושים אלה שייכים אחד לשני, ושניהם מבטאים את מעלתו של יהודי. יהודי הוא "איתן".
ביאור הדברים:
בברכות השחר אנו אומרים: "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי".
נשאלת השאלה: כיצד ניתן לומר שהנשמה "טהורה היא" לפני שמציינים כי "אתה בראתה", לפני שמזכירים את עצם עובדת בריאתה של הנשמה? הסדר היה צריך להיות שיזכירו קודם את בריאת הנשמה – "אתה בראתה", ורק אחר כך את השבח של הנשמה ש"טהורה היא"?
מוסבר על כך בספרי החסידות[3], שדיוק לשון זה נועד להדגיש את מעלת נשמות ישראל: נשמת היהודי קיימת עוד לפני הבריאה. כל שאר הנבראים מציאותם מתחילה בששת ימי בראשית, כאשר הקב"ה ברא את העולם. הן הנבראים שבעולם הזה הגשמי, והן הנבראים שבעולמות העליונים – קיומם של כולם הוא רק מאז שנבראו בששת ימי בראשית.
שונה מכך היא נשמת היהודי. במדרש נאמר[4], שהקב"ה התייעץ כביכול עם נשמות ישראל האם לברוא את העולם ("במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כולם צדיקים"[5]). אם הקב"ה התייעץ כביכול עם נשמות ישראל האם לברוא את העולם, זאת אומרת שהן קדמו לבריאת העולם והן למעלה ממנו במדריגה.
זו הדגשת אדמו"ר הזקן מיד בתחילת ספר התניא (בפרק ב), שמהותה של הנשמה היא – היותה "חלק אלוקה ממעל ממש". הנשמה היא אלוקות, היא מעל הבריאה וקודמת לה.
זהו תוכן הנוסח "נשמה שנתת בי טהורה היא". היא טהורה מ"ישות", מגדרי המציאות של הנבראים, אלא היא חלק אלוקה ממש. זהו עיקרה של הנשמה.
רק אחר כך בא השלב השני – "אתה בראתה". כאשר הנשמה יורדת ממקומה, מדרגתה האמיתית כפי שהיא מאוחדת עם הקב"ה, ומתלבשת ויורדת בעולם הבריאה – רק אז היא מתקשרת עם מושגי הנבראים ועל כך אנו אומרים "אתה בראתה"; אחר־כך היא יורדת שלב נוסף, אל עולם היצירה – "אתה יצרתה"; ואחר־כך ישנה ירידה נוספת אל עולם העשיה, אל גוף האדם – "אתה נפחתה בי", בעולם הזה הגשמי. אבל כל אלה הם לבושים חיצוניים שהיא 'מתלבשת' בהם; אך עיקר עניינה הוא – היותה בבחינת "טהורה היא", היותה מאוחדת עם האלוקות שלמעלה מהבריאה.
ועל כך מדגישים ואומרים: "נשמה שנתת בי טהורה היא". אין זה רק ששורש הנשמה למעלה הוא בבחינת "טהורה היא", אלא גם כעת, לאחר "שנתת בי", לאחר ירידתה והתלבשותה בגוף האדם, מהותה האמיתית היא – "טהורה היא".
זהו הפירוש "איתן" מלשון ישן. נשמה יהודית היא בבחינת "ישן", היא קשורה עם האלוקות שלמעלה ולפני הבריאה.
העוצמה של הנשמה
מבחינת ה"ישן" של הנשמה נובעת נקודה נוספת – שהנשמה היא בבחינת "איתן" מלשון חוזק ותוקף.
לנשמה היהודית יש תוקף וחוזק מיוחדים. שום דבר לא יכול להזיז את היהודי מדביקותו בה'. האמונה של יהודי בקב"ה, ורצונו לקיים תורה ומצוות הם דברים שאי־אפשר לשנותם או להחלישם. העובדה שלפעמים, ח"ו, יהודי חוטא, היא דבר חיצוני, הנובע מהיצר־הרע; אבל גם אז מהותו האמיתית היא – היותו חלק אלוקה ממעל ממש, ומצד פנימיות זו הוא אינו רוצה לחטוא כלל. וכדברי הרמב"ם הידועים[6], שכל יהודי בטבעו רוצה לקיים את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, אלא שיצרו הוא שתקפו.
גם אותם יהודים שנדמה להם שאין להם שייכות לתורה ולמצוות, הם חושבים את עצמם לכופרים – בפנימיותם הם מאמינים ודבוקים בה'. הכפירה היא שקר. לכן רואים פעמים רבות שגם יהודים אלה, כאשר הם במצוקה כלשהי הם מחפשים את הקב"ה. הם יבואו לבית־הכנסת לעשות "מי שברך" וכיו"ב. מדוע? כי בעצם, בפנימיות, הם תמיד מאמינים, אלא שהאמונה אינה מאירה בגילוי. הנסיבות השונות מגלות את הניצוץ האלוקי שהיה קיים בהם תמיד בכל תוקפו, בשלימות.
[זהו תוכן מאמר חז"ל הידוע[7] "ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא". יש הטועים בפירוש מאמר זה. לשיטתם, הסיבה לכך שהחטא אינו פוגם באיש הישראלי היא מפני שהיהדות של היהודי אינה קשורה לאמונה בה', למצוות או לחטאים חלילה, אלא היא עניין של לאום בלבד – היותנו בני עם אחד הוא המאחד בינינו ועושה אותנו ליהודים, ולכן היות היהודי בכלל "ישראל" אינו נפגם על־ידי החטא;
אבל זו טעות גדולה. זה שאדם הוא אזרח רוסי או צרפתי – אין זה שייך לאמונה ולדת שלו; יש רוסים שמאמינים בנצרות, יש באיסלאם, ויש כופרים לגמרי, ואין זה פוגע כלל באזרחות שלהם. הדת והלאום הם שני דברים שונים. כל זאת הוא בשאר עמי הארץ; אך ישראל הוא מי שיש לו נשמה קדושה הקשורה לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו. נשמה זו, שמהותה היא אמונה עמוקה ומוחלטת באחדות ה', היא תמצית חייו של היהודי, ולכן הוא ימסור את נפשו על כך.
(לכן מבואר בספרים, שבני־ישראל הם סוג אחר בבריאה. כמו שסוג החי נבדל מצומח ודומם, כך, ועוד יותר מכך, בני־ישראל מובדלים מכל שאר הנבראים. בני־ישראל הם סוג אנשים שמהותם העצמית היא הקשר עם הבורא).
ונמצא, שהיהדות, ה"ישראל", אינה שייכת ללאום – להתקבצות של אנשים בחבל ארץ מסוים; התואר "ישראל" הוא – התקשרות עצמית לקב"ה, כבן הקשור אל אביו מצד עצם מציאותו. "בנים אתם לה' אלקיכם". כל יהודי, מצד עצם היותו יהודי, "ישראל", קשור בעומק נפשו עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו. זוהי מציאותו האמיתית של היהודי.
לכן יכול להיות אדם שמגן על ארץ ישראל אבל הוא אינו יהודי (אלא אם כן התגייר כהלכה, שאז הקב"ה, בורא העולם, מכניס באדם זה נשמה קדושה ומציאותו משתנה לגמרי על־ידי כך, כמאמר חז"ל[8] "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"); ומאידך, יש לפעמים מצב של יהודי שבחיצוניות הוא כופר לגמרי בקב"ה ובתורתו, וגם בקשר שלו עם יהודים אחרים או עם ארץ־ישראל, ואף־על־פי־כן כיוון שהוא נולד לאם יהודייה – יש לו נשמה קדושה, ובפנימיותו הוא מאוחד לגמרי עם הקב"ה (כמו בן המתנהג בצורה הגרועה ביותר, שגם באופן זה הוא בנו של אביו וקשור עמו בכל עצמותו). כל מה שנדרש הוא – לגלות את הפנימיות שלו.
כלומר, הסיבה לכך שלמרות החטא "ישראל הוא" היא לא מפני שהמושג ישראל אינו שייך להתקשרות לה' ולמצוותיו ח"ו, אלא בדיוק להיפך: כיוון שיהודי קשור כל־כך בעומק עם הקב"ה ומצוותיו, לכן גם אם חלילה הוא חוטא ועושה היפך הרצון – האמת היא שזה לא הוא שחטא כביכול! מצד מהותו הפנימית הוא אף פעם לא רצה לחטוא ולהיפרד מהקב"ה. החטא שעשה זה רק בחיצוניות, מצד יצרו שאנסו לעשות היפך רצונו, אך בעומק לבבו, גם בשעת מעשה הוא נשאר דבוק לגמרי בקב"ה ובמצוותיו. לכן כאשר מתגלה פנימיותו, הוא חוזר בתשובה ועוזב את החטא ומתחרט עליו. הוא נדבק גם בחיצוניות ובגלוי בקב"ה ובתורתו].
תוקף זה נובע מהיות הנשמה בבחינת "ישן". העולם כולו אינו ישן, הוא דבר חדש. הוא התחדש בששת ימי בראשית; אך נשמת היהודי קיימת עוד קודם הבריאה והיא למעלה ממנה. היא דבר "ישן". היא מאוחדת עם האלוקות שלמעלה מהגבלות העולם, ולכן יש בה תוקף וחוזק.
לימוד תניא מעורר את "איתן" הנשמה
הוזכר לעיל מאמרו של אדמו"ר הריי"צ: "תניא אותיות איתן". אצל כל יהודי, בין דתי ובין חילוני (לאמיתו של דבר אין כזה דבר יהודי חילוני – כל יהודי הוא קדוש, וה'חילוניות' היא לבוש חיצוני בלבד) יש את נקודת היהדות בשלימות, ובעומק הנפש כולם מאמינים וקשורים עם התורה ועם הקב"ה. אבל בכדי שגם החיצוניות תהיה כראוי, כרצון הקב"ה; בכדי שנקודת היהדות הפנימית תאיר, תזרח ותורגש בגלוי – כדאי ללמוד תניא. לספר התניא יש סגולה מיוחדת לעורר את הפנימיות של היהודי, את ה"איתן" שבו. בספר זה מבוארת בעומק ובאריכות מעלה מיוחדת זו של היהודי – היותו "חלק אלוקה ממעל ממש", והלימוד בו, כל אחד לפי ערכו, מעורר בלומד הכרה שכלית ורגשית במהותו הנעלית של עם ישראל; הוא מעורר ומגלה את ה"איתן" שבו, את נקודת היהדות שלו.
ביום י"ט כסלו, חג הגאולה של התניא, בו מתעוררים בכל שנה אלפים רבים להתקרב אל אבינו שבשמיים כפי שנוכחתי בעצמי בשנה שעברה ובשנים שלפניה, כדאי ורצוי לנצל התעוררות זו ולהביאה אל הפועל. התכלית והיעוד של זמני רצון והתעוררות בהם מזכה אותנו הקב"ה, היא בכדי שנדע לנצלם בחיי היום־יום שלנו. ההתעוררות הגדולה שיהודי חווה, צריכה להיות מנוצלת בשיפור חייו היהודיים השגרתיים.
הדרך להחדיר בחיי היום־יום אור וחום חסידותי היא – על־ידי קביעת עיתים ללימוד תורת החסידות. כאמור, לתניא, וכן מאמרי החסידות שבאו בעקבותיו שבעצם הם כפירוש אליו, יש סגולה וכוח מיוחד לעורר את האיתן של הנשמה. על־ידי כך יהודי יכול להכניס אל תוך החיים השגרתיים, רגש פנימי של קירוב אל הקב"ה.
כאשר ישנה קביעות כלשהי בלימוד חסידות, בתניא או כל ספר חסידות אחר, הקביעות מכניסה אל תוך החיים את האור המיוחד של החסידות. על־ידי כך החיים עצמם נעשים מוארים יותר.
זו הייחודיות של ספר התניא. זהו ספר לימוד, הניתן להשגה והבנה, אך בתוכו מאיר אור אלוקי מיוחד המאיר את הנשמה, את האמונה בקב"ה ובתורתו. לימוד התניא אינו כלימוד "מחשבה" או "חקירה" במובן הרגיל של העניין; בלימוד זה יש כוח מיוחד לעורר את האמונה הטהורה שכבר קיימת עמוק בתוך לבו של כל יהודי.
כפי שהתבטא רבי לוי יצחק מברדיצ'וב על ספר התניא כאשר ראהו לראשונה: "פלא גדול, כיצד ניתן להכניס את הקב"ה הגדול כל־כך בספר כל־כך קטן?!". הקטנות אינה רק בכמות, אלא עצם היות הדברים כתובים עלי ספר, הניתן להשגת השכל, הוא עניין של קטנות. אבל זה המיוחד של ספר זה. ניתן ללמוד ולהבין, אך מה שמתקבל ומאיר אצל האדם הוא – הקב"ה הבלתי־מוגבל.
אם כן, לימוד קבוע בספר זה, משריש את האמונה, את ה"איתן" של הנשמה, וקובע אותה בפנימיות.
◆◆◆
התחזקות באהבת ישראל
בנוסף לגילוי ה"איתן" אצל האדם עצמו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך" מחייב אותנו לפעול למען גילוי ה"איתן" אצל כל יהודי. גם נקודה זו שייכת לי"ט כסלו, יום גאולת בעל התניא: בפרק לב של התניא, ה"לב" שלו, מבואר באור מיוחד עניינה של מצוות אהבת ישראל. גם מצווה זו קשורה למהות הפנימית של בני־ישראל – היותם "חלק אלוקה ממעל ממש". ובלשון אדמו"ר הזקן: "לכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים".
מצד הנשמה, מצד המהות הפנימית של היהודי – הוא דבר אחד עם כל עם ישראל; ההתחלקות נובעת רק מצד הגוף. אם כן, חיסרון באהבת ישראל, בהרגשת המחויבות כלפי כל יהודי ועשייה למען טובתו הגשמית והרוחנית, ייתכן רק אצל אלו ש"עושים גופם עיקר ונפשם טפלה"; אולם מי שאצלו הנשמה עיקר – בוודאי תאיר בו "אהבה ואחוה אמיתית" כלפי כל יהודי.
הדברים אמורים במיוחד כלפי התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים.
בתקופתנו עדים אנו להתעוררות גדולה בעם ישראל. אצל יהודים רבים נקודת היהדות מתעוררת ומתגלה: הן אצל אלו שמפני סיבה עדיין לא שומרים תורה ומצוות – יהודים רבים מחפשים לחזור ולהתקרב לאידישקייט, לקב"ה ולתורתו; והן אצל אלו שנקראים דתיים – ישנה התעוררות וצימאון גדולים לרוחניות, להתקרב עוד יותר אל הקב"ה.
התעוררות זו מגיעה מנקודת היהדות. תנועת התשובה, השיבה אל ה', נובעת מכך שכל נשמה יהודית קשורה לקב"ה בלי־גבול, לכן כאשר הנשמה מתעוררת, היא מחפשת להתקרב עוד ועוד אל ה'.
אלא שאצל אחד התשובה היא – להוסיף ולעלות מחיל אל חיל. להוסיף עוד בהתמסרות ללימוד, בהידור בקיום המצוות; אצל השני התשובה היא – להתחיל לשמור מצוות; ואצל השלישי – ההתעוררות היא באופן שהוא אפילו אינו יודע כלל מה הוא מחפש.
כפי שרואים במוחש, שיש יהודים רבים שמתעוררים אך הם לא יודעים מה בדיוק הם מחפשים. הם מחפשים משהו עמוק ורוחני יותר, אבל הם אינם מודעים בעצמם למה שבאמת מתחולל בקרבם – מה הם רוצים ומה הם צריכים, או שאינם יודעים כיצד לעשות זאת. וכיוון שהאדם אינו יודע מכך – הוא עלול לחפש בכל מיני מקומות אחרים. הוא נוסע למדינות רחוקות, מחפש כל מיני תרבויות ושיטות וכו' וכו' – אך כל עוד הוא לא מגיע למקומו האמיתי, לחיבור הפנימי עם הקב"ה, הוא מרגיש ריקנות. הוא חש שלא זהו מקומו. לא זה מה שהוא באמת מחפש.
מציאות זו מטילה אחריות גדולה, אך גם זכות עצומה, על כל אלה שכן זכו לדעת מהי מהותו של יהודי וכיצד הדרך להתקרב אל הקב"ה – לעזור לאחינו בני־ישראל המבולבלים.
הציווי "ואהבת לרעך כמוך" דורש מכולנו להגיש עזרה לאחים, ולהסבירם בדרכי נועם ובדברים המתיישבים על הלב, שהם יהודים ומהותם הפנימית היא – היותם קשורים לקב"ה, ואשר הדרך להתקרב אליו היא על־ידי קיום המצוות.
וחשוב להדגיש: עצם קיומן של המצוות המעשיות יש בו כוח מיוחד לעורר ולגלות את הקשר של הנשמה אל הקב"ה. ל"נר מצוה" יש כוח אלוקי מיוחד לעורר את ה"נר ה' נשמת אדם". על־ידי זיכוי יהודי בקיום מצווה מעשית, גם אם זה באופן של "הקדמת נעשה לנשמע" – בלי שהוא מבין ויודע כלל מה משמעותו של קיום זה, נמשכת עליו קדושה עצומה מלמעלה, ודבר זה עלול מאוד לעורר את נשמתו ולהביאה לקיום מצוות נוספות, כדברי חז"ל – "מצווה גוררת מצווה".
ראוי להזכיר בהקשר זה, את "עשרת המבצעים" שייסד הרבי. כמובן, כל מצווה של הקב"ה יש בה כוח מיוחד לעורר את נשמת האדם, אך מבין המצוות המעשיות עצמן, בחר הרבי עשר מצוות מעשיות (לימוד תורה, אהבת ישראל, תפילין, מזוזה, צדקה, כשרות, טהרת המשפחה, נרות שבת קודש, חינוך, בית מלא ספרים) שבהן סגולה מיוחדת לעורר את לב ישראל ולקרבו ליהדות.
◆◆◆
הצפייה לגאולה
התעוררות רוחנית זו תהיה בשלימות בימות המשיח, שאז "יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". בדרך כלל הריחוק של יהודי נובע מאחת משתי הסיבות הכלליות: א) בגלל "אשור", הרומז לתענוגי עולם הזה. ריבוי השפע הגשמי, עלול לגרום ליהודי לשקוע בענייני עולם הזה, והדבר יכול להסיח את דעתו מתפקידו העיקרי – להיות דבוק בה' על־ידי קיום המצוות; ב) לפעמים הסיבה לריחוק היא מפני "מצרים" – המצרים השונים, הקשיים של הגלות במקומות ובזמנים שונים, מפריעים ליהודי לחיות את חייו כיהודי. ההתעוררות הרוחנית כיום, ששלימותה תהיה בזמן הגאולה בקרוב בימינו, קיימת אצל שני סוגי ה"אובדים" – גם אלה ש"בארץ אשור", וגם אלה ש"בארץ מצרים".
בימות המשיח, יתעורר הניצוץ, הנשמה האלוקית, שבכל יהודי, בכל קצווי תבל, בתכלית השלימות. אז תתגלה בכל תוקפה ההתקשרות העצמית של בני־ישראל עם הקב"ה. כולם יתעוררו ויבואו להשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים.
יתירה מזו: בימות המשיח תתגלה גם מהותו הפנימית של העולם עצמו. כמבואר בחסידות באריכות, ויסודי הדברים נתבארו גם הם ב"תורה־שבכתב" של החסידות, בספר התניא בחלקו השני – שער היחוד והאמונה, שמהותו האמיתית של העולם היא – ביטולו המוחלט לקב"ה. ונקודת הדברים היא – על־פי תורת הבעש"ט המפורסמת על־הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים", שהדיבור האלוקי ניצב תמיד, "לעולם", בתוך רקיע השמים, ועל־דרך־זה בשאר הנבראים – להוותם ולקיימם. ואילו יפסיק הדיבור האלוקי להוות ולהחיות את הנבראים – הם יחזרו להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית.
דבר זה מלמד שגם בעת קיומם, כל תוכנם הוא – התהוותם מהכוח האלוקי, ומלבד זאת אין להם שום מציאות.
עניין זה יתגלה בשלימותו בגאולה העתידה, כדברי הנביא: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". אז תתגלה אחדותו המוחלטת של הקב"ה, ויורגש בכל פרט ופרט שבנבראים שכל עניינם הוא "בשביל ישראל ובשביל התורה". שלטונו ומלכותו של הקב"ה יהיו מוחלטים.
אם כן, ההתעוררות אותה אנו חווים כעת, שהיא התחלת פעולתו של ה"שופר גדול", צריכה לחזק אצל כולנו את האמונה האיתנה והציפייה החזקה לגאולה השלימה – שעניינה הוא: התקשרות פנימית ועמוקה יותר, לאין־ערוך, עם הקב"ה. ציפייה זו באה לידי ביטוי בעשייה בלתי־פוסקת לזירוז ביאתה של הגאולה שתבוא בקרוב ממש על־ידי משיח צדקנו.
[1]. ראה ספר המאמרים ת"ש עמ' 39. קיצורים והערות לתניא ס"ע קכד.
[2]. סוטה מו, א־ב. וראה בעניין זה בספר המאמרים תש"ג עמ' 74.
[3]. ראה לקוטי תורה שיר השירים טז, ד. המשך תרס"ו עמ' תפט. תורת מנחם חי"ד עמ' 94 ואילך.
[4]. בראשית רבה פ"ח ז.
[5]. ישעיה ס, כא.
[6]. בהלכות גירושין סוף פ"ב.
[7]. סנהדרין מד, רע"א.
[8]. יבמות כב, א.
