מבין הדמויות שחיו ופעלו בליובאוויטש, בארבע אמותיה של ישיבת תומכי תמימים, אותה ישיבה שהיתה בית יוצר לגדולי תורה ועבודת ה', הזהירה דמותו של רבי משולם ידידיה קוראטין, או כפי שכונה בקצרה: ר' שילם.

ר' שילם חי עלי אדמות כשלושים וחמש שנה, מהן רק תשע עשרה שנה באווירה של ליובאוויטש – תחילה כתלמיד ואחר כך כמשפיע – ובכל זאת ניכר רישומו היטב בקורות ישיבת תומכי תמימים, ועשרות שנים לאחר ששבק חיים לכל חי היו התלמידים שהתחנכו בהשפעתו מזכירים את שמו בסילודין.

ר' שילם נולד בשנת תרמ"ד בעיירה דיסנא אשר בפלך ויטבסק שברוסיה הלבנה, ונקרא בשם משולם ידידיה גוטליב, אך כינויו בפי כל היה: שילם.

נער בעל כשרון היה, רציני ומעמיק בכל דבר, אך בטרם מלאו לו 13 שנה נפטר אביו ר' יהושע. האלמנה שהתקשתה להישאר לבדה בבית לקחה עמה את שילם, והשניים עברו לגור אצל בנה הבכור. האח שהיה ״מתקדם״ שלח את שילם לגימנסיה מקומית, שגם בניו למדו בה, הרגיש שמילא בכך את חובתו ופנה לענייניו.

לא עבר זמן רב, והנער לא רק הצטיין בלימודים החדשים, אלא גם עלה על בני אחיו. הדבר עורר את טינתה של גיסתו, ובסופו של דבר הוכרח שילם לעבור לגור אצל אחת מאחיותיו. אולם היא, ביחד עם בעלה, שכנעה את שילם לעזוב את הגימנסיה וללכת ללמוד תורה בישיבה. דברי גיסו ואחותו נכנסו ללבו. אחרי הכל, זו היתה הדרך שאביו הכין אותו לקראתה. לבסוף הסכימו כולם – ביניהם שילם עצמו – שייסע ללמוד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש.

וכך נראה באחד הימים בשנת תר״ס מחזה לא רגיל בשערי הישיבה: עומד לו נער לבוש בלבושי בית ספר חילוני ושואל איפה נרשמים ללימודים. מישהו הורה לו את הדרך למשרד. המשפיע – הלא הוא רבי שמואל גרונם אסתרמן זצ"ל – לא חשב פעמיים והודיע מיד את סירובו. הוא לא יסכן את אווירתה של הישיבה בקבלת תלמיד המופיע בתומכי־תמימים בלבושים כאלו. כששמע הנער את גזר־הדין, נשבר. הוא הצליח להתאפק אך מחוץ למשרד הניח לכאבו הגדול להתגבר עליו, ופרץ בבכי תמרורים.

מישהו כנראה ראה את המחזה, וכבר מצא את הדרך להודיע לרבי הרש״ב נ״ע שבחוץ עומד נער יהודי שר׳ גרונם דחה את בקשתו להתקבל בישיבה, והוא שופך את כאבו בבכי גדול.

הרבי הרש"ב הקשיב לסיפור, התעניין בפרטים ואז הורה לקבלו. מיד דאגו לספק לו בגדים התואמים לתלמיד ישיבה חסידית, סידרו לו גם מקום מגורים ושילם נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים.

"יחודא עילאה" בעת השריפה

מיד עם קבלתו כתלמיד מן המניין התעלה בתורה ובעבודה כאחת.

הוא התמסר ללימודים בשקידה נפלאה וספג את ההדרכה החסידית לעבודת ה׳, ותוך תקופה לא ארוכה נמנה עם ה״אריות" שבחבורת ה״תמימים״.

וכך סיפר תלמידו החסיד הרב שמריהו נח ששונקין ז״ל:

"באולם הגדול התחילו כבר ללמוד, וקול תורה אדיר, של המון התלמידים הלומדים בשקידה, ניסר בחלל. אך, פה באולם הקטן, עמד מספר מסוים של תלמידים, פניהם אל הקיר ומתפללים מקירות לבם.

"מכל הצעירים העובדים המאריכים בתפילתם, שעמדו ליד הקיר והתעמקו במחשבתם, הצטיין במיוחד "שילם דיסנער [=מדיסנא]".

"אך לאחר התפלה לא היה ניכר עליו שום דבר. עבודתו לא בלטה והיה מעורב מאוד עם הבריות ובר דעת גדול בנגלה ובחסידות. כאשר נשא ונתן באיזה עניין, הן בנגלה והן בחסידות, היו דבריו מוטעמים מאוד וערבים לאוזן השומע. היתה לו הבנה בהירה וכוח שכלו היה חזק כדי לברר היטב כל דבר מסובך, וכאשר רק העמיק באיזה דבר, ומכל שכן בתפילה, היתה העמקתו כל כך עזה עד שלא ראה ולא ידע מהנעשה אף בארבע אמותיו".

כוח הריכוז שהקנה לעצמו בעמל רב נעשה חלק מטבעו והיה למעלתו העיקרית. עדים מאותם ימים מספרים שלא היה קיים דבר בעולם שהיה עלול להסיח את דעתו של ר׳ שילם כשהתרכז והעמיק בנושא מסוים. כך בלימוד וכך בעבודת ה׳. אחת העדויות המרתקות בעניין זה נשמעה מהרב ישראל לייבוב ז״ל:

"באחד מערבי החורף, כשהסיקו את התנור באולם הישיבה בליובאוויטש, יצאו ממנו זיקים שאחזו בכותלי העץ של בית המדרש וגרמו לשריפה. כל התלמידים נבהלו ומיהרו לתפוס דליי מים לכבות את השריפה, אותם שאבו משתי בארות שהיו בחצר.

"ההמולה היתה רבה והרעש הגיע עד ביתו של הרבי הרש״ב, שיצא מיד יחד עם בנו, הוא הרבי הריי׳׳צ נ״ע, לבדוק מה מתרחש. כשהגיעו למקום השריפה עקבו אחרי מאמצי התלמידים עד שכובתה הדליקה.

"תוך כדי כך הבחין הרבי בצעיר היושב מכונס באתת מפינות האולם וקורא שמע של תפילת ערבית. היה זה שילם, שהחל את תפילת ערבית לפני שפרצה הדליקה, וכשהתעמק ב״שמע" שקע לחלוטין בייחודא עילאה, לא חש כלל בדליקה שפרצה ולא שמע את כל הרעש וההמולה שמסביב. ואז פנה הרבי אל בנו ואמר לו: בשביל כאלה היתה כוונת ייסוד תומכי־תמימים..."

ראש ה"חוזרים"

כוח זיכרון מיוחד, יכולת התעמקות וכוח התמדה מופלא, יחד עם מאות שעות של שינון, הביאו את ר׳ שילם להימנות עם ה״חוזרים" – אלה החוזרים על מאמרי החסידות שמשמיע הרבי – והצטיינותו גם בכך העמידה אותו לאחר מכן בדרגת ״ראש החוזרים״.

וכך מתאר רש"נ ששונקין ז״ל את מעמדו ותפקידו של ר' שילם בעת אמירת המאמר ובעת חזרת המאמר אחר כך, ביום השבת:

"מדי שבת בשבתו היה מופיע הרבי בליל שבת קודש, בתחילתו, והיה אומר מאמר חסידות לפני התלמידים והאורחים. כל השומעים את המאמר היו עומדים צפופים, רק אחד עמד תמיד חוץ לקהל השומעים, מרחוק קצת, כי ירא מאוד שלא יבלבלו אותו. עיניו עצומות בחזקה, ידו על מצחו ומקשיב לכל מלה היוצאת מפי קדשו של הרבי, והאחד הוא ״שילם״.

"אחרי שגמר הרבי את המאמר, התפלל הציבור ערבית ולאחר התפילה, רוב התלמידים ורובם של האורחים היו הולכים לסעודת שבת. אבל מספר מסוים של תלמידים ואורחים היו נשארים והתקבצו למקום אחד כדי לחזור על המאמר והיו חוזרים אותו כלשונו ממש.

"החוזר העיקרי היה שילם. כי הוא, אף שלא חונן בכישרון התפיסה (כיתר החוזרים), אבל יגיעתו העצומה והבלתי־רגילה, לשמוע להאזין ולהקשיב, עשתה את שלה. והוא ידע את המאמר יותר טוב מכולם. הוא היה מתחיל לחזור את המאמר והם היו מסייעים על ידו. זמן רב עבר עד כי עלה בידם לצרף את המאמר. וכאשר גמרו התפללו גם הם ויאכלו סעודת ליל שבת־קודש. ואף כי היתה אז השעה מאוחרת, מכל מקום, מפני היראה שלא יישמט המאמר מהם (שהרי לא חזרו עליו אלא פעם אחת) נתקבצו שוב אחר הסעודה, חזרו עליו שנית, והלכו לישון קמעה.

"בהשכמה הלכו שילם ועוזריו, ועוד כמה אנשים מכובדים מהאורחים, לבית הרבי ל״חזרה״.

"הרבי יושב ושילם חוזר לפניו את המאמר, ואם חיסר תיבות, או קשרי העניינים היו מעורבים, היה הרבי מזכירם, מיישרם, ולפעמים מבאר איזה דבר הקשה במאמר. אחר כך יצא שילם וחזר את המאמר, כי היה כבר המאמר אצלו בשלמות וחזרו בטוב טעם. אחרי התפילה וסעודת שבת־קודש כבד חזרו את המאמר גם העוזרים, ומכל מקום כולם חפצו לשמוע משילם דווקא.

"אחר תפילת מנתה של שבת, לעת ערב, היו מתקבצים בבית הכנסת שבאולם הקטן ומנגנים ניגונים לבביים שונים עד שעה מאוחרת בלילה, כאשר כבר היה מחשיך ובא. בחול אין אתה סובל את החושך, ובכל כוחך אתה משתדל לגרשו. לא כן בליובאוויטש בשבת קודש לעת ערב. בשעה ההיא, כאשר שילם היה חוזר את המאמר של הרבי כאשר כבר ידע אותו בבהירות. בברירות יתירה ובהברתו הטובה עליו היה חוזרו בהטעמה מיוחדה – אז החושך לא החשיך לנו".

כך היה מדי שבת. ואם בשבת רגילה כך, הרי כשבאו חג או מועד והיו מספר מאמרים – עבודת חזרת המאמרים תפסה את רובו של היום, ורק זמן מועט נותר לסעודה, ואילו באשר לשינה – מאן דכר שמיה.

ר׳ שילם שידע על המאמץ הצפוי לו בחגים היה מתכונן לחזרה. ביום הראשון של ראש השנה היה שוכב לנוח אחר הצהריים, מנמנם ואוסף כוחות, כדי להיות ער במידה מספקת כשהרבי הרש״ב יאמר את המאמר בלילה השני.

פעם ראתה אותו חותנתו כששכב לנוח ושאלה אותו: הייתכן שתירדם, והרי מי שישן בראש השנה "דמיך מזליה" [=מזלו נרדם]! ענה לה ר׳ שילם: אין "דמיך מזליה" גדול יותר מאשר להיות רדום למאמר של הרבי...

בשם אחד התלמידים מסופר: שנה אחת חל ראש השנה ביום חמישי ושישי, והיו מספר מאמרים בכל חג ומועד דחודש תשרי. אך המיוחד היה בשמיני־עצרת ושמחת־תורה, שאף הם היו בימי חמישי ושישי, והיו מאמרים הן בשמיני־עצרת והן בשמחת־תורה והן למחרת ביום שבת קודש – שבת בראשית.

שילם לא מצא כמעט מנוחה לרגע: המאמר, החזרה, ההקפות, התפילות – בקושי עשה קידוש, ומסופקני אם אכל משהו במשך שלושת הימים. מחוץ לזמני התפילות עבד כל הזמן בלי הפסק. חזרה עם החוזרים. כניסה לחזרה אצל הרבי. חזרה פעם נוספת וחזרה לפני הציבור.

במוצאי שבת בראשית, לאחר הבדלה, נפל מתעלף. כל המאמצים להשיב נפשו ולהעירו מההתעלפות לא נשאו פרי. הזעיקו רופאים שנתנו סמי מרפא וגם זה לא הועיל. שילם לא התעורר והרופאים הביעו חשש לחייו. נכנסו בבהלה לרבי וסיפרו לו על המקרה.

הרבי הקשיב לדבריהם ולא התרגש. הוא ציווה להכניסו למיטה ושיישן ככל שיימשך הזמן. ואכן ר' שילם שכב בצורה כזו שעות ארוכות, וכשהתעורר היה אדם חדש, בריא לגמרי.

הידור מצוה נוגע בנפש

צד נוסף בדמותו של ר׳ שילם היה זהירותו והידוריו בקיום המצוות. ב"בית הרב" ידעו שאין זה עניין חיצוני ח״ו והעריכו זאת מאוד.

גם הרבנית רבקה ע׳׳ה, אשת הרבי מהר״ש, אשר היתה ״אמם של התמימים״, ידעה בדיוק מי הוא שילם, והכירה את תכונותיו הפנימיות.

ומעשה שהיה כך היה:

בחורף תרס״ז שהה הרבי הרש״ב יחד עם בנו הריי״צ ובני ביתו בווירצבורג מתחילת כסלו עד ראש חודש ניסן. בד׳ בניסן חזרו הרבי והרבנית לליובאוויטש, ואילו הריי״צ ובני ביתו נשארו עדיין בווירצבורג.

בה׳ ניסן כותב הרבי הרש״ב לבנו, ובתוך הדברים הוא מספר עד כמה עסוקים התמימים בהכנת ה"מיכלא דמהימנותא" (המצות) – ״בוררים החטי שמורה שלהם ביגיעה רבה ועצומה״ וכו׳, ומסיים: לשילם נתנה כבוד אמי מורתי הרבנית תחיה מקמח שלנו, כי ראתה אשר נוגע לו בנפש ממש...

במה התפללת היום?...

בשנת תרס״ח בא ר׳ שילם בקשרי השידוכין עם בתו של החסיד ר׳ מענדל הילביץ מזעמבין. תחילה ניסה ר׳ שילם לגור בזעמבין, עירו של חותנו, אך לא היה יכול להתנתק מהישיבה וחזר כעבור זמן לליובאוויטש.

משחזר לליובאוויטש המשיך ר׳ שילם את דרך לימודו ועבודתו כפי שנהג לפי הנישואין – היה מתפלל כל יום שעות רבות, ובזמן הנותר היה שקוע בלימודו.

על ימים אלה סיפר גיסו של ר' שילם, הרב אלתר הילביץ ע"ה:

"לקראת שבועות תרע"ד לקחני אבי עמו לליובאוויטש. הייתי אז ילד צעיר כבן 8, אך דמותו של גיסי ר' שילם לא משה מנגד עיניי. הוא ישב ליד שולחן במרכז אולם הישיבה והיה שקוע במחשבה. לפעמים חשנו שהוא לא נמצא בעלמא דין. במחשבותיו הוא נמצא בעולמות עליונים.

"הוא גם היה המשגיח על לימודי החסידות בישיבה, ויחד עם זאת לא התנתק ממחשבותיו. כשהתבגרתי יותר הבנתי – וזו היא דעתי הפרטית – שזה היה לגביו חלק מההשגחה. הוא רצה שהתלמידים יראוהו במצב כזה, ויבינו מה פירושה של השגחה ומה פירוש להישאר צמוד למחשבה. אין נתק ביניהם".           

וכך סיפר תלמידו ר' אברהם דרייזין (מאיורער): "כשם שבשאר דברים דרש ר' שילם מתלמידיו התאמצות, כך גם בנושא התפילה. תפילתו שלו עצמו היתה דוגמא נפלאה להתאמצות. ראו זאת בשעה שהיה מתנענע בחוסר מנוחה תחת טליתו כשהוא חורק בשיניו מרוב התאמצות הבאה מהתרכזות בתפילה.

"פעם ניגש אליו אחד החסידים הקשישים – כמדומני היה זה הרב מפולטובה, הרה"ח יעקב מרדכי בזפלוב ע"ה – שהתפעל מצורת התפילה הזו ושאל אותו: אמור לי, במה התפללת היום? כוונתו כמובן היתה: איזו התבוננות היתה לך בעת התפילה?..."

בנוסף לתפקידו בהשגחה על לימוד החסידות, התמנה גם למשפיע. הקשר שלו עם תלמידיו הלך והתחזק, והוא הרבה גם להתוועד עמם, מנצל כל רגע כדי להעמיק את עבודת ה׳ שלהם, אם בתוכן דבריו ואם באופן השמעתם.

וכה סיפר אחד מתלמידיו: בזמן ההתוועדות היה אומר תמיד, שכל יהודי צריך להרגיש את עצמו מאושר בזה שהוא יהודי, ומי שאין לו הרגשה כזאת אינו ראוי שהאדמה תישא אותו על גבה. היה קם מהשולחן כשפניו מביעים שמחה ואושר, רוקד עם הבחורים ושר.

בישיבה אירע מקרה ואחד מהתלמידים ה'עובדים' חלה במחלה קשה ונפטר. אמרו עליו שלא השגיח כראוי על בריאות גופו. באותה תקופה, תבע ר' שילם מאחד התלמידים שישקיע עצמו בעבודת התפילה.

תמה התלמיד: "שאשכח על עצמי ואמות כמו פלוני?"

השיב לו ר' שילם: "בעסער שטאַרבן ווי אַ איד ווי לעבן ווי אַ גוי!" [=מוטב למות כיהודי מאשר לחיות כגוי!].

פעם הוכיח ר' שילם כמה תלמידים בעת התוועדות שערך עמם. הגיעו הדברים לידיעת הרבי הרש"ב, שקראו אליו ואמר לו: "תלמיד שאינך בוכה עליו בעת קריאת שמע שעל המיטה – אין להוכיחו בהתוועדות". מובן שר' שילם ראה בכך הוראה חינוכית ממדרגה ראשונה, ומאז ואילך נהג על־פיה, ככתבה וכלשונה.

"קשה לעשות תשובה מול קני הרובים"

בשנת תרד״ע היה ר׳ שילם צעיר לימים עדיין – כבן 30 בלבד – אך מעמדו בתומכי־תמימים ובחצר הרבי היה כבר כמעמדו של אחד מזקני החסידים והמשפיעים.

בהמשך אותה שנה, בחודש מנחם־אב, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסוף שנת תרע״ה התחילו הגרמנים להתקרב לליובאוויטש, ובחודש מרחשוון תרע״ו עזב הרבי את ליובאוויטש ועבר לרוסטוב. אולם ר׳ שילם נשאר עם התמימים בליובאוויטש עד שנת תרע״ח.

בחורף תרע״ח עזבו התמימים, לפי הוראת כ״ק אדמו׳׳ר מוהרש׳׳ב, את ליובאוויטש, ועברו לקרמנצ׳וג. תחילה הצעירים יותר, ואחר כך עוד קבוצה, ורק בקבוצה השלישית, יחד עם אחרוני התמימים, עזב ר׳ שילם את ליובאוויטש ויצא לקרמנצ׳וג.

המצב בקרמנצ׳וג לא היה משופר לאורך זמן. באותה עת התחוללו מהומות ברוסיה, תוך כדי חילופי השלטון מיד ליד, כאשר הגנרל גריגורייב מרד בממשלה הקומוניסטית והסית את חייליו לשלוח יד ביהודים. היתה סכנה ללכת בחוץ וגם בחדרים אימה.

סמוך לחג השבועות תרע"ט עמד ר' שילם בפני סכנת חיים, ואך בנס ניצל – כפי שסיפר בנו ר' שניאור זלמן קוראטין, בנוסח ששמע מאמו (הוא עצמו היה אז ילד כבן חמש וחצי):

"בנו של בעל הבית בדירה בה התגוררנו השתייך לאחד הצדדים הלוחמים בעיר ונחשד בהתנקשות באחד מאנשי גריגורייב. יום אחד הגיעו לבית חייליו של גריגורייב, הורו לכל הדיירים לצאת לחצר ולעמוד בשורה, הודיעו להם שהם נחשדים בקשר עם הפושע ועל כן יסיימו כעת את חייהם בעמדם מול כיתת יורים.

"אמי החלה להתווכח עמם: מילא אנו המבוגרים, אך מה חטאו הילדים? הרוצחים השתכנעו מדבריה ואנו הילדים הוצאנו אל מחוץ לקבוצה.

"לפתע הגיע חייל והודיע לאנשי הכנופיה שעליהם להתייצב מיד לפני מפקדם. הללו מיהרו לעזוב את המקום וכל הדיירים, ביניהם אבי ואמי, ניצלו ממוות.

"לאחר הנס ניגש אליו יהודי, ובירכו בברכת "מחיה המתים" ואמר לו: הנני מקנא בך על התשובה שעשית כשעמדת מול לוע המשחית.

"אבי ביטל את דבריו במחי־יד ואמר: כשעומדים עם המשפחה מול קני הרובים, קשה לעשות תשובה. תשובה טוב לעשות כשמכוסים בטלית..."

הקרן של תומכי־תמימים

המצב המלחמתי והלא־יציב ששרר אז הביא עמו לא רק את הרעת המצב הכלכלי, כי אם גם מחלות קשות. אחת מהן היתה מגפת הטיפוס שהשתוללה בחוץ והפילה חללים רבים.

בשבת קודש ד׳ אלול תרע״ט חלה ר׳ שילם לפתע במחלת מעיים, ומצבו הורע במהירות מחוסר טיפול רפואי כדבעי. הוא סבל קשות אך לא הוציא הגה מפיו ולא התלונן, לא לפני אשתו ולא לפני בני ביתו האחרים. למחרת, ביום ראשון ה׳ באלול, החזיר את נשמתו לבוראו והוא בן 35 בלבד.

על פטירתו הפתאומית סיפר תלמידו ר' אברהם מאיורער:

"בקריאת התורה בשבת האחרונה לחייו כיבדו את ר' שילם במפטיר. ר' שילם קרא את ההפטרה כרגיל ובכלל לא שמנו לבנו לכך שאינו מרגיש בטוב.

"באותה שבת גמר להתפלל בשעה 5 אחר הצהריים. הוא היה אדם גבוה ורחב כתפיים וכלפי חוץ נראה היה כבריא לחלוטין. רק אחר פטירתו הפתאומית במוצאי שבת התברר שמזה כמה ימים שחלה במחלת הטיפוס, אלא שהחזיק את עצמו כדי שאף אחד מהתלמידים לא ירגיש בכך".

הוסיף וסיפר בנו ר' שניאור זלמן: "עד כדי כך לא הרגיש איש במחלתו של אבי, שאפשרו לו לחזור מאמר חסידות בזמן 'רעווא דרעווין', כדרכו, אף שכבר היה במצב אנוש".

במסע ההלוויה אחר מיטתו של ר' שילם צעד גם המשפיע הישיש ר' שמואל גרונם אסתרמן ע"ה. בחורי הישיבה ראו אותו ממלמל משהו בשפתיו והסתקרנו לדעת מה הוא אומר. ניגשו לצעוד על ידו ושמעו אותו אומר לעצמו חרש: זעכצן יאר האט ער געדינט דעם אויבערשטן [=שש עשרה שנה הוא עבד את ה']!"  הבחורים התפעלו מאוד מהערכה זו. ידוע היה שהמשפיע הרש"ג לא היה מוציא מפיו מלים סתם כך.           

כשהידיעה על פטירתו הפתאומית הגיעה לרוסטוב, נאנח כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע ואמר: ״אדם כשר היה שילם״, והוסיף: ״משפיע כזה לא יימצא במהרה". והיו מזקני החסידים שנזכרו בביטויים אחרים של הערכה מופלגת שכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב היה אומר על ר׳ שילם, ומעל כל אלה: "בדוד (– קיובמן, הידוע בשם דוד מהורודוק) ובשילם הוצאתי את ה"קרן" של תומכי־תמימים. כל שאר התלמידים הם כבר רווח נקי...

ב־35 השנים שר׳ שילם חי בעולם הזה הספיק להימנות עם המעטים הנבחרים שעיצבו את דמותה של תומכי־תמימים וקבעו את דרכה לדורות הבאים.