כתוב בספר 'עץ חיים'[1]:
דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט, ונקרא 'אין סוף', ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי, אלא הכל היה אור האין סוף. וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים... אז צמצם עצמו באמצע האור שלו, בנקודת המרכז אמצעית שבו, ושם צמצם עצמו אל הצדדים והסביבות ונשאר חלל בינתיים... עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך החלל הזה, ואור האין סוף מקיפו בשוה מכל צדדיו.
וכתב בספר התניא בשער היחוד והאמונה[2]:
יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם, ה' יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל, והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו, שהקב"ה סילק עצמו ומהותו חס ושלום מהעולם הזה, רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והנה מלבד שאי אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ, אף גם זאת לא בדעת ידברו...
כלומר מעבר לקושיות נוספות שיש לאדמו"ר הזקן על מי שאומר שהצמצום הוא כפשוטו, הקושיה הראשונה היא שאי אפשר לומר שהצמצום הוא כפשוטו, כי צמצום כזה הוא ממקרי הגוף.
בדרך כלל, כאשר באים להסביר את הדיון שמביא פה אדמו"ר הזקן בינו לבין ה"חכמים בעיניהם", מדברים על הדיון בנמשל ולא במשל. הנמשל הוא ה' והנוכחות שלו בעולם; האומרים שהצמצום הוא כפשוטו באים לומר שה' צמצם את עצמו, ואילו האומרים שהצמצום אינו כפשוטו אומרים שה' נמצא בעולם, והנמשל לא לגמרי דומה למשל הגשמי, כי אין באמת מקום ריק.
אבל בדברי אדמו"ר הזקן נראה שרצונו לומר שהוא מסביר אחרת את המשל של האר"י, ולא רק את הנמשל. אדמו"ר הזקן רוצה לומר שמי שהבין מדברי האר"י שה' צמצם את עצמו כפשוטו, לא זו בלבד שלא הבין היטב את הנמשל, אלא גם את המשל לא הבין כהלכה.
אם נבין היטב איך אדמו"ר הזקן מבין את המשל של האר"י, זה יעזור להבין גם איך הוא מסביר את הנמשל.
הצמצום כמשל נפשי
במקומות רבים, כאשר אדמו"ר הזקן בא להסביר את משל הצמצום, הוא אומר שהצמצום הוא משל נפשי[3] ולא רק משל גשמי של אור, וכפי שמבואר בתורה אור[4]:
ולכן נקרא צמצום זה מקום פנוי וחלל וכו', פירוש שהוא חלל וריק מן האור, שאין בו אור והתגלות כלל, אלא נשאר בכח במאור, וכמשל הנפש שבבואה לגוף... וכן איש חכם...
ובליקוטי תורה[5]:
ולהבין ביאור לשון אור אין סוף, שהוא כמשל זיו השמש שאינו פועל שום שינוי בשמש עצמה, אך שזהו משל גשמי. אמנם יובן כמו כן ענין אור וזיו על דרך משל מנפש אדם המחיה את הגוף...
וכן בספר התניא[6]:
...מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן הוא מהות הנפש ועצמותה... וכמו שכתוב גם כן במקום אחר משל גשמי[7] לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו הוא גוף כדור השמש.
המשל של האר"י הוא אור שנוצר בתוכו מקום פנוי, ללא אור, שבו יכולים להתקיים העולמות. אם המשל הוא משל גשמי בלבד – לאחר הצמצום האור נמצא במקום אחד והעולמות במקום אחר, ובעצם גם האור וגם העולמות שוכנים בתוך מרחב אחד גדול, שבחלק ממנו נמצא אור ובחלק ממנו אין אור.
אבל אם המשל הגשמי הזה הוא עצמו משל למשל נפשי – התפקיד של המקום במשל מתהפך לחלוטין: המשל הנפשי הוא אדם שמצמצם את האור שלו, את הגילוי שלו ואת הנוכחות שלו על מנת לתת מקום לחברו. לדוגמא, כאשר איש ואשה מתחתנים הם מחליטים לפנות מקום בלב זה לזה ולפנות יחד מקום לילדים שלהם, מתוך החלטה וידיעה שלשם כך הם צריכים לצמצם את ההתעסקות שלהם בענייני עצמם. כאשר זה המשל, המקום נמצא בתוך הנפש, ולא הנפש בתוך המקום. בתוך האדם יש מקום בו הוא בוחר להתגלות ומקום בו הוא בוחר לצמצם את עצמו ולתת מקום לאחרים, אבל ברור לכל ששני ה'מקומות' הללו קיימים בתוכו, ולא שהוא והאחרים נמצאים בתוך מקום אחד.
המשל בא לתאר איך בתחילה הנפש מבטאת את עצמה, וכאשר היא רוצה לתת מקום למשהו שהוא כביכול מחוץ לה, היא מצמצמת את האור של עצמה ונוצר 'חלל פנוי'. אלא שבסופו של דבר הכל נשאר בתוך הנפש, ואין מקום שבו היא לא מופיעה. היא מתבטאת גם על ידי הגילויים שלה וגם על ידי ההסתרה של הגילויים שלה, ושניהם יחד מתרחשים באותו ה'מקום'. וכך גם ה', כאשר הוא מצמצם את עצמו ונותן כביכול 'מקום בלב' לעולם, אין זה אומר שהוא לא נמצא גם ב'מקום' הזה.
אבל אם המשל הוא משל גשמי בלבד, כלומר המשל הוא לאור שממלא מקום פיזי, וה' צמצם את האור על מנת לעשות מקום פיזי לעולמות – יוצא שהמקום נושא את העולמות ואת ה', וכביכול הוא קודם לה' חס ושלום, וזה היפך מה שאמרו חז"ל: "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו"[8].
לפי זה, אדמו"ר הזקן רוצה לומר שהמשל הגשמי הוא משל למשל הנפשי, האור הגשמי הוא משל לגילויים של הנפש לעצמה, ורק לאחר מכן המשל הנפשי יכול להיות משל לאלוקות. אבל המשל הגשמי לא יכול לעמוד בפני עצמו כמשל לאלוקות.
גם בדברי האר"י עצמו נראה שאור אין סוף הוא גם משל נפשי, ולא רק משל גשמי של אור. האר"י אומר שבתחילה היה אור אין סוף אחד פשוט, אחר כך ה' צמצם את האור לצדדים, ובתוך החלל הפנוי ה' המשיך קו שדרכו האיר אור אין סוף בכל הספירות של עולם האצילות. האור שמאיר מאור אין סוף בספירות נקרא על ידי האר"י "נשמה" והספירה עצמה נקראת "כלי", כלומר גם האר"י מתייחס למשל הגשמי של האור כמשל למשל נפשי, וכמו שכתוב בעץ חיים[9]:
הרי מפורש היות י' ספירות בצורת אדם בעל רמ"ח אברים הנקרא כלים, ובתוכם העצמות של האורות הנקרא 'נשמת אדם', והכל כדמיון אדם התחתון שיש בו גוף ונשמה – כך אדם העליון כלול מי' ספירות שהם עצמות וכלים. והנה ענין בחינת העצמות הזה הם בחינת אורות פנימיים המאירים תוך הכלים, כדמיון הנשמה אשר תוך הגוף של האדם ומאירה בו, כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם. וזכור כלל זה, כי בכל מקום שתמצא בחיבורנו זה לשון "אורות" – הכוונה על הנשמה הפנימית שבו ולא על הכלים עצמן.
ואם האור אין סוף כפי שהוא מאיר בעולם האצילות הוא משל לנפש כמו שהיא בתוך הגוף, ממילא גם האור אין סוף שלפני הצמצום הוא משל נפשי, והוא כמשל הנפש קודם בואה לגוף[10], כמו שיבואר לקמן.
המשל הגשמי בא להסביר את המשל הנפשי
אף על פי שהמשל הנפשי הוא טוב ומכוון, וכמו שכתוב "מבשרי אחזה אלוקה", אף על פי כן האר"י ואדמו"ר הזקן השתמשו גם במשל גשמי, שכן ניתן לדבר על הנפש בשני מצבים: הנפש כפי שהיא לעצמה, לפני שהיא מתלבשת בגוף, שאז היא חלק מה', והנפש כפי שהיא מלובשת בגוף ומחיה אותו. הנפש כפי שהיא לעצמה אינה יכולה לשמש בשבילנו משל לאלוקות, כי איננו יכולים להבין אותה. אנחנו מכירים את הנפש רק כפי שהיא מלובשת בגוף, וקשה לנו להבין את הנפש כפי שהיא בפני עצמה[11]. בנוסף, לפני שהנפש מתלבשת בגוף הרי היא חלק מה', ואין לה כלל מציאות בפני עצמה, וזו סיבה נוספת לכך שהיא לא יכולה להוות משל[12].
מצד שני, הנפש כפי שהיא מלובשת בגוף אינה מספיקה בתור משל טוב לגילוי ה', שכן כאשר הנפש מלובשת בגוף היא חשה את המציאות שלה עם כל התכונות שלה כעובדה קיימת. לא רק התכונות הפיזיות של הנפש, כמו כח הראיה והשמיעה וחוש המישוש וכדומה, קיימות בנפש בגלל כניסתה לגוף, אלא אפילו התכונות הנפשיות כמו אהבה ורחמים וכדומה, הנפש חווה אותן כתכונות מחויבות לה בגלל כניסתה לגוף. לכן, אם הנפש תהיה המשל היחידי לגילוי ה', יצטייר לנו כאילו גם אצל ה' המידות הכרחיות לו, והן לא מתוך בחירה חס ושלום.
כאשר הנפש נכנסת לגוף, היא "מתפעלת ממקרי הגוף" בלשון החסידות. כלומר, לא זו בלבד שהיא חווה את עצמה בעקבות הכניסה לגוף כעובדה מוגמרת בעלת תכונות קיימות, אלא הכניסה לגוף כל כך מעצבת אותה עד שמבחינתה מה שקורה לגוף קורה לה.
כאשר הנפש מחיה את הגוף היא מתפעלת ממנו, וזה ההבדל בין משל הנפש למשל האור: אם נשווה את משל הנפש למשל האור, כשם שהנפש נכנסת לגוף ומחיה אותו, כך אור השמש נכנס לחדר, למשל, ומאיר את החדר. השמש מקבילה במשל הזה לעצם הנפש, ואור השמש שנכנס לחדר מקביל לנפש כפי שהיא מתלבשת בגוף. אבל בשונה מהנפש שנכנסת לגוף – השמש אינה משתנית בכך שהאור שלה נכנס להאיר את החדר. אף אחד אינו מעלה בדעתו שאם השמש מאירה את החדר היא מחויבת לחדר ונהיית חלק ממנו, וכל־שכן שאף אחד אינו חושב שאם יעשו חור בקיר של החדר וכדומה, השמש תחוש בזה או שיהיה גם בה חיסרון. אבל כאשר הנפש נכנסת לגוף להחיות אותו, הנפש נכנסת להיות חלק מהגוף, עד כדי כך שהיא מרגישה שמה שקורה לגוף קורה לה. על מנת שיהיה ברור שהעולמות הם חלק מה' ולא ה' חלק מהעולמות, השתמש האר"י במשל גשמי של אור[13].
וכפי שאומר אדמו"ר הזקן במאמר 'להבין עניין הצמצום'[14]:
להבין ביאור לשון אור אין סוף, שהוא כמשל זיו השמש שאינו פועל שום שינוי בשמש עצמה. אך שזהו משל גשמי. אמנם יובן כמו כן ענין אור וזיו על דרך משל מנפש אדם המחיה את הגוף... אלא שאף על פי כן התפשטות החיות מהנפש, אף על פי שהוא כעין אור וזיו, אף על פי כן אינו דומה לו מכל וכל, כי מכל מקום הנפש עצמה מתפעלת ממקרי הגוף ומשתנית על ידי שינויו בקור וחום, ולא כמו אור וזיו השמש שאינו פועל שינוי כלל בעצם השמש. והיינו מפני שהנפש עצמה מוכרחת להתלבש גם כן בהגוף, ואזי דוקא נמשך התפשטות החיות ממנה בבחינת אור וזיו להחיות הגוף. וכיון שהיא עצמה מלובשת בגוף, לכן מתפעלת ממקרי הגוף. אבל למעלה בו יתברך, הנה הוא יתברך קדוש ומובדל ואינו מתלבש כלל בעולמות... על כן בזה הוא מכוון יותר למשל אור השמש שהוא הארה, שאינו נוגע כלל לעצם מאור השמש, רק האור מעין המאור.
הנפש מהווה משל טוב, אלא שאנחנו איננו יכולים לצייר לעצמנו את הנפש קודם בואה לגוף. כל פעם שאנחנו מדברים על הנפש, אנחנו מיד מציירים אותה לעצמנו כפי שאנחנו מכירים אותה – נפש בתוך גוף. ממילא אנחנו מדברים על 'נפש שמוכרחת להתלבש בתוך גוף' בלשון אדמו"ר הזקן, ולא על נפש שבוחרת להיכנס לגוף, ובצורה כזאת היא לא יכולה להיות משל טוב לדרך ההשפעה של ה'.
על מנת להבין שגם לאחר שהנפש נכנסה לגוף, עדיין יש בה בחינה שנשארת למעלה מהגוף – מביאים המקובלים את משל האור. כשם שלאחר שהאור יוצא מהמאור (מהשמש וכדומה) עדיין המאור נשאר כמו שהוא ואינו משתנה, כך יש בנפש בחינה שהגוף אינו משנה אותה.
רק לאחר שהבנו את משל האור, אנחנו יכולים להבין שגם לאחר שהנפש נכנסת לגוף עדיין יש בה בחינה שהיא כמו קודם בואה לגוף, ושם היא אינה חווה את התכונות שלה כמוכרחות. מצד הבחינה הזאת הנפש משתמשת בתכונות שלה "כגרזן ביד החוצב בו", וכפי שאומר אדמו"ר הזקן בתורה אור שם:
וכמו כן יובן על דרך זה ענין השכל והמדות של הנפש, שהן גם כן רק בחינת תקונין ולבושין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן, והן כלי הנפש שבהן ועל ידן פועלת הנפש כגרזן ביד החוצב בו, לאהוב במדת האהבה ולהשכיל בחכמה כו', שכל זה וכיוצא בזה הוא רק פעולת הנפש והתפשטותה שאינן אלא ממנה לזולתה, אבל הנפש מצד עצמה היא למעלה מכל הבחינות הללו.
כאשר התורה מדברת על הקב"ה, היא מתארת אותו במשל נפשי, כלומר היא מייחסת לו תארים ותכונות נפשיות. אך אנחנו עלולים לחשוב שהתורה דיברה על הנפש כפי שהיא בתוך הגוף, בעוד באמת הנפש מורכבת משני המצבים יחד. יש בנפש חלק שבו היא מתלבשת בגוף, ויש בה חלק נוסף, שהוא העיקר, שאינו מתלבש בתוך הגוף. ובגלל שני החלקים האלו של הנפש, ה' משתמש בה כמשל. על מנת שלא נחשוב שהמשל עליו דיברה התורה הוא רק על נפש כפי שהיא נראית לנו כאשר היא בתוך הגוף, הביאו המקובלים את משל האור. המשל של האור בא להסביר לנו ולהזכיר לנו שיש לנפש חלק נוסף ועיקרי: החלק בו היא אינה מתלבשת בתוך הגוף. וכפי שכתוב בשער היחוד והאמונה[15]:
אך מכל מקום, הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע, לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל, וקראו אותן 'אורות', כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקדוש ב"ה ומדותיו, שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש שנקרא מאור.
כלומר גם הספירות חכמה, חסד, גבורה וכו' הן משל[16], כיוון שהן מייחסות לקב"ה תכונות נפשיות[17]. על מנת שלא נחשוב שהמשל הנפשי מדבר רק על הנפש לאחר בואה לגוף, הביאו חכמי האמת משל נוסף, משל האור, כדי להסביר את המשל הנפשי שבו דיברה התורה כלשון בני אדם.
הצמצום לא כפשוטו
עולה מהדברים, שכאשר אדמו"ר הזקן אומר שהצמצום שעליו דיבר האר"י אינו כפשוטו, אין הוא מתכוון לומר שהמשל לא לגמרי מכוון לנמשל, ואי אפשר להבין לגמרי את הנמשל מתוך המשל. כוונתו לומר שהמושגים 'מקום', 'צמצום' ו'סילוק' הם אמנם מושגים מהעולם הגשמי, אבל בלשון הקודש משתמשים בהם גם כשם המושאל לתאר מצב נפשי.
וכפי שכתוב בפרשת חוקת[18]: "ותקצר נפש העם בדרך", ומפרש רש"י: "וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער". כלומר המושגים 'קצר' ו'ארוך' הם מושגים שמגיעים מהעולם הגשמי, אבל התורה משתמשת בהם כשם המושאל לתאר את הנפש.
כאשר אדמו"ר הזקן אומר שהצמצום אינו כפשוטו, הוא מתכוון לומר שכשם שרש"י פירש שהמילה "ותקצר" בפסוק "ותקצר נפש העם בדרך" אינה כפשוטה, אלא היא משתמשת במושג מהעולם הגשמי לתאר מצב נפשי – כך המילה 'צמצום' היא אמנם מושג מהעולם הגשמי, אבל האר"י משתמש בה כשם המושאל לתאר מצב נפשי. וכן כאשר האר"י אומר שנוצר 'מקום פנוי' כוונתו למקום בשם המושאל, כפי שרש"י כותב כאן "ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער". ברור לכל שאין כוונת דברי רש"י שהמקום הפיזי בתוך הלב נעשה קטן יותר, אלא זו השאלה של מושג גשמי כדי לתאר מצב נפשי. כשם שזה ברור בדברי רש"י, כך ברור לאדמו"ר הזקן שכאשר האר"י אמר 'צמצום' ו'מקום' הוא לא התכוון לדברים כפשוטם. כלומר, אפשר להבין בדברי האר"י ש'האור', שהוא משל שהאר"י מביא להבנת סדר ההשתלשלות, מצטמצם ומסתלק כמו שמסתלק אור גשמי ממקום גשמי. אבל אדמו"ר הזקן מסביר ש'האור', 'הצמצום' ו'המקום' הם מושגים מהעולם הגשמי שמשמשים פה בשם המושאל לתאר מצב נפשי, והמצב הנפשי הוא המשל שמתוכו אפשר להבין את סדר ההשתלשלות.
לכך התכוון אדמו"ר הזקן במילים בהן פתחנו, "שאי אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ". להבין שהצמצום כפשוטו פירושו להבין אותו כמושג גשמי, שהוא ממקרי הגוף. אבל האר"י התכוון להשתמש במושג גשמי בהשאלה, על מנת לתאר מצב נפשי, וזו כוונת דברי אדמו"ר הזקן שהצמצום אינו כפשוטו.
[1]. שער א ענף ב.
[2]. פרק ז.
[3]. ועיין בספר 'סוד ה' ליראיו', כללי השערים פרק א: "מבשרי אחזה אלוקה – המשל הפנימי ביותר שעל ידו אפשר לבוא פנימה אל תוך שערי ההתבוננות בסודות האלוקות... הוא נפש האדם המלובשת באברי גופו".
[4]. בפרשת וירא, ד"ה פתח אליהו (יג, ג).
[5]. הוספות לספר ויקרא, ד"ה להבין מה שכתוב באוצרות חיים (נא, א).
[6]. פרק לג.
[7]. כלומר, מלבד המשל הנפשי מ"מהות הנפש ועצמותה" יש גם משל גשמי. במילים "כמו שכתוב גם כן משל גשמי לזה במקום אחר" לא התכוון אדמו"ר הזקן לומר שלהבדיל מהנמשל הרוחני המשל הוא גשמי, אלא שבנוסף למשל הנפשי שהביא צריך להביא גם משל גשמי, ושני המשלים (הגשמי והנפשי) נצרכים, כפי שיוסבר בפנים.
[8]. אם המקום הוא מקום נפשי, כמו שהסביר אדמו"ר הזקן, אזי שלושת המרכיבים במשל של האר"י הם אכן משל: גם האור, גם החושך (העדר האור) וגם המקום. האור הוא הגילוי של הנפש לעצמה, הצמצום של האור הוא ההסתרה של הנפש את עצמה על מנת לתת מקום לזולת, כאשר ה'מקום' הזה הוא גם כן חלק מהנפש, והכל זה משל להתגלות הקב"ה. אבל אם המשל הוא רק גשמי, האור הוא משל לקב"ה, והעדר האור הוא משל להעדר מציאות של הקב"ה, ואילו המקום נשאר גם במשל וגם בנמשל מקום במובנו הפשוט.
[9]. שער ב, ענף ג.
[10]. וכדברי אדמו"ר הזקן בתורה אור שם: "ולכן נקרא צמצום זה מקום פנוי וחלל כו', פירוש, שהוא חלל וריק מן האור, שאין בו אור והתגלות כלל, אלא נשאר בכח במאור. וכמשל הנפש, שבבואה לגוף נראה גילוי החיות שבה שמחיה את הגוף, אבל קודם בואה לגוף, אף על פי שיש בה כח החיות להחיות את הגוף בהתלבשותה בו, מכל מקום הרי החיות ההוא בכח ולא בפועל, כל זמן שלא נתלבשה עדיין בגוף להחיותו ולהוציא גילוי החיות מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי".
[11]. וכדברי המהר"ל בהקדמה לגבורות ה': "ואולי יאמרו אם אין עצמותו שכל וגשם חס ושלום לומר עליו, אם כן מהו יתברך, נשיב להם וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל לעמוד על אמתתה? כל שכן וכל שכן בורא הכל, שאין לשאול עליו קושיא זאת כי לא יראני האדם וחי".
[12]. אם נדבר על הנפש כפי שהיא חלק מה' זה לא יעזור, שכן אנחנו לא יכולים להבין אותה כפי שאנחנו לא יכולים להבין את ה'. ואם נרצה לדבר על הנפש כפי שהיא מציאות לעצמה (ולא כפי שהיא חלק מה') - אין לנפש מציאות לעצמה לפני שהיא מתלבשת בתוך גוף (גשמי או רוחני).
[13]. האור נבדל משאר הדברים הגשמיים (וככל שהפיזיקה מתקדמת משל האור נעשה משל טוב יותר ויותר, ואין כאן המקום להאריך), שכן התחושה היא שמצד אחד יש לו מציאות ומצד שני אין לו מציאות. מצד אחד אם יש אור אפשר לראות ואם אין אור לא רואים, ומצד שני אם נאסוף אותו ונחזיר אותו למקורו לא יתווסף במקור כלום.
[14]. ליקוטי תורה, הוספות לספר ויקרא, נב, ג.
[15]. תחילת פרק י.
[16]. כלומר כשאדמו"ר הזקן אומר "לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל", כוונתו שהספירות חסד וגבורה וכו' הן משל, ובמשל הזה דיברה התורה, ועליו הוסיפו המקובלים את משל האור. המילה "משל" הראשונה מתכוונת למשל הנפשי, וה"משל" השני ("כדי שעל ידי המשל הזה") הוא משל האור.
[17]. שכן את המידות האדם מכיר מהנפש שלו כפי שהיא מלובשת בגוף, ועל ידן הוא מכנה כינויים גם לה'. וכמו שכתוב בשער היחוד והאמונה פרק ח: "כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין – הכל כמות שהם בו. כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות החכמה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן – הוא מצייר כולן כמות שהן בו. אבל באמת הקב"ה הוא רם ונשא וקדוש שמו, כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הבדלות למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם".
[18]. במדבר כד, ד.
