שאלה
בביאור מדרגתו של הבינוני בפרק י"ב בתניא, נאמר שנפשו הבהמית יכולה (לאחר התפילה) להתאוות לתענוגי העולם הזה, כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נדחתה כלל ממקומה, "אלא שבדבר איסור לא עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו".
כלומר: מאחר שהבינוני אינו חוטא בפועל במחשבה דיבור ומעשה, לכן, אף-על-פי שיכולה להתעורר אצלו תאוה בלב, ותאוה זו תעלה למוח להרהר בה, מכל מקום מחשבה והרהור לעשות איסור בפועל אינה עולה בדעתו כלל.
וצריך ביאור, שהרי בהמשך הפרק מבאר רבינו הזקן שאת ההרהורים הרעים העולים מהלב למוח דוחה הבינוני בשתי ידיים ואינו מקבלם ברצון. ואם כן, למה לא נאמר כך גם לגבי המחשבה לעשות איסור בפועל – שייתכן שמחשבה כזו תעלה שלא ברצון, ומיד ידחה אותה? מנין שמחשבה כזו אינה עולה כלל בדעתו?
תשובה
ראשית חשוב להדגיש שהבינוני המבואר כאן (בפרק יב) אינו אדם שרק אינו חוטא בפועל, אלא אדם שמושג החטא מופרך אצלו לגמרי. על-ידי עבודתו והתבוננותו הוא שולט על הרע של הנפש הבהמית כך שעשיית חטא מושללת ממנו לחלוטין.
אם כן, מה מבדיל בינו ובין הצדיק? ההבדל הוא שהצדיק אינו מתאווה מלכתחילה לדבר רע, ואילו אצל הבינוני עצם המשיכה לתענוגות העולם עדיין קיימת, ורק בנוגע לקיום בפועל הדבר מושלל ממנו.
זו הסיבה שאדמו"ר הזקן מגדיר אותו כאן כמי ש"לא יעבור עבירה לעולם". לכאורה, מי יכול להתחייב על העתיד, ובכלל, למה נוגע לנו מה יקרה עמו בעתיד, ובמה הדבר הוא חלק מהגדרתו של הבינוני? אלא כוונת הדברים היא לבאר את מדרגתו של בינוני זה, שאין זאת רק שבפועל הוא לא נכשל עד כה, אלא שעשיית חטא אכן מושללת ממנו. מובן שהכוונה היא שבמצבו עתה אין מקום לחטא בעתיד, אולם מאחר שהבחירה נתונה לכל אדם, תמיד ביכלתו לשנות את מצבו.
הרבי זי"ע מביא על כך משל מעניין מדיני קניינים. כשאדם מבקש להקנות לחברו פירות הגדלים על אילן, מבלי להקנות את העץ עצמו, ביכלתו לעשות זאת בשני אופנים: (א) להקנות את הפירות עצמם, (ב) להקנות "אילן לפירותיו". והנפקא מינה, שאת הפירות עצמם ביכלתו להקנות רק כשהפירות כבר קיימים, ואם לא כן הרי זה "מקנה דבר שלא בא לעולם", ואילו כשמקנה אילן לפירותיו – הקניין תקף אף שהפירות עדיין אינם במציאות, שכן עצם היכולת להוציא פירות קיימת באילן מעכשיו.
ובענייננו: הבינוני אכן אינו כצדיק הקנוי לקב"ה בקניין הגוף (ולכן נקרא עבד ה' בשם התואר), כקניין האילן עצמו, אלה הוא מקנה רק את הפירות – המחשבה הדיבור והמעשה. אולם אין מדובר רק על הפירות עצמם – אין כאן קניין לכל מעשה דיבור או מחשבה בפני עצמו – אלא הוא מקנה "אילן לפירותיו": בכל הנוגע ל"פירות", מחשבה דיבור ומעשה, נפשו קנויה מלכתחילה לקב"ה.
מתוך כך מובן ההבדל בין שני סוגי המחשבות – תאוות רעות, שאותם הבינוני דוחה מיד בשתי ידיים, ומחשבה לעשות עבירה בפועל, שאינה עולה כלל בדעתו של הבינוני: מאחר שמהות ועצמות הרע נשאר בתקפו, יכולים לעלות במוחו רצונות ותאוות רעות, שכן הם משקפים את מהותה של הנפש הבהמית (אלא שמיד ידחה הרהור זה בשתי ידיים, כי ההרהור ברצון הוא איסור); אבל מחשבה לעשות מעשה רע בפועל אינה שייכת מלכתחילה אצל בינוני זה, אפילו לא באופן ש"ידחהו מיד בשתי ידיים", כיוון שבכל הנוגע למעשה בפועל האיסור מופרך לחלוטין והשליטה מוקנית רק לנפש האלוקית.
שאלה
בפרק ט"ו בתניא מבאר רבינו, שמי שלוחם נגד טבעו על-ידי התעוררות אהבת ה' נקרא "עובד אלוקים" – "מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' ע"י שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי", או ברמה נמוכה יותר, "לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי".
ושאלתי היא – מהי הדרך לעורר את האהבה המסותרת? ואם גם זה נעשה על ידי התבוננות, מה ההבדל בין התבוננות זו להתבוננות הראשונה המעוררת אהבה לה' בלבו?
תשובה
אכן, שני סוגי האהבה מתעוררים על-ידי התבוננות, אך אלו הם שני סוגים שונים של התבוננות. ההתבוננות הראשונה היא התבוננות בגדלות ה', עד שההשגה האלוקית תאיר מן המוח אל הלב ותמלאהו באהבה, ואילו ההתבוננות השנייה היא בעצם העובדה שקיימת אהבה בנשמה המתגלה בעתים מיוחדות, מתוך מטרה לעורר אהבה זו גם בעת הזאת.
נמצא שההתבוננות הראשונה עניינה ליצור אהבה חדשה בנפש, ולפעול שינוי פנימי בכל קומת נפשו של האדם: לאחר שמוחו של האדם מלא בהשגת גדולת ה', מאירה ההשגה האלוקית אל הלב, אשר מתמלא ברצון וחשק להתקרב לה', ואהבה זו שבלב מניעה אותו לדבוק בה' במחשבה דיבור ומעשה. מכוח זה הוא מנצח את יצרו (שעדיין קיים ופעיל גם לאחר עבודה זו, שהרי בבינוני מדובר) ומקיים את רצון ה'. זאת הדרך הראשונה והשלימה יותר בעבודת הבינוני, ומובן שכדי להגיע לידי כך יש צורך בעבודה עצומה ונפלאה של התבוננות.
לעומת זאת, בהתבוננות השנייה תפקיד האדם אינו ליצור מציאות חדשה של אהבה לה' אלא להוציא מההעלם אל הגילוי את האהבה הקיימת בתוכו. כאן אין שינוי בכל סדר הכוחות של האדם, אלא התעוררות "נקודתית" של אור הנשמה בלב המאפשרת את ההתגברות על היצר ברגע זה, ולכן עניין זה דורש הרבה פחות יגיעה מהאדם, וכפי שמבאר רבינו בפרק י"ח ואילך, שקרוב הדבר לכל אחד, גם למי שאינו מצליח ליצור אהבה על-ידי התבוננות.
ומובן שיש הבדל גדול בין שתי אהבות אלו באופן ההשפעה של התעוררות האהבה על האדם ועל נפשו הבהמית. האהבה הראשונה, הנוצרת לאחר שהבין היטב בשכלו שראוי לדבוק בה' עד שהבנה זו האירה בלבו, היא רגש פנימי המשפיע על האדם לטווח ארוך ואף מחליש את החומריות והגסות של הנפש הבהמית. אין מדובר ב"הארה" שמימית חד-פעמית, אלא בעניין שעבר דרך צינורות ההבנה וההשגה וחדר בפנימיות לאישיותו של האדם. אולם כשמדובר בהתבוננות לעורר את האהבה הטבעית הקיימת בתוכו, אין כאן אלא הארה של הנשמה כמות שהיא, ללא פעולה בפנימיות האדם, ולכן השפעתה היא רק לטווח הקצר ואין היא מחלישה את גסות הנפש הבהמית.
