כבוד גדול ניתן למנהגי ישראל, כבוד שלעיתים נראה אפילו מוגזם מדי; אבל זו עובדה - עם ישראל אוהב את מנהגיו, 'חי אותם', מפארם ומרוממם. גם בספרות ההלכה ניתן מקום מרכזי למנהגי ישראל ויותר מכל מבטא זאת המשפט: "מנהג ישראל תורה היא" (מט"א סי' תר"י). כיצד ומדוע עלו המנהגים לגדולה שכזו? וכי חסרות לנו מצוות?!
גם לגבי מצוות דרבנן רואים אנו כי מצד אחד הם קלים ביחס למצוות מן התורה אבל מצד שני נאמר כי "דברי סופרין חביבין מדברי תורה" (ירושלמי סנה' יא,ד) יש בהם מתיקות מיוחדת שאינה אפילו בדברי תורה! ולכן גם לצד העונש – "העובר על דברי סופרים חייב מיתה" (עירובין כא:) וזהו דבר חמור שלא מצינו אפילו בדברי התורה עצמם (שבהם לא על כל עבירה חייבים מיתה).
כיצד מתהפכים היוצרות?
להרגיש את ה'
בחסידות נמשלו שלושת סוגי המעשים - מצוות התורה, מצוות מדרבנן ומנהגי ישראל - לשלושה סוגי מעשים שבין אוהבים קרובים או בין אדון לעבדו הנאמן.
ישנם דברים שאותם מוכרחים להגדיר מראש. בין איש לאשתו וגם בין חברים קרובים, ישנו רף מינימאלי שבלעדיו אי אפשר לבסס את הקשר. כך גם בינינו לבין ה' - מצוות התורה שאותם אומר לנו הקב"ה בפירוש: חד וחלק. אין מצב להתחיל קשר בלי זה. אם אין קיום של מצוות התורה, העיקר חסר, ושום אינטימיות לא תיווצר בהמשך.
ישנם דברים שאינם עומדים בבסיסו של הקשר אלא מוסיפים עליו. מבחינה מסוימת, לדברים הללו נצרכת רגישות יותר והם אינם מתאימים לאמירה מפורשת אלא לרמיזה בלבד בתקווה שהאוהב יבין את הרמז ויקיים את מבוקשו הפנימי של אהובו. אלו הן המצוות מדרבנן. "ליכא מידי דרבנן דלא רמיזי באורייתא" – לכל המצוות דרבנן יש רמז בתורה, רמז שרק אוהבים אמיתיים יכולים לזהות. בדיוק בגלל הסיבה הזו יש במצוות הללו ערבות ומתיקות מיוחדת בקשר שבינינו לבין הקב"ה ולכן אמירתם בפירוש איננה מתאימה. די לחכימא ברמיזא, ולומר בפירוש דבר שהרמז יפה לו – זה לחשוף, להחצין ולקלקל את פנימיותו של הקשר.
מעבר לכך, ישנם הדברים האינטימיים באמת, שלא מתאים לומר, לבקש או אפילו לרמוז עליהם. הקב"ה מצפה שנדע לעשות אותם לבד, גם אם הוא לא אמר ואף לא רמז עליהם. אלו הם מנהגי ישראל, הדברים שעם ישראל "מרגיש" שכך אוהב ה'; ואכן ה' אוהב את ההנהגות הללו מאוד ומחבבם מבחינה זו עוד יותר מאשר את קיום ציוויו המפורשים ורמיזותיו.
תארו לכם אישה שצריכה לרמוז לבעלה שהיום יום ההולדת שלה ושיקנה לה מתנה... או חבר טוב שצריך לבקש מחברו שלא יקנח בפניו את אפו בקולי קולות. אלו הם מסוג הדברים שאם אינך מבין לבד, גם רמזים וציוויים לא יעזרו ואף יוציאו מהעניין את טעמו לחלוטין...
מנהגים – רגעי שיא
כשנתבונן נראה כי ברגעי השיא של הקשר בין עם ישראל והקב"ה נוכחותם של המנהגים בולטת מאוד. ניקח לדוגמא את ההתרגשות והדביקות בתפילת "כל נדרי" כמו גם בתקיעה של מוצאי יום כיפור, או את מנהג ההקפות בשמחת תורה, דבר שהפך לעיקרו של יום, שבו עם ישראל מבטא את שמחתו עם התורה - הקשר שלנו עם הקב"ה, אבל הוא עצמו אפילו אינו מצווה מדרבנן!
גם המנהג להיות ניעורים בליל שבועות מסמל אצלנו את החג יותר משאר הדברים, כי המנהגים שנתקבלו בעם ישראל הם ביטוי להרגשה העמוקה שלנו את ה'.
