בנפש האדם
הפרדה בין המוח ללב ('עמלק' אותיות 'עם – מלק')
עמלק: עם – מלק, ומליקה מן העורף. וביאור העניין, כי מעלת ישראל "כי עם קשה עורף הוא", שלכן ביקש משה "וסלחת", שהם מבחינת 'עורף' דקדושה, שיכולים לכוף את הלב בשבירת התאוות וכבישתן, ולעמוד נגד כל מונע בהתגברות ובחוזק. ונקרא בחינת 'עורף', שהעורף הוא המחבר ומקשר המוחין שבראש להיות להם התפשטות בגוף, שעל-ידי זה נמשך אל הלב להטות לבב האיש ולהופכו.
וזה לעומת זה הוא בחינת עמלק הוא עורף הקשה שבקליפה. דהיינו שגם אם לבבו יבין בעבודת ה' שכך יאתה, לא די שאינו מכריח את לבו לכופו ולהטותו לאהבת ה', אלא אף גם זאת שעושה ההפוך לגמרי.
(תורה אור לאדמו"ר הזקן פרשת תצוה דף פה טור ב)
כל מגמתו להעיז את ה'דעת' בחוצפה בעלמא עד שיסיר ההכרח שה'דעת' מכריח למידות ושהם מוכרחים לשמוע בקולו, והוא מסיר הכרח זה כי זהו עניינו. כעניין פעולת החצוף להעיז את אדם גדול עד שלא יוכרחו לשמוע למצוותו. ואז נשארו המידות אחרי טבעיות נטייתם שהוא לצד הרע. (דרך מצותיך לאדמו"ר הצמח צדק מצות זכירת ומחיית עמלק אותיות א-ב)
קרירות וספיקות ("אשר קרך", עמלק בגימטריה 'ספק')
הקרירות דעמלק "אשר קרך בדרך" שהוא מקרר בדרך ה', שמקרר את העניין דרוחניות שהלב לא יתפעל על עניין אלקי. והמקום דפעולת קליפת עמלק הוא בדרך ה' – דכאשר האדם רוצה לצאת מהמיצרים וגבולים דגשמיות, בא עמלק ומקרר. דהנה כתיב "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", וכתיב "וירא העם וינועו", דכל עניין הרוחניות הוא בחמימות והתפעלות. וקליפת עמלק הוא שמקרר לבלי להתפעל על עניין אלקי.
ואופן פעולת קליפת עמלק הוא בהטלת ספיקות. שעושה ספיקות ואומר: "מי הוא האומר שהוא כך?". הגם שהוא עצמו יודע שהעניין כן והוא דבר רוחני אלוקי, אבל עמלק בגימטריה 'ספק' שמטיל ספק בכל עניין אלוקי ורוחני.
(מאמר זכור וגו' בספר המאמרים קונטרסים חלק ב לאדמו"ר הריי"ץ)
קליפת עמלק פועל עניין הקרירות שלא יתפעל משום דבר. והיינו שגם כאשר מראים מלמעלה דבר פלא, שזהו עניין גילוי אלוקות למטה, הנה עניינו של עמלק הוא לקרר ולהכחיש ולומר שאינו כן. וכאשר אינו יכול להכחישו לגמרי, אזי מתחכם לקררו ולומר שאין זה פלא, דכיוון שזהו עניין שנעשה על ידי הקב"ה שהוא כל יכול, הרי לגביו אין זה פלא כלל, ואם-כן למה יתפעל מזה.
ואם הפלא שבדבר הוא מוחשי כל כך שאינו יכול גם לקרר הפלא שבדבר, אזי מקררו לעשות הסכם בנפשו שהפלא לא יפעול בו התפעלות.
וגם כאשר מוכרח שהפלא שבדבר יפעול בו התפעלות, אזי מקררו לעשות הסכם והחלטה שההתפעלות לא תפעול עליו לשנות הנהגתו ומכל שכן לשנות מהותו.
וזהו עניין קליפת עמלק, שהגם שיודע את רבונו, היינו שיש אצלו גילוי אלוקות, מכל מקום, הרי הוא מתייגע ומכוין למרוד בו על ידי זה שפועל עניין של קרירות.
(מאמר זכור וגו' תשי"ח לאדמו"ר זי"ע)
גסות הרוח ונצחנות
ברוחניות הנפש יש בחינת עמלק, והיינו בחינת גסות הרוח בחוצפה וגבהות כמ"ש "אם תגביה כנשר וגו'", וממנה באות מידות רעות מבית ומחוץ. מבית – בפנימיות הנפש, גסות הלב ונצחנות וכיוצא בהן; ומבחוץ – בבחינה חיצונית, ברדיפת הכבוד ומלבושי כבוד.
וכך היתה מידתו של עמלק בזמן משה, שהרי ישראל לא באו להלחם איתו ולא שמו לבם אליו רק הוא מעצמו ומאיליו בא לעורר מלחמת חינם מפני גדולתן של ישראל והאותות והמופתים שלא היה יכול לסבול שיהיה איזה דבר גדול מבלעדו.
וככה הוא בכל אדם, שלא יוכל לסבול מי שיהיה גדול ממנו בעיני אלוקים ואדם כו'. ועל-כל-פנים שלא יהיה הוא קטן ושפל.
(תורה אור לאדמו"ר הזקן פרשת תצוה דף פג טור א)
מחייתו ואיבודו
על-ידי אנשי משה דווקא ("בחר לנו אנשים")
במלחמת עמלק כתיב "ויאמר משה וגו' בחר לנו אנשים", לנו דווקא. שלכבוש מלחמת עמלק צריכים 'אנשי משה' דווקא. ובחינת משה הוא, כמ"ש "ונחנו מה", בחינת ביטול והתכללות לגמרי באור-אין-סוף ב"ה.
(תורה אור לאדמו"ר הזקן פרשת תצוה דף פג טור ב)
העניין ד"בחר לנו אנשים" – 'אנשי משה' הוא, שכל אחד ואחד מישראל בוחר ומגלה בעצמו את הניצוץ משה שבו, ועל-ידי זה יכול להיות "צא הלחם בעמלק", להלחם עם העניין ד'חוצפה בלי תגא', גאווה שאין עליה טעם, ולבטל אותה.
(מאמר ראשית גוים עמלק תשט"ו אות ט לאדמו"ר זי"ע)
למעלה מטעם ודעת ("ירים ידו")
וזה היה סיבת מלחמת עמלק ברפידים אחר שראה ניסים דיציאת מצרים כו', מצד תכלית השנאה והוא תכלית העזות והחוצפה שלמעלה מן הטעם. ולנגדו בקדושה האלוקית אין לזה תיקון, כי-אם בבחינת הביטול לאין באמצעות אהבה רבה בכל וכל שלמעלה מן הטעם לגמרי, והיא האמונה, שזהו עיקר המנגד לקליפת עמלק.
שזהו מה שהרים משה ידו – למעלה מן הראש שהוא למעלה מן הדעת – וגבר ישראל על עמלק; ובהניח ידו – שהוא למטה מן הדעת – גבר עמלק, שהוא בשורשו בעזות ושנאה שלמעלה מן הדעת. (שער האמונה אות יד לאדמו"ר האמצעי)
עמל וביטוש לעומת עמלו של עמלק ("זכור")
עניין הזכירה הוא, שזוכר ורע בעיניו הרע דעמלק, ודואג בנפשו על זה שנמצא אופן רע כזה שאינו נכנע מאור האלוקי, ואדרבה עומד לנגד שלא יפעול האור האלוקי שום התפעלות והתעוררות כלל. והדאגה הזאת שדואג ומתאנח על זה, הרי זה שובר ומאבד קליפת עמלק.
ובכדי שיהיה כל זה באמת, העצה לזה הוא – עניין הביטושים, שיבטש את עצמו בקול רעם ורוגז. דהנה עמלק נמשל לכלב, ומה דרכו של כלב? לרדותו במקל כו'. וכמו באיש העז והחצוף, העצה אליו לבזותו בכל מיני בזיון ועל ידי זה הוא נופל, דעם היות שהוא שפל בעצם ויודע שפלותו ופחיתותו, והגבהתו הוא מצד עצם העזות, ומכל מקום אנו רואים בחוש כשצועקים עליו בקול גדול ומבזים אותו הרי הוא נופל ממהותו. ודווקא לא על פי טעם, שאם יאמרו לו "איך תעיז לאיש גדול כזה?", לא יועיל. כי-אם הרגזה לבד זה דווקא מועיל לו.
ולכן הזכירה הוא עניין עיקרי שעל-ידי זה שדואג תמיד על הרע דעמלק, על-ידי זה נעשה מחיית קליפת עמלק ואבדון שלו.
(מאמר זכור וגו' תרס"ה אות ח לאדמו"ר הרש"ב)
ואם אינו יכול לפעול הביטוש, שהביטוש אצלו הוא בחלישות ומהשפה ולחוץ, ואז אין הדאגה באמת באופן שתשבור את קליפת עמלק שבו, הנה אז הוא נימוח על ידי העמל דתורה. דעמלק הוא עמל-ק' (עמל-קשה) שגם שיש גילוי אלוקות ומכל מקום לא יניח שיפעול למטה, שזהו עמל גדול להעלים על גילוי אור.
והעצה לזה הוא העמל דתורה, בעבודה ויגיעה דווקא. ועל ידי זה הוא שובר את עמלק.
(ראה שם אות יב)
איבודו של עמלק הוא על-ידי זכירה והוא – שיהיה דברי תורה חקוקים בכוח זכרונו אשר יוכל לחשוב ולהרהר בהם בכל עת ובכל מקום, הנה בזה מאבדים קליפת עמלק.
(מאמר זכור וגו' בספר המאמרים קונטרסים חלק ב)
הרמת ידי משה הכוונה היגיעה בלימוד פנימיות התורה דעל-ידי זה נעשה שעבוד הלב בקיום המצוות מעשיות והנהגה במידות טובות (שעל זה מרמזים ידי משה), בדרך קבלת עול ואז – וגבר ישראל.
(ראה מאמר והיה כאשר ירים משה ספר המאמרים קונטרסים חלק ב)
אין תקנה ("תמחה", "עדי אובד")
"ראשית גוים עמלק" וכל הגויים יתבררו, אבל "ואחריתו עדי אובד", שאין לו תיקון כמו השבע מידות רעות שיש בהם בירור [הנרמזות בשבע אומות שאין חיוב לאבדם]. דהנה במידות יש שני עניינים – היינו הכוח המתאווה; והתאווה. שהתאווה אי-אפשר להעלות וצריך להיות בדרך דחיה; והכוח המתאווה יכולים להעלות לקדושה.
וכל זה בהשבע מידות שהן להנאתן, אבל קליפת עמלק שאינו להנאתו כי-אם רק לנגד אלוקות, על כן אין בו שום בירור ו"אחריתו עדי אובד", דשבירתו בדרך דחיה זהו תקנתו. וזהו עניין מחיית עמלק.
(מאמר ויאמר משה אל יהושע תרפ"ה לאדמו"ר הריי"ץ)
לומד ומתפלל אבל בקרירות
באחד ממכתביו מתאר האדמו"ר הריי"ץ את הרושם העז שעשו דבריו של אביו, הרבי הרש"ב, במאמר דיבור המתחיל "זכור" תרע"ט, על קהל החסידים.
אחת הנקודות שנתבארו במאמר, הוא – ההעזה והחוצפה המיוחדת שב'קליפת עמלק' לגבי שאר קליפות. שאר ה'קליפות' מנגדים אל הקדושה רק מצד העלם והסתר האור האלוקי, אבל כאשר מאיר גילוי אור אלוקי הם בטלים; ואילו 'קליפת עמלק' היא, שעומדת נגד גילוי אלוקות. והיינו גם כשיש גילוי אור אלוקי באדם על-ידי הלימוד והתפלה, מכל מקום פועל עמלק שלא יתפעל בלבו. וכמאמר "יודע את רבונו ומכוון למרוד בו" שלא יפעול בנפש.
וכך כותב האדמו"ר הריי"ץ במכתבו:
"לפני ניצב כמו חי המחזה ההוא, מראה פני קודש הקודשים באמרו דברי קודש אלה. באוזני צולל הוד הדרת קולו אשר בהגיגו בער אש אלוקי, וחיל ורעדה אחזנו אז, כל העומדים בהיכלו לשמוע את דבר ה' הנובע מפיו הקדוש, ושעות אחדות היינו כולנו כהלומי רעם, ידידינו החסידים הרב הבלין והרב שימחוויטש זלגו עיניהם דמעות בשעת ה'חזרה'.
"אודות מי מדבר הוד כ"ק אאמו"ר במאמרו זה? אודות מי שהוא מתבונן בעניין אלוקי בשכלו ויודע אלוקות במוחו, אבל הוא לא מתפעל מזה בלבו!
"חוסר ההתפעלות אינו בא מצד העדר ההתעסקות בעבודת ה', הוא כן מתעסק בעבודת ה'! הוא לומד חסידות ומתפלל עם התבוננות בעניין אלוקי, אבל זה בקרירות..."
(אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ ח"ה עמוד שי)
זכותו של עמלק...
הרה"ק ר' הלל מפריטש, אחד מגדולי חסידי האדמו"ר האמצעי, סיפר, שהפך לחסיד הודות... לעמלק.
ומעשה שהיה כך היה:
פעם נזדמן לעיירה בה גר עובר-אורח אחד שמשך את לבו בהנהגותיו. זה היה בשבוע של פרשת "זכור". ביום השבת, בעת קריאת פרשת "זכור", התבונן באורח, וראה, לפי תווי פניו, כי רוכש הוא שנאה עזה עד מאוד לעמלק.
לאחר הקריאה ניגש אליו ואמר לו: "שאלה לי אליך, ר' יהודי: מה עשה לך עמלק שאתה שונא אותו כך בכל לבך?"
השיב האורח, ר' זלמן זעזמיר שהיה חסידו של האדמו"ר הזקן: "רצונך לדעת? תבוא עמי לרבי שלי..."
"הנה כך" – סיים החסיד הנ"ל את סיפורו – "בזכות עמלק, הייתי לחסיד..."
(לקוטי סיפורים (הרב פרלוב) עמוד רצו)
