א. את ספרו "מסילת ישרים" פותח הרמח"ל במלים המפורסמות:
יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.
אחר פתיחה קצרה זו הוא פונה לבאר מהי אכן כוונת בריאת האדם:
והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה.
ומפרט מה וכיצד היא הדרך להגיע אל תכלית זו:
אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, טז) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה הם המצוות אשר ציוונו עליהן הא־ל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין כב, א) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
ומציאות כל הנבראים כאן בעולם היא למטרה זו:
והנה שָׂמוֹ הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל ענייני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם... עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן־חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים.
ומדבריו למדנו כמה יסודות: א) בריאת האדם היא כדי שיתענג על ה' בעולם הבא. ב) העולם הזה הוא הפרוזדור להגיע לעולם הבא. ג) המצוות הנן אמצעי להשגת תכלית זו. ד) התענוג בעולם הבא הוא שכר המצוות עליו הובטחנו בתורה. ה) ענייני העולם החומרי הם ניסיונות לאדם, ולא נבראו אלא על מנת שהאדם יתגבר עליהם וינצחם.
ב. בספר התניא מצינו לכאורה גישה שונה מאוד ביחס לכל הפרטים האמורים.
בפרק לו כותב אדמו"ר הזקן, וזה לשונו:
מודעת זאת מאמר רז"ל (תנחומא נשא טז. במדבר רבה פי"ג, ו) שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים... וזהו עניין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה על ידי ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו יתברך, עד שנברא עולם הזה הגשמי והחומרי ממש...
והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים... אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון - שכך עלה ברצונו יתברך... שיאיר אור ה' אין סוף ברוך הוא במקום החושך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו, ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים.
בעוד לפי המסילת־ישרים תכלית הבריאה היא - שהאדם יגיע אל העולם הבא, הנה לפי התניא תכלית הבריאה היא - שהקב"ה יגיע אל העולם הזה. בעוד לפי המסילת־ישרים העולם הזה הוא רק הדרך להגיע אל העולם הבא, הרי לפי התניא תכליתם של העולמות העליונים היא להגיע בסיומו של סדר ההשתלשלות אל העולם הזה הגשמי, שיהיה "דירה לו יתברך"[1].
כיצד עושים את העולם הזה לדירה לו יתברך? על כך מבואר בתניא שם פרק לז:
והנה תכלית השלימות הזה... שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה (אבות ד, א), כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה... ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא, שהוא רצונו יתברך המלובש בהם.
כלומר, המצוה המתקיימת באמצעות החפצים הגשמיים מקדשת את החומר ומביאה לכך שהקב"ה ישרה עליו - כך שהיא עצמה יוצרת את הדירה לה'.
אם כן, בעוד לפי המסילת־ישריםהמצוות הן "אמצעים" להגיע אל התכלית (השכר), הרי לפי התניא קיום המצוות הוא עצמו התכלית, שכן קיום המצוה בחפץ הגשמי הוא שממשיך את אור ה' בעולם ומביא באופן ישיר למימוש תכלית הבריאה - השכנתו של הקב"ה בעולם הזה. ובעוד לפי המסילת־ישרים שכר המצוות הוא העולם הבא, הרי שלפי התניא "שכר מצוה - מצוה"; המשכת אור ה' בעולם הזה היא היא שכר המצוה!
אף תפקידה של הגשמיות והחומריות שבעולם הזה, לפי המבואר בתניא, אינה רק לצורך "מלחמה" עם האדם, כדי להעמידו בניסיון ולבחון אם יימשך אחריה; אלא האדם נדרש לקדש ולרומם אותה על ידי המצוות שמקיים בה, כך שבה־עצמה ישכון אור אין סוף ברוך הוא[2].
עבודת ה' - עבור האדם או עבור הקב"ה?
ג. מתוך דברים אלה עולה הבדל עיקרי נוסף:
לפי המסילת־ישרים, התכלית של עבודת ה' היא טובת האדם עצמו, כפי שהרחיב הרמח"ל בכמה מחיבוריו, שמטרת הבריאה כולה היא להיטיב לאדם בטובה הגדולה ביותר - הדבקות בה'.
וזה לשונו ב"דעת תבונות" (פרק יח ואילך):
כי הא־ל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחוֹק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב, אין הטבה... [ו]מהו השלמות שיגיע לו האדם כשהשלים עבודתו ושבת ממלאכתו?... שיהיה האדם מתדבק בקדושתו יתברך, ונהנה מהשגת כבודו בלי שום מונע מפריד ומעכב.
וב"דרך השם" (פרק ב):
התכלית בבריאה היה - להיטיב מטובו יתברך לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלמות אחר כמוהו כלל... ועל כן בהיות חפצו יתברך להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו... על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו.
אולם על פי ספר התניא האדם אינו פועל בעולם עבור עצמו, אלא עבור התכלית האלקית שהיא תיקון העולם (הן העולם הגדול והן "עולם קטן - זה האדם"), והוא עצמו, שעליו הוטל התפקיד להביא את הבריאה כולה אל תכליתה, אינו אלא האמצעי המביא לידי תכלית זו, וכפי שמביא בתניא שם בשם עץ חיים:
כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו' [אלא] רק להמשיך אור לתקנם.
הדרך החסידית של בעל התניא שואפת להביא לשינוי כללי בגישה שלנו לעבודת ה'. לפי גישה זו האדם אינו צריך להעמיד את עצמו במוקד עבודת ה', כך שכל חייו הרוחניים סובבים סביב עלייתו והתקדשותו הרוחנית האישית, אלא האדם הוא כשליח למלא את רצון משלחו ולמלא את חלקו בהשלמת כוונת הבריאה, ועבודתו צורך גבוה - לא לעשות לעצמו דירה נאה בעולם הבא, אלא לעשות לה' דירה בעולם הזה[3].
ובלקוטי תורה מופיעים דברים נוקבים בעניין זה[4]:
מקרא מלא כתיב "ולכבודי בראתיו", וכתיב "כל פעל ה' למענהו". וכמאמר רז"ל סוף פרק ו דאבות: כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו. אם כן תכלית המכוון בבריאת האדם אינו בשביל האדם עצמו לבד, אף שבאמת עלייתו נפלאה מאד, עם כל זה לא זו לבד הוא תכלית המכוון, כי אם לכבודו יתברך...
וזהו שאמרו רז"ל במשנה סוף קדושין, שהם [=בעלי החיים] לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. הרי כמו שבריאת הבעלי חיים הוא רק דרך טפל, בשביל לשמש את האדם, אלא שאף על פי כן יש להן שכר טוב על זה... כי גם להסוס מגיע תועלת ותיקון ממה שהוא מרכבה להאדם... אבל מכל מקום עיקר המכוון בבריאת הסוס על דרך משל אינו בשביל התועלת המגיע לו, כי אם זהו דרך טפל, כדי שלא לקפח שכר כל בריה, אלא המכוון בבריאתו הוא בשביל טובת האדם...
כך על דרך זה בריאת האדם הוא לכבודו יתברך. ולכן נאמר "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי"... ועל דרך זה אמרו ברבות [=במדרש רבה] ריש פרשת דברים: כדבורים היו בני - מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה, כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלין לאביהם שבשמים[5].
העולם הבא והעולם הזה
ה. גם באשר לעצם הדבקות של האדם בה' בעולם הבא, "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", ישנם הבדלים מהותיים בין השיטות, הנובעים מן השוני המהותי בהגדרת תכלית הבריאה והאדם.
וכך נכתב בתניא (פרק ד):
ולכן אמרו (אבות ד, יז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא בשם "זיו השכינה". אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד...
ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש [המבוארות בפרק הקודם] וכל תרי"ג אבריה, מראשה ועד רגלה, הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש, ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב: "צורי אחסה בו" שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ובמצוותיה.
באופן מפתיע, הדבקות בה' בעולם הבא נמוכה יותר מהתאחדות האדם עם הקב"ה בעולם הזה בלימוד תורה ובקיום מצוה, מאחר שבעולם הבא ניתן להשיג רק הארה ("זיו") מהשכינה, ואילו בקיום מצוה ובלימוד תורה בעולם הזה האדם מתאחד עם הקב"ה בעצמו.
האדם, מעצם היותו "נברא", הוא מוגבל ביכולת ההשגה שלו, ולכן כאשר מדובר על ההשגה וההתענגות שלו מזיו השכינה, מדובר ברמה מוגבלת לפי כלי תפיסתו בלבד. מכך נובע שבגן עדן, שבו "נהנים מזיו השכינה", מדובר בהשגה מוגבלת לפי יכולתו של האדם. לעומת זאת כשאדם לומד תורה או מקיים מצוה טמון בכך אורו הבלתי־גבולי של הקב"ה. כאן הדגש אינו על יכולתו של האדם לחוש זאת (כמו בעולם הבא, שהוא "תענוג ההשגה"), אלא על עצם ההתאחדות והדבקות עם הקב"ה. מאחר שהקב"ה תורתו ומצוותיו חד הם, כשאדם לומד תורה ומקיים מצוה הוא דבק בה' באופן השלם והמלא ביותר. דבר זה אפשרי רק בעולם הזה, שבו האדם מצווה על התורה והמצוות, ולא בעולם הבא.
אם כן, ה"הטבה" השלמה עבור הנברא היא עצם קיום המצוה, ועצם לימודו את תורת ה' וחכמתו, משום ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"!
ברוח זו מפרש אדמו"ר הזקן את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" - השמחה בקיום המצוות צריכה להיות הרבה יותר מהשמחה שבהשגת "רוב כל", דהיינו גן עדן[6]. כדבריו בלקוטי תורה פרשת בהעלותך (לג, ד):
צריך האדם לעשות המצוה בשמחה, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"...
ופירוש "מרוב כל" - אינו פירושו מכל תענוגי עולם הזה בלבד, כי זהו פשיטא, שהרי כל תענוגי עולם הזה אינן אלא פסולת... ואין ערוך לפנימיות החיות שהוא זיו השכינה המתגלה בגן עדן, שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה... והנה על זה אמרה תורה "מרוב כל", פירוש מכל מיני עונג עד רום המעלות...
אבל שמחת המצוה עצמה היא למעלה מבחינת ש"י עולמות הללו [שבגן עדן[7]], שאינה מתלבשת בהם, כי המצוות הם רצון העליון ברוך הוא, שבהם מלובש עונג העליון ברוך הוא, שהוא למעלה מעלה מגדר התלבשות, והוא בחינת "עין לא ראתה אלקים זולתך".
הרי שדוקא בעולם הזה תופס האדם הרבה יותר ממה שישיג בדרגא הכי נעלית שבהשגות גן עדן![8]
להתבטל או להתענג?
ו. אך עדיין יש לשאול:
מאחר שבעולם הזה אי אפשר להשיג את ה' ולהתענג מההתאחדות עמו, מדוע אם כן "יפה שעה אחת בתשובה וכו' בעולם הזה" - מהו ה"יופי" בדבקות ובהתאחדות זו בשעה שאיננו מרגישים זאת כלל?!
אך שוב יש לזכור כי בעיני אדמו"ר הזקן תכלית האדם אינה העונג ושביעות־הרצון הרוחנית שלו, כי אם ההתבטלות השלמה אל ה'. ולכן "יפה" וטוב לו לאדם לדבוק בקב"ה עצמו, אף שלא יוכל להתענג מזה, מלהשיג ולהתענג - מזיו והארה ממנו יתברך בלבד.
וכדבריו הנפלאים בלקוטי תורה פרשת תזריע (כ, ב):
מה שכתוב "כי עמך מקור חיים", שהם חיי העולם הבא ותענוג אלקי שנמשך לנשמות בגן עדן להתענג על ה' מחמת השגתם והשכלתם בהשגה והשכלה מופלאת מאד, ועם כל זה אין השגה זו מגעת אלא בבחינת "עִמך", שהוא דבר הטפל ובטל אצלך, ולא אתה ממש, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא השגתם הוא בבחינת זיו השכינה, זיו והארה בעלמא. ואי לזאת "ועִמך - לא חפצתי", אלא האהבה רבה היא ליבטל וליכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש ולאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מעלה מבחינת זיו והארה.
והגם שבבחינה זו אי אפשר להיות על דרך "יושבין ונהנין מזיו", כי אם אדרבה - בחינת ביטול במציאות, מה שאין כן בחינת יושבין ונהנין שמהותה ועצמותה [של הנשמה נשארת] כמו שהוא כו', אף על פי כן - זה רצונה וחפצה, להתבטל במהותו ועצמותו מלהיות נהנין רק מזיו כו'.
וזהו הנקרא במשנה שלא על מנת לקבל פרס. שבחינת נהנין מזיו נקרא "פרס", שאינו [אלא] רק פרוסה, מלשון "הלא פרוס לרעב לחמך", ולכן אינו חפץ בפרוסה זו וזיו זה, כי אם לאשתאבא בגופא דמלכא בבחינת ביטול בעצמיות אור אין־סוף ברוך־הוא כו', אשר שם [=ביחס לביטול זה] פרוסה הנ"ל כלא ממש חשיבי, כטיפה באוקיינוס.
מה שאין כן... שהאהבה היא על מנת לקבל פרס בגן עדן, דהיינו שחפץ קרבת אלהים ולדבקה בו, דהיינו שתשאר עצמות ומהות הנפש כמו שהיא דבוקה בו יתברך בגן עדן... ואינו חפץ לאשתאבא וליבטל כהתכללות נר באבוקה בעצמיות אור אין־סוף ברוך הוא... שעושה את הטפל עיקר, דהיינו על מנת לקבל פרס, בשביל ה"לגרמיה" שלו[9].
ראוי לסיים מאמר זה בעדותו המדהימה של נכדו של בעל התניא, בעל הצמח־צדק, בספרו "דרך מצוותיך" (קלח, א) אודות זקנו:
וכך היה נשמע הלשון ממורנו ורבנו נ"ע בדבקותו, שהיה אומר בזה הלשון[10]:
אינני רוצה דבר. אינני רוצה בגן עדן שלך, אינני רוצה בעולם הבא שלך. רוצה אני בך לבדך.
[1]. כמעט מיותר לציין שהדברים תלויים במחלוקת הראשונים אם תכלית השכר המכונה בדברי חז"ל "העולם הבא" היא גן העדן (הרוחני) או עולם התחייה (הגשמי) - ראה דברי הרמב"ן בסוף שער הגמול.
[2]. בהמשך דבריו כותב המסילת־ישרים כי "אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו, כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך", אולם מן הדברים נראה כי מדובר בעניין נוסף וצדדי, ולא שזו תכלית בריאת האדם [וכן כוונתו רק לדברים המשמשים את האדם לעבודת ה' (כאכילה ושינה וכו'), בשונה מן התניא העוסק בראש ובראשונה בחפצים שבהם מתקיימות המצוות עצמן].
[3]. למעשה הדברים אינם כה פשוטים שכן גם הרמח"ל עצמו, להלן במסילת ישרים (פרקים יח־יט), מבאר את עבודת ה' באופן של "לעשות נחת רוח ליוצרו", וכן מצינו בשאר חיבוריו ביאורים נוספים בכוונת הבריאה (ראה קל"ח פתחי חכמה פתח ד, אדיר במרום בתחילתו ובע' שצג, דעת תבונות סימנים לד, לו, קנח ועוד, ובמכתבו שבסוף אגרות פתחי חכמה).
מאידך, גם בלקוטי־תורה לבעל התניא ישנה התייחסות לעניין זה של "להיטיב לברואיו" ושלילת קבלת שכר באופן של "נהמא דכיסופא", וכן טעמים נוספים בכוונת הבריאה. במסגרת זו לא ניתן לרדת לעומקם של דברים, ולכן יש לראות בדברים המופיעים כאן תמונה כללית בלבד.
[4]. ראה כח, ד - מתוך קיצור המאמר "ושמתי כדכד", שנכתב על ידי בעל הצמח־צדק נ"ע (נכדו של אדמו"ר הזקן).
[5]. דברים אלה מעוררים כמובן את השאלה המתבקשת: כיצד יכול האדם "להועיל" כביכול לקב"ה, שהוא תכלית השלימות ואינו חסר דבר? אולם מדובר בסוגיה נכבדה כשלעצמה הדורשת התייחסות נפרדת.
[6]. הנקרא "כל", כמבואר בבבא־בתרא יז, א: הטעימן מעין עולם הבא שנאמר בכל מכל כל. וראה בהמשך המאמר בלקוטי תורה שם.
[7]. עוקצין ג, י: עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות.
[8]. ואלו דברי בעל צמח־צדק בפתיחת ספרו "דרך מצוותיך":
והוא מה שאמרו רז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ואומרו "מכל חיי העולם הבא", כיוון לכל מדריגות המעולות והנכבדות הנמצאים בעולמות הרוחניים, מקום תפנוקי הנשמות ושנהנין שם מזיו השכינה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כידוע לבאי שערי האריז"ל - כולם אינן כדאי נגד שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה, והיינו כי גילוי אלקות הנמשך על ידי איזו מצוה בעולם הזה היא העולה על כולנה ועודפת לאין קץ ושיעור ותכלית על כל תענוגי חיי העולם הבא, כנ"ל . . וכדכתיב "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", פירוש, לכל מיני כלות הנפש ותענוג הנשמות מהשגתם באלקות בגן עדן יש קץ וגבול, שעד כאן מגיע השגתה ולא יותר, אבל "רחבה מצותך" - לקבל בה גילוי אלקות בבחינת אין סוף ובלי תכלית, שזהו פירוש "מאד", שעניינו מורה על בלתי הגבלה ושיעור.
[9]. "כי אהבתו הוא בבחינת לגרמיה, שיהיה הוא נהנה ומרגיש תענוג, ואין לו חפץ בנסתרות לאשתאבא בגופא דמלכא וליבטל באורו יתברך, כי מה לו בהתכללות זאת, עם היותה במקום רם ונשא מאד, אבל הוא יתבטל לו ממציאותו ולא ירגיש מאומה?! ומסתפק במועט יותר לקבל רק מהארה אחת, ובלבד שנהנה הוא" (מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב, ע' קצ).
[10]. מכאן ואילך - בתרגום חופשי מיידיש.
