שאלה
מידת הגבורה - האמנם מידה שלילית?
בהקדמת המלקט לספר התניא מבואר, שמחלוקות התנאים והאמוראים להקל ולהחמיר נובעות משורש נשמותיהם, ש"נשמות ששרשן ממידת חסד, הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל", ונשמות ששרשן מבחינת הגבורה נוטות להחמיר.
שאלתי היא, האם "שורש נשמה ממידת הגבורה" אינו עניין שלילי? הרי לכאורה המידה הראויה לכל אדם היא מידת החסד. איך אפשר לומר שפסיקה מחמירה נובעת ממידת הגבורה?
תשובה
ראשית יש לדעת שמידת הגבורה, היא מידת הדין, איננה עניין שלילי, ואינה יכולה להיות שלילית ח"ו, שהרי היא אחת ממידותיו של הקב"ה.
למידת הגבורה יש צדדים רבים ושונים, ולהלן נתייחס אל הנוגע במישרין לענייננו - הנטייה להחמיר.
הפסיקה לחומרא היא למעשה שאיפה לשלימות מבלי לוותר כמלוא הנימה. לכאורה זוהי דרך האמת והישר הראויה לכל אדם, אלא שמאחר שהשלימות איננה נחלת הנבראים, העמידה בדרישה זו קשה עד מאוד. על כך אנו זועקים בימים הנוראים: "אם תמצה עומק הדין, מי יצדק לפניך בדין?!"... שכן אם נישפט על־פי ההסתכלות המחמירה והבלתי מתפשרת של מידת הדין, נצא כולנו חייבים.
זוהי כמובן גם כוונת דברי חז"ל הידועים (הובאו ברש"י בראשית א, א), שכאשר ביקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים. ובדומה לכך אמרו (בבא מציעא ל, א) שלא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו דבריהם על דין תורה, והן הן הדברים, מפני שאין העולם יכול להתקיים על מידת הדין, והעמידה על מידה זו אינה יכולה להביא לבניין אלא לחורבן. זאת גם אחת הסיבות לכך שהלכה כבית הלל בכל מקום, שכן אין העולם יכול להכיל את השאיפה לשלימות של בית שמאי, הנוטים להחמיר ברוח מידת הדין. וכדבריו של כ"ק אדמו"ר הזקן באחד ממאמריו:
האמת, שהוא מדת הדין, אינו נסבל בבני אדם. כמו שאנו רואים בדין תורה, שגם אם יתחייב אדם על־פי דין, הנה איננו מקבל עליו החיוב ברצון, כי אף־על־פי שיודע האמת, שמדת הדין חייבו, מכל מקום אין לבו שלם בזה, כי אין מדת הדין אהובה, אף־על־פי שהוא אמת כו'.
ועל כן חרבה ירושלים - לפי שהעמידו על מדת הדין שהוא אמת, ואין למדה זו קיום. אלא צריך להיות ההנהגה במידת החסד לפנים משורת הדין, ואף־על־פי שאין זה אמת.
אולם אין זה אלא מפני החיסרון בעולם, שבהיותו בלתי מתוקן אינו יכול לעמוד בדרישת האמת הגבוהה של מדת הדין, ועל כך נאמר "עולם חסד ייבנה". אולם במצב מתוקן זוהי אכן המדה השלימה והמדויקת ביותר, ומטעם זה אמרו רבותינו (מקדש מלך בשם האר"י, ועוד) שלעתיד לבוא - כאשר יבוא העולם על תיקונו - תהיה הלכה כבית שמאי.
נמצאנו למדים, אפוא, שעצם הנטייה להחמיר, כשאנו מוצאים אותה אצל התנאים הקדושים, היא מעלה קדושה ועצומה, אף אם אין העולם הבלתי־מתוקן יכול לקבלה ולהכילה להלכה.
שאלה
הייתכן "להתענג לשם שמים"?
בפרק ז מבואר, שענייני ה"היתר" שבעולם - שאינם מצוה ומאידך אינם איסור - שייכים ל"קליפת נגה", שהיא מעורבת טוב ורע. בביאור מובאת על כך דוגמא מדברי מאכל, שהחלק הרע שבהם הוא טעמם הגורם תענוג והנאה לגוף, והחלק הטוב שבהם הוא תכונתם לחזק את הגוף ולהוסיף בו כוח וחיות.
אולם אם העונג שבמאכל שייך לחלק הרע, איך אפשר לקיים מצוות עונג שבת?
תשובה
לאמתו של דבר אין זה מדויק שהטעם והתענוג שבמאכל (או בשאר ענייני היתר) הוא החלק הרע שבו. נכון יותר לומר שבטעם ובתענוג עצמם יש חלק רע וחלק טוב, שכן אף שהנאת הגוף כשלעצמה, כשהיא איננה קשורה לעבודת ה', היא מן החלק הרע - הרי הנאה זו עצמה יכולה לסייע להרחבת הדעת ואף להועיל לענייני קדושה.
להלן בפרק ז מביא רבינו הזקן שתי דוגמאות לשימוש בענייני היתר לשם שמים, ויש לשים לב היטב לדוגמאות אלה. הראשונה היא: "כגון האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו... או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת". והדוגמא הנוספת היא: "וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו לה' ולעבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחילה ובדחי רבנן". ניכר בעליל שרבינו בוחר דווקא בדוגמאות שבהן מנוצל כוח התענוג עצמו לקדושה, ולא רק תכונת חיזוק הגוף וכיוצא בה - שהרי היה יכול לומר בפשטות: כגון האוכל לחם ושותה מים כדי שיוכל להתקיים ולעבוד את ה'...
ובלשונו של כ"ק אדמו"ר האמצעי:
כל המזונות הן בבחינת עץ הדעת טוב ורע, שיש בהן עונג טוב ורע... וכך אנו רואים בכל תענוגי עולם הזה שגומרים רע או טוב, כמו הלחם והבשר, אם אוכל אכילה גסה בתאוה רעה יתגשם... והוא מצד חלק הרע שבעונג המאכל, ואם אוכל בכוונה לשובע נפשו לבד, ישבע ויתענג בעונג הטוב שבמאכל, ויגרום לו טוב האלקי שבנפשו כמו שאמר רב נחמן עד דלא אכילנא בישרא כו', וכן חמרא וריחני פקחין, ולהיפך עם הארץ אסור לאכול בשר, וכן אמרו חמרא דפרגיתא כו' קפחו י' השבטים כו'. וכן כל תענוגי עולם הזה - חלק הרע שבעונג עושה מוות וכליון, וכמו "וישמן ויבעט כו' שמנת עבית כו'", והטוב שבהן עולה במעלות עונג העליון, שמוסיף חכמה העליונה האלקית.
יחד עם זאת מובן שדבר שיש בו הנאת הגוף דורש מעלה רוחנית גבוהה ביותר כדי לעשותו לשם שמים, ואסור לאדם לרמות עצמו בכך, וכפי שמדגיש אדמו"ר האמצעי שלכן אמרו חז"ל שעם הארץ לא יאכל בשר, ואף באמירת מילתא דבדיחותא נדרשת כידוע זהירות יתירה. אלא שביסוד הדברים יש לדעת שגם כוח התענוג שנתן הקב"ה בדברים מסוימים שבעולם לא בראו אלא לכבודו, כדי שהאדם ינצל כוח זה לשם שמים לתוספת חיזוק בעבודת ה'.
לסיום יש להעיר שבתשובה זו התייחסנו רק לשאלה הכללית של הטוב והרע שבעונג, ולא לבירור תוכנה של מצוות עונג שבת שהוא עניין הקובע ברכה לעצמו.
בפרק טו בתניא מבאר רבינו, שמי שלוחם נגד טבעו על־ידי התעוררות אהבת ה' נקרא "עובד אלוקים" - "מפני שכדי לשנות טבע הרגילות צריך לעורר את האהבה לה' על־ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי", או ברמה נמוכה יותר, "לעורר את האהבה המסותרת שבלבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי".
ושאלתי היא - מהי הדרך לעורר את האהבה המסותרת? ואם גם זה נעשה על־ידי התבוננות, מה ההבדל בין התבוננות זו להתבוננות הראשונה המעוררת אהבה לה' בלבו?
תשובה
אכן, שני סוגי האהבה מתעוררים על־ידי התבוננות, אך אלו הם שני סוגים שונים של התבוננות. ההתבוננות הראשונה היא התבוננות בגדלות ה', עד שההשגה האלוקית תאיר מן המוח אל הלב ותמלאהו באהבה, ואילו ההתבוננות השנייה היא בעצם העובדה שקיימת אהבה בנשמה המתגלה בעתים מיוחדות, מתוך מטרה לעורר אהבה זו גם בעת הזאת.
נמצא שההתבוננות הראשונה עניינה ליצור אהבה חדשה בנפש, ולפעול שינוי פנימי בכל קומת נפשו של האדם: לאחר שמוחו של האדם מלא בהשגת גדולת ה', מאירה ההשגה האלוקית אל הלב, אשר מתמלא ברצון וחשק להתקרב לה', ואהבה זו שבלב מניעה אותו לדבוק בה' במחשבה דיבור ומעשה. מכוח זה הוא מנצח את יצרו (שעדיין קיים ופעיל גם לאחר עבודה זו, שהרי בבינוני מדובר) ומקיים את רצון ה'. זאת הדרך הראשונה והשלימה יותר בעבודת הבינוני, ומובן שכדי להגיע לידי כך יש צורך בעבודה עצומה ונפלאה של התבוננות.
לעומת זאת, בהתבוננות השנייה תפקיד האדם אינו ליצור מציאות חדשה של אהבה לה' אלא להוציא מההעלם אל הגילוי את האהבה הקיימת בתוכו. כאן אין שינוי בכל סדר הכוחות של האדם, אלא התעוררות "נקודתית" של אור הנשמה בלב המאפשרת את ההתגברות על היצר ברגע זה, ולכן עניין זה דורש הרבה פחות יגיעה מהאדם, וכפי שמבאר רבינו בפרק יח ואילך, שקרוב הדבר לכל אחד, גם למי שאינו מצליח ליצור אהבה על־ידי התבוננות.
ומובן שיש הבדל גדול בין שתי אהבות אלו באופן ההשפעה של התעוררות האהבה על האדם ועל נפשו הבהמית. האהבה הראשונה, הנוצרת לאחר שהבין היטב בשכלו שראוי לדבוק בה' עד שהבנה זו האירה בלבו, היא רגש פנימי המשפיע על האדם לטווח ארוך ואף מחליש את החומריות והגסות של הנפש הבהמית. אין מדובר ב"הארה" שמימית חד־פעמית, אלא בעניין שעבר דרך צינורות ההבנה וההשגה וחדר בפנימיות לאישיותו של האדם. אולם כשמדובר בהתבוננות לעורר את האהבה הטבעית הקיימת בתוכו, אין כאן אלא הארה של הנשמה כמות שהיא, ללא פעולה בפנימיות האדם, ולכן השפעתה היא רק לטווח הקצר ואין היא מחלישה את גסות הנפש הבהמית.
