מפורסם פתגמו של אדמו"ר הזקן שהיה רגיל לאומרו בשעת דביקותו1: "איך וויל זע גארנישט, איך וויל ניט דאיין גן-עדן, איך וויל ניט דאיין עולם-הבא, איך וויל מער ניט אז דיך אליין" ["אין רצוני במאומה; איני רוצה את הגן-עדן שלך, איני רוצה את העולם-הבא שלך, אני רוצה רק אותך לבדך"]. 

פתגם זה מבואר במאמריו של רבנו הזקן, ותוכן הדברים הוא, שאהבה אמיתית לקב"ה היא, כאשר האדם רוצה ומשתוקק להיות דבוק לא רק באורות ובגילויים האלוקיים שמאירים בגן-עדן ועולם-הבא, אלא בעצמיותו של הקב"ה ממש2.
בהשקפה שטחית נראה, שעבודה מאהבה זו, היא בדוגמת העבודה שלא על מנת לקבל פרס. ועל-דרך המסופר אודות כמה מגדולי ישראל שאמרו, שמוכנים הם לוותר על כל העולם-הבא שלהם בכדי לזכות בקיום מצווה אחת, כיוון שעל-ידי קיום מצווה מתקשרים בקב"ה מצַווה המצוות, ולכן מוותרים הם על השכר הגדול של גן-עדן בשביל לקיים את רצונו של הקב"ה.
אבל לאמיתו של דבר, הפתגם הנ"ל שאמר רבנו הזקן, מבטא עומק נעלה לאין-ערוך באהבה ובדביקות בה'. במאמר זה נעמוד על התוכן הכללי של אהבה ודביקות בה' לפי משנת החסידות, וכך נוכל להבין טוב יותר, את גודל העילוי וההפלאה בהתבטאות מיוחדת זו שהייתה נשמעת מפיו של רבנו הזקן.
* * *
אדמו"ר הזקן בהקדמתו ל'שער היחוד והאמונה' כותב: "ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן, היא האמונה הטהורה והנאמנה ביחודו ואחדותו יתברך". כלומר, עבודת ה' מתוך רגש של אהבה אליו, שייכת ביסודה לאמונה באחדותו של ה'.
לאמיתו של דבר, יסודו של העניין מפורש בתורה. הכתוב אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ומיד אחר-כך, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך גו'". על-ידי ההתבוננות ("שמע ישראל", 'שמע' מלשון הבנה) בעניין "ה' אחד", יבוא האדם לידי אהבת ה'.
מהו אכן הקשר בין שני הדברים?
האבן-עזרא על הפסוק מפרש, ש"אחר שאין לנו אלוקה אחר רק הוא לבדו, חייב אתה שתאהבנו כי אין לנו אלוקה אחר". ומדבריו נראה שהשייכות בין "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" לאהבת ה' היא שלילית בלבד – ההכרה באחדות ה' מביאה לכך, שאהבתנו לא תהיה ח"ו לאל אחר אלא לה' לבדו; אבל אין קשר ישיר בין עניין האחדות לבין גוף האהבה עצמה.
אבל לאור דברי רבנו הזקן, השייכות בין הדברים היא גם חיובית: הפירוש "אין עוד מלבדו" כפי שנתבאר ב'שער היחוד והאמונה' בתניא (ובריבוי מאמרי החסידות שנדפסו אחר-כך) הוא, שאין עוד שום מציאות מלבדו ממש (ולא רק שאין עוד אלוקה לבדו). וההתבוננות באחדות זו, היא היא המעוררת את האהבה לה', וכפשט משמעות הכתוב. ההכרה בדבר זה, מביאה את האדם להרגשת העילוי והגדלות של הקב"ה, ועל-ידי זה מתעוררת בלבו האהבה אליו.
אמנם אם נתעמק בזה יותר, נמצא, שהידיעה וההכרה באחדות ה', היא לא רק הסיבה המעוררת את האהבה לה' כנ"ל, אלא היא קשורה גם למהות האהבה עצמה. כלומר, כמו בכל אהבה כך גם באהבת ה' קיימים שני פרטים: הסיבה המעוררת לאהוב את ה' (הכרת והרגשת העילוי והגדלות שלו המעוררים תשוקה אליו יתברך); והאהבה עצמה – רגש התשוקה והגעגועים שבלב לדבוק בה'. ומלבד זאת שההכרה וההתבוננות באחדות ה', היא המעוררת את האהבה לה', הרי היא גם חלק בלתי נפרד מגוף האהבה עצמה.
ובעניין זה, כיצד ההכרה באחדות ה' היא חלק מגוף האהבה עצמה, נעסוק בעיקר במאמר זה.
***
לפי הדעה כך האהבה
גדרה של אהבה לפי פשוטו הוא, הדביקות באהוב. ובלשון הכתוב3 "ותדבק נפשו בדינה גו' ויאהב גו'". הדביקות באהוב היינו, שהאוהב מתחבר אל האהוב בכל נימי נפשו, ולכן הוא משתדל בטובתו, אף אם זו טרחה גדולה עבורו, והוא אף יוותר על הנאת עצמו בשביל טובת אהובו. וככל שהדביקות הנפשית תגדל יותר, כך גם ההתמסרות לטובתו של האהוב תגדל יותר. כי כל חפצו ותשוקתו הם להיות דבוק באהוב, עד שכל מציאותו תהיה 'כלולה' בו כביכול.
התנאי הראשוני לדביקות שכזו הוא, שהאוהב יכיר את האהוב מקרוב. כאשר האוהב יודע ומכיר את תכונות נפשו של האהוב, את השקפותיו ומידותיו, שייך לומר שנפשו תהיה דבוקה בו. בלעדי ידיעת מהות הנאהב, לא תצויר האהבה אליו, כי איך תתקשר ותידבק נפשו בדבר או באדם שאין לו שום הכרה במהותו ותכונותיו?! במה הוא ידבק?
וכמו כן הוא גם באהבת השם, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וז"ל: "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל-פי הדעה תהיה האהבה – אם מעט מעט, ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעות לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה", ושם כתב4 "ולפי הדברים האלה, אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
ונמצא, שידיעת מהותו ומעלתו של הדבר האהוב, היא לא רק הסיבה המעוררת את האהבה והדביקות, אלא ההכרה היא גם חלק מגוף האהבה. בתנועת הדביקות עצמה, נרגשת מהותו של הדבר בו נדבקים. אילולא זאת אין במה לדבוק.
ומכאן באים אנו להבדל בין אהבת השם כפי שהיא על-פי משנת החסידות, לגבי אהבת ה' בלי אור החסידות: ההכרה והידיעה באלוקות כמו שהיא מבוארת בפנימיות התורה בכלל, ובמשנת החסידות בפרט, שונה היא לגמרי מהידיעה באלוקות כפי שהיא מבוארת בחלק הנגלה של התורה (בספרי גדולי חוקרי ישראל האמיתיים, כולל דברי הרמב"ם בספר 'היד' בהלכות 'יסודי התורה').
גדלות הא-ל הנתפסת במוח האדם על-פי חלק הנגלה של התורה, היא הגדולה של הקב"ה בבריאת העולם והנהגתו. וכפי שהאריך הרמב"ם5, שהכרת הבורא היא על-ידי ההתבוננות "במעשיו וברואיו הנפלאים". ועל-ידי זה הוא "אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי'".
אולם לפי משנת החסידות, עניין ידיעת האלוקות הוא, הידיעה וההבנה באחדותו יתברך במשמעותו הפנימית של העניין. וכנ"ל, שלפי ביאור החסידות הפירוש "ה' אחד" אינו רק שאין אלוקה אחר ח"ו, או שאינו מציאות מורכבת מהרבה כוחות6, אלא שהוא יתברך מציאות כזו שהיא הכל, ועד שאין שייך שתהיה איזו מציאות שהיא חוץ ממנו. ובלשון החסידות במקומות רבים, שאמיתת מציאותו היא מה "שהוא לבדו הוא ואין זולתו".
ומכיוון שהאהבה והדביקות בדבר, הן במהותו הידועה והמוכרת לאדם האוהב – במה שהאדם יודע ומכיר, בזה הוא נדבק ואוהב, לכן הדביקות והאהבה לה' כפי שהוא 'ידוע' מפנימיות התורה, שונה היא בתכלית מהדביקות בו כפי שהוא 'ידוע' מחלק הנגלה שלה.
ההכרה בקב"ה על-פי פנימיות התורה היא שהוא יחיד ומיוחד "והוא לבדו הוא ואין זולתו" ממש (כנ"ל). ולכן גם האהבה והדביקות, הן בעניין זה עצמו – האדם נדבק בהכרה זו שאין שום מציאות מלבדו, ובכלל זה גם האדם עצמו. ונמצא, שמשמעותה של אהבת ה' על-פי משנת החסידות הוא – דביקות באחדותו האמיתית יתברך. ובמילים אחרות – כל האהבה והמשיכה היא, להתבטל מהישות העצמית ולהרגיש את אחדותו של הקב"ה ש"אין זולתו" ולהיכלל בה;
מה-שאין-כן הידיעה וההכרה בגדולת ה' על-פי חלק הנגלה שבתורה, נובעת מההתבוננות "במעשיו וברואיו הנפלאים". זו הכרה בכוחותיו הגדולים של הקב"ה ביחס למושגי הבריאה, לא בעניין כזה שאין שום מציאות זולתו. ולכן גם האהבה והתשוקה הן לדבוק בגדולתו של הקב"ה, והאהבה זו אינה שוללת לגמרי את ישותו של האדם.
ונמצא, שידיעת והבנת עניין אחדותו של הקב"ה כפי שנתבארה בפנימיות התורה, שאין עוד מלבדו ממש, מלבד זאת שהיא סיבה המעוררת את האהבה אליו, הרי הוא גם משנה את עניינן של האהבה והדביקות עצמן.
***
כל עניין החסידות הוא שאין 'אני'
העניין יובן יותר על-ידי הסיפור7 הבא:
פעם נכנס אל אדמו"ר הזקן החסיד הידוע רבי משה ווילנקין, ורבנו הזקן שאל אותו בזה הלשון: משה, מהו ה'? (היינו מהו עצמותו ומהותו יתברך), ושתק. ושאל אותו כך שלוש פעמים. עוד שאל אותו, מהי נשמה? ומהי אמונה? ורבי משה שתק. וכששאלו רבנו הזקן מדוע שותק, השיב, שאינו יודע לענות על כך.
ואז אמר אדמו"ר הזקן בשחוק קל: ואני יודע?!, אלא צריך לומר שכך הם הדברים: אותו הדבר שמוכרחים אנו לומר שהוא נמצא בהחלטיות, ומלבדו מאומה אינו נמצא בהחלטיות, זהו הקב"ה.
והמשיך ואמר, ומהי נשמה? ומיד אמר: ה'שערי–תשובה' לרבנו יונה, ועוד אחד מספרי מוסר, כתבו 'מכרת את רבונה' . . 'יודעת את רבונה'; ואני הוספתי בתניא8 – 'חלק אלוקה ממעל'.
היינו, זה שאצלו בוער עניין זה שהוא יתברך ודאי נמצא ומלבדו שום דבר אינו נמצא, זהו נשמה. שכיוון שהיא חלק אלוקה ממעל, לכן יש בה להט ואמונה בעניין זה.
זו הסיבה שתורת החסידות כולה מלאה בביאור עניין ביטול העולמות והאדם לאלוקות. הכרת והרגשת הביטול, היא היא משמעות ההתקשרות של היהודי עם אלוקות. וכפי שקובע רבנו הזקן בספר התניא9 "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אליו יתברך". ולכאורה, ישנן כמה וכמה מידות רעות (כמו כעס, תאוות רעות, עצלות ועצבות וכו') וכולן אינן רצויות לפניו יתברך, ומדוע מדגיש רבנו הזקן שדווקא הביטול הוא התנאי המוכרח להשראת אלוקות?
אלא ודאי שהקב"ה רוצה בזיכוכם של המידות כולם, אולם עניין הביטול הוא לא רק תנאי צדדי לשם השראת הקדושה, אלא הוא נוגע לגוף גדר השראת אלוקות.
האמת האלוקית היא, כנ"ל, ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". אם-כן, מובן שמשמעות ההתקשרות בדבר כזה שאין שום מציאות זולתו, היא על-ידי הכרת והרגשת דבר זה עצמו – שאין שום מציאות זולתו יתברך. ולכן, הבחינה הראשונה אם האור האלוקי אכן נרגש בנפש האדם היא, האם מתבטל הוא ממציאותו ומתנתק הוא מישותו. כל עוד האדם מרגיש את ה'אני' שלו, ברור הדבר שאין אור אלוקי שורה בו. אמנם ייתכן שהוא מרגיש התעוררות ותשוקה לרוחניות ולקדושה, אך אי-אפשר לומר שהאור האלוקי מאיר ומתגלה בנפשו. אילו היה מתגלה בו אור אלוקי, אזי היה נרגש בנפשו שאין שום מציאות מלבדו יתברך, ולכל לראש – מציאותו שלו הייתה בטלה לאלוקות, ולא היה מרגיש שום 'אנוכיות'.
ובלשון אדמו"ר ה'צמח-צדק'10: "כל עניין החסידות הוא אז ס'איז ניטא קיין איך" [שאין 'אני']. כל עניין החסידות הוא ללמד את האדם כיצד ניתן להתקשר ולדבוק באלוקות, ומהות הדביקות באלוקות – ב"ה' אחד" – היא, ההרגשה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו".
ומכל זה מובן גם בנוגע לעניין אהבת ה'. עניינה של אהבת ה' היא – דביקות הנפש באלוקות. מה זה אלוקות? דבר זה שאין זולתו כלל. וההכרה בעניין זה (על-ידי לימוד העניין בעומק ובעיון והתבוננות בזה), והשאיפה והתשוקה להיכלל בזה – זוהי משמעות הדביקות באלוקות.
ונמצא, שמשמעות האהבה לה' לפי משנת החסידות, היא כאשר הידיעה באחדות ה' האמיתית נכנסת בפנימיותו של האדם ונקבעת בעומק לבו, עד שכל תשוקתו תהיה 'לצאת' מהרגשת ה'אנוכיות' שלו ולחוש את אחדותו יתברך ולהיכלל בה.
* * *
אהבה מופשטת מישות
לשלמות העניין, יש לעמוד בקצרה על נקודה נוספת בשייכות בין אהבת ה' ובין האמונה בייחודו ואחדותו יתברך כפי שנתבארה במשנת החסידות.
לפי מה שנתבאר לעיל, הקשר בין אהבת ה' להכרה באחדותו הוא בכך שעל-ידי ההכרה באחדות, עניינה ומבוקשה של האהבה משתנה. מכיוון שאדם אוהב ודבק בדבר שהוא מכיר ויודע, אם-כן כאשר ההכרה באלוקות היא הכרה באחדותו האמיתית, אזי גם תוכנה ועניינה של האהבה משתנה בהתאם – כל מבוקשן של האהבה והתשוקה הוא, להיכלל באחדותו זו.
אולם מדברי רבנו הזקן שהובאו לעיל ש"ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה והנאמנה ביחודו ואחדותו יתברך" משמע, שכל מהותה ועניינה של אהבת ה' אמיתית, תיתכן רק כאשר ישנה ההבנה וההשגה בייחודו ואחדותו יתברך. דווקא עניין האחדות הוא זה שמעורר אהבה אמיתית לה'.
ולכאורה, השייכות בין השנים אינה ברורה כל צרכה. מדוע הבנת אחדותו האמיתית של הקב"ה, שאין עוד מלבדו ממש, שייכת למהות האהבה לה', ועד שזהו "ראשית הדברים המעוררים האהבה"?
וההסבר בזה:
מצוות האהבה לה' הנדרשת מהאדם, היא לעורר את האהבה של הנפש-האלוקית לקב"ה. זוהי ראשיתה של מצוות אהבת ה'. [אכן ישנה דרגה גבוהה בעבודת ה', שבה האדם גם מהפך את נפשו הבהמית לאהוב את ה', כמאמר חז"ל11 "בכל לבבך" – "בשני יצרך", אך ברור ופשוט, שאין זה בא אלא לאחרי שהאדם הצליח לעורר את אהבת נשמתו האלוקית להקב"ה].
באופן כללי, כאשר מדברים על רגש של אהבה בחיים הגשמיים, בלי הבנה ותפיסה במהות אהבה של נשמה קדושה, הרי האהבה בנויה ומיוסדת על תועלת האוהב והְרגש עצמו. וכלשון המובא בספרים12: "כל אהבה חוזרת אל האוהב".
פירושו של דבר: הסיבה המניעה את האדם לאהוב מישהו זולתו, היא לפי שהאדם מקבל הנאה ותועלת בצורה כלשהי מקירובו אל האהוב. ויש בזה כמה אופנים – יש אופן שהדבר בולט מאוד, והיינו כאשר האהבה לאדם או דבר פלוני היא בגלל התועלת שתצמח לו מכך; ויש אופן דק ועדין יותר, שאהבתו לחבירו היא מחמת מידותיו הטובות והעדינות של האהוב, או מצד הכרתו בגדולת המוחין שלו וכיוצא בזה, אבל גם באופנים אלה, דביקותו באהוב יסודה – בלשון החסידות – ב'הְרגש עצמו'. הקירוב הנפשי לאדם עם תכונות אלה, גורמת לו הנאה והרגשה טובה. ונמצא, שאהבה לזולתו 'חוזרת', מעוררת ומגלה את אהבת עצמו.
לפי זה, אם אדם ירצה לעורר סוג אהבה שכזה לאלוקות, הרי הדרך לכך היא על-ידי ההתבוננות בכל הטובות שהקב"ה עושה עמו, עד לדבר הכי עיקרי ויסודי – שהוא יתברך מקור חייו. "לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך13".
אבל לאמיתו של דבר, מהותה האמיתית של האהבה לאלוקות, נעלה ועמוק הרבה יותר מסוג אהבה שכזה. הציווי שנצטווינו "ואהבת את ה' אלקיך" הוא לאהוב אותו יתברך, לא אהבה שיסודה ועיקרה הוא אהבת עצמו.
ולכן אנו מוצאים, שכאשר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מתאר את עניין האהבה לה', הוא כותב כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו... בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול". ולכאורה מדוע אינו מזכיר כלל את ההתבוננות בטובות ובחסדים שעשה הקב"ה עמנו? הרי זוהי דרך פשוטה וקלה יותר לעורר את האהבה לה'?? אלא ההסבר בזה הוא, שמהות האהבה לה', אינה כאהבה בשרית הנולדת בלב אדם מההכרה בתועלת וההנאה שהוא מקבל מהדביקות באהוב, אלא זו אהבה ורצון להיות דבוק בקב"ה מצד עצמו, לא מצד הטוב היוצא מזה ולא מצד ההנאה שבזה.
ולכן ההתבוננות שכתב הרמב"ם היא "בחכמות ובתבונות המודיעות לו את קונו". בדברים המביאים לידי הכרת "חכמתו שאין לה ערך ולא קץ". ועל-ידי זה הוא "מתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" – הוא דבק באלוקות, לא בדבר שקשור עם הְרגש עצמו.
כלומר, ההבדל בין אהבה גשמית של הנפש-הבהמית לאהבת ה' של הנפש האלוקית, הוא לא רק מהו הדבר האהוב, אלא זהו הבדל בסוג האהבה. האהבה של הנפש-האלוקית היא סוג אחר של אהבה. לא אהבה מגושמת שקשורה עם מציאות וישות האדם, אלא אהבה רוחנית ודקה שמופשטת מהישות העצמית, ועניינה הוא דביקות פנימית ואמיתית באלוקות שמעל מציאותו של האדם.
זהו הפירוש בדברי ה'חובת הלבבות' (בריש 'שער האהבה'):
"מה עניין האהבה באלוקים, הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא שהנפש עצם פשוט רוחני נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות".
האהבה של הנפש הקדושה לאלוקות, היא מחמת עצם מהותה, שלהיותה "עצם פשוט רוחני" היא "נוטה" בטבעה "אל הדומה לה מהאישים הרוחניים".
אלא שמחמת ירידת הנפש והתלבשותה בגוף הגשמי והחומרי (ראה שם בהמשך דבריו), נתרחקה היא מאלוקות, ואין "אורו העליון" נרגש ונתפס בחושי האדם. ולשם כך דרושה ההתבוננות בדרכים "המודיעות לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג", ולהכיר "את מי שאמר והיה העולם". על-ידי זה, שוב נרגש בנפשו "אורו העליון" ובמילא מתגלית אהבת הנפש אל ה', שהיא "כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון", כי זה טבעה לנטות "אל הדומה לה מהאישים הרוחניים".
אלא שבזה גופא, באה משנת החסידות וגילתה עומק חדש במהות "אורו העליון" בו מושרשת הנשמה ואשר אליו היא נוטה בטבעה. החסידות גילתה שהקב"ה יחיד ממש ומלבדו מאומה אינו נמצא, ובמילא נטיית הנשמה "אל הדומה לה", היא אהבת ותשוקת הנשמה להיות כלולה לגמרי באחדות זו. וכנ"ל, שהנשמה להיותה חלק אלוקה ממעל, 'בוער' בה עניין זה שמלבדו יתברך שום דבר אינו נמצא.
ונמצא, שדברי רבנו הזקן ש"ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן, היא האמונה הטהורה והנאמנה ביחודו ואחדותו יתברך", עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם שאהבת ה' נולדת בלבו של אדם על-ידי ההתבוננות בדברים המודיעים לו את קונו. מדברי שניהם עולה, שמטרת ההתבוננות היא לחזור ולעורר את רגש האהבה לאלוקות שיש בנשמה מצד שורשה ב"אורו העליון" יתברך. אלא שהרמב"ם דיבר על ידיעת גדולת ה' מצד מעשיו וברואיו; ואילו רבנו הזקן גילה שמהות "אורו העליון" בו מושרשת הנשמה, הוא ייחודו ואחדותו האמיתית, ועל-ידי ההתבוננות וההרגשה בעניין זה עצמו דווקא, חוזרים ומעוררים את אהבת הנשמה "אל הדומה לה".
* * *
שיא הדביקות
על-פי כל זה מובן, שאהבה לה' על-פי משנת החסידות, גם בדרגה הנמוכה ביותר שבה, נעלית היא באין-ערוך מהעבודה שלא על מנת לקבל פרס (כמו וויתור על השכר של עולם-הבא כדי לקיים את מצוות הבורא).
ודאי שגם העבודה 'לשמה' בלי לחשוב על תועלת עצמו, לא תועלת גשמית (ממון או כבוד), ולא תועלת רוחנית (כשכר רוחני שבגן-עדן), אלא לקיים מצוות הבורא רק מפני שכן הוא האמת – גם היא דרגה גבוהה מאוד שאין כל אדם זוכה לה. אבל סוף סוף עבודה זו לא בהכרח נובעת מהתבטלות פנימית: ייתכן שהאדם נשאר במציאותו, עם רצונות משלו, אלא שלהיותו אדם שכלי ו'אידיאלי', הבנתו והשקפתו מחייבים אותו לקיים את מצוות בוראו אף אם לא יקבל על כך שכר. בטבעו של אדם זה, ההליכה בדרך הנתפסת בשכלו כנכונה ואמיתית (דרך התורה והמצוות), חשובה יותר מתועלת אישית גשמית או רוחנית.
מה-שאין-כן העבודה של אהבת ה' לפי משנת החסידות – אפילו בדרגה הנמוכה ביותר שבה – עניינה הוא דביקות פנימית באלוקות, הבאה מתוך הכרה עיונית באחדותו יתברך ומתוך התבטלות רגש הישות לגמרי, וכאילו אינו קיים כלל, עד שכל רצונו ותשוקת נפשו הוא רק 'להיכלל' באלוקות ולהרגיש שאין עוד מלבדו.
ומעתה נחזור לדברי אדמו"ר הזקן שהיה אומר בשעת דביקותו: "אין רצוני במאומה; איני רוצה את הגן-עדן שלך, איני רוצה את העולם-הבא שלך, אני רוצה רק אותך לבדך".
לעיל נתבאר, שאין הקב"ה שורה ומתגלה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך. והנה בהשראת וגילוי האלוקות יש דרגות רבות עד אין קץ, הנובעות מהדרגות השונות בגילוי אחדותו של הקב"ה. ככל שהעולם עדין ומזוכך יותר, מאירה בו דרגת אחדות נעלית יותר, ובמילא זהו עולם בטל יותר ולכן גם ההשראה האלוקית בו מאירה בגילוי יותר.
באופן כללי ישנם שתי דרגות באחדותו יתברך, הנקראות בלשון הזוהר – 'יחודא-עילאה'; ו'יחודא-תתאה'14 (ובכל אחת מהן יש ריבוי דרגות עד אין קץ).
בעולמות 'בריאה', 'יצירה' ו'עשיה' מאירה דרגת האחדות של 'יחודא-תתאה', והרגש הביטול שבעולמות אלו מכונה 'ביטול היש'. בנבראים שבעולמות אלה נרגש שאין להם שום מציאות מצד עצמם, וכל מציאותם וקיומם אינו אלא הכוח האלוקי המהווה אותם בכל עת מאין ליש מחדש. אבל בדרגה זו עדיין יש להם תפיסת מקום כלשהי. אמנם מציאותם של הנבראים בטלה, אבל מכל מקום ערך וחשיבות יש להם.
מה-שאין-כן בעולם האצילות, שאינו מציאות 'נברא' אלא רק התפשטות והתגלות כוחותיו יתברך (הנקראים 'עשר ספירות'), מאירה בו דרגת האחדות של 'יחודא-עילאה', שמצדה (לא רק שאין שום מציאות חוץ מאלוקות, אלא גם) אין שום ערך וחשיבות כלל לבריאה, ובלשון הידוע "כולא קמיה כלא חשיב".
אבל גם הייחוד העליון שבעולם האצילות אינו הדרגה הנעלית ביותר באחדותו יתברך. וכפי שניתן לדייק מלשון הנ"ל גופא "כולא קמיה כלא חשיב", "כלא", בכ"ף הדמיון בלבד. ואילו לגבי מהותו ועצמותו יתברך (כפי שהוא למעלה מירידתו והתגלותו בעולם האצילות), כל העולמות הם "לא חשיב" ממש15.
מכל זאת נוכל להבין קצת את גודל ההפלאה שבדביקותו של אדמו"ר הזקן המתבטאת בפתגמו הנ"ל. אמנם בגן-עדן ובעולם-הבא מאיר גילוי אלוקות נעלה מאוד, ובמילא נרגש שם ביטול עצום לאלוקות (שהרי כנ"ל במקום שישנה השראת אלוקות ישנה הרגשת הביטול), אבל סוף כל סוף אין זה תכלית הביטול. בגן-עדן ובעולם-הבא, למרות הגילויים הנעלים, עדיין יש נתינת מקום וחשיבות כלשהי לנבראים.
תשוקתו של רבנו הזקן הייתה, להיכלל במהותו ועצמותו יתברך שלגביו אין שום מציאות כלל וכלל. 'לא חשיב' ממש. להט ותשוקה להתבטלות מוחלטת שכזו בעצמותו יתברך, אינם נובעים רק מהתבוננות שכלית עיונית באחדותו יתברך, אלא מעצם נשמתו של היהודי המאוחדת באיחוד גמור עם עצמיותו של הקב"ה. ובלשון רבנו בספר התניא בתחילת פרק י"ט: "נשמת האדם . . חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון".
'דרך-מצוותיך' לאדמו"ר ה'צמח-צדק'שורש מצוות התפלה פרק מ (דף קלח,א). 1

ראה לדוגמה בלקוטי תורה ד"ה שוש תשיש (י"ל בסדרת 'חסידות מבוארת' חוברת יט) וראה גם ב'דרך-מצותיך' שם. 2

בראשית לד,ג3

פרק ב הלכה ב. 4

הלכות יסודי התורה שם.5

כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ז. 6

ספר 'מאה שערים' (מאה איגרות ואמרי קודש מאדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי וה'צמח-צדק') עמוד כט.7

פרק ב.8

פרק ו. 9

'דרך-מצותיך' מצוות אחדות ה' פרק ג (דף סב,א). 10

ברכות ריש פרק ג.11

וראה בעניין זה גם בד"ה 'ויחלום' תש"ח.ראה גם המשך תרס"ו (לאדמו"ר הרש"ב נ"ע) עמוד תקע"ז.12

דברים ל,כ.13

ראה ביאור עניינן של שתי דרגות אלה באריכות במאמרו של הרב יואל כהן שליט"א בגליון 'מעיינותיך' מס' 1. [המערכת]14

ביאור הבדל דק זה בדרגת הייחוד והביטול כראוי, דורש מאמר מיוחד כשלעצמו, ואין כאן מקום להאריך בזה. 15
:
ההבדל בין אהבה גשמית של הנפש-הבהמית לאהבת ה' של הנפש-האלוקית, הוא לא רק מהו הדבר האהוב, אלא זהו הבדל בסוג האהבה. האהבה של הנפש האלוקית היא לא אהבה מגושמת שקשורה עם מציאות וישות האדם, אלא אהבה רוחנית ודקה שמופשטת מהישות העצמית, ועניינה הוא דביקות פנימית ואמיתית באלוקות שמעל מציאותו של האדם

שמץ מינהו
ידוע מה שכתב ה'צמח-צדק', שהיה נשמע מאדמו"ר הזקן "אין רצוני במאומה; איני רוצה את הגן-עדן שלך, איני רוצה את העולם-הבא שלך, אני רוצה רק אותך לבדך".
ויש-לומר, שעל-ידי שהיה נשמע לשון זה מאדמו"ר הזקן, דפירוש 'היה נשמע' הוא שזה לא היה רק בזמנים מיוחדים, אלא שזה היה דבר הרגיל (ובפרט לאחר שנתפרסם דבר זה על-ידי ה'צמח-צדק'), ניתן הכוח שמעין זה יהיה אצל כל אחד ואחד מישראל, שאף-על-פי שיש לו ריבוי רצונות, כולל רצונות שמצד נפשו-הבהמית, מכל מקום, עיקר רצונו יהיה גילוי העצמות.
ועד כדי כך, שכאשר אין מאיר גילוי זה, ומכל שכן בזמן הגלות שאין מאיר אפילו הגילוי אור שהיה בזמן-הבית, הוא במצב ד'כתית' (נשבר ונדכה), ומבקש ג' פעמים בכל יום או יותר – "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שאז יהיה גילוי אלוקות ועד לגילוי העצמות.
(עפ"י ספר המאמרים מלוקט לרבי זי"ע ח"ו ע' קלה)

לקבוע אחדות השם
היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קודש עליון כבוד אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הזקן) ז"ל בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה, הכל היה לקבוע אחדות השם הפשוטה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת בכל חד לפום שעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל
(הקדמת אדמו"ר האמצעי לספרו 'אמרי בינה')