מתן תורה של פנימיות התורה

בכל שנה ושנה, ביום ל"ג בעומר, חוזר וניעור הגילוי שהיה בל"ג בעומר בפעם הראשונה - גילוי פנימיות התורה (תורתו של רשב"י). וכמובן גם מהמבואר בכמה מקומות דבל"ג בעומר הוא מתן תורה דפנימיות התורה, בדוגמת חג השבועות שהוא זמן מתן תורה בכלל. דמזה מובן, דכמו שמתן תורה בחג השבועות הוא בכל שנה ושנה, כמו כן מתן תורה דפנימיות התורה בל"ג בעומר הוא בכל שנה ושנה

(סה"מ מלוקט, ח"ג, עמ' רצא)

מעין לעתיד לבוא

מסופר בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז) על אחד מתלמידי האר"י, רבי אברהם הלוי, שהיה נוהג לומר בכל יום תפלת נחם, כיוון שהתאבל מאוד על חורבן בית המקדש והשתוקק לבנין הבית. גם בל"ג בעומר בעת היותו במירון נהג כך ואמר בתפילתו את "נחם". אלא שהקפיד עליו רשב"י, והדבר הזיק לו.

ההסבר בזה הוא: נאמר בשם אדמו״ר הזקן, שרשב"י הוא מאותן נשמות שלגביהן לא קיים כל ענין החורבן.
עניין זה קשור לכך שעבודת רשב״י הייתה להמשיך פנימיות התורה בגלוי בעולם. היו אמנם כמה תנאים שעסקו בפנימיות התורה, אלא שהחידוש דרשב"י היה שהמשיך זאת בגילוי בעולם. ומכיון שהמשיך פנימיות התורה, אילנא דחיי, בגילוי בעולם - שזהו אופן ההנהגה של הגאולה העתידה, ממילא לא שייך לגביו כל ענין הגלות.
לכן, כאשר הגיע ל״ג בעומר והתקבצו כל ענייני עבודת רשב״י עם האור העולה על כולנה, הנה ביום כזה לא היה צריך רבי אברהם הלוי להרגיש את ענין החורבן: בהיותו תלמיד האריז״ל, הוא ידע בודאי שענין ההסתלקות הוא גמר העבודה, וידע גם את ענין מעלת רשב״י, ולפיכך לא היה צריך לחוש את החורבן.
(לקוטי שיחות ח"א עמ' 287)

 יום של ישועות

ובעמדינו ביום שמחתו גדולה של רשב"י, אשר בתר רישא גופא אזיל, ובלשון הידוע "מצווה לשמוח שמחת רשב"י",

וכיון שציווי זה הוא בתורת אמת ובחלק פנימיות התורה - בודאי אשר גם השמחה היא פנימית וגם אמיתית, היינו שהקב"ה מעמיד את כל אחד ואחד במצב המשמח את הנפש ואת הגוף גם יחד,
וגם מצד מצב העולם, שלכאורה זקוק הוא ומוכרח לתשועה והצלה - פועל ישועות בקרב הארץ,
והרי בעל ההילולא מלומד בניסים הוא, ומקשר עצמו עם כל העולם כולו לפוטרו מן הדין וכו', וידוע הרמז על זה במאמר חז"ל הידוע: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק - דוחק וחושך הגלות, ובפרט בשנים הכי אחרונות דעקבתא דמשיחא.
(אגרות קודש הרבי, ל"ג בעומר תשמ"א)

 היום המוכשר להתחזק בלימוד פנימיות התורה

איתא בזהר (ח"ג רפח, א) אשר ביום ההילולא שלו, הוא יום ל"ג בעומר, פתח ר' שמעון ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה ובגין כך השתא ועלי תשוקתו.
וידוע הפי' בלשון המורגל בזהר פתח - דהיינו שפתח את צינור ההשפעה בענין זה, ואז גם אחר ביכולתו להגיע לזה. וכמו בדרא דרשב"י אפילו ינוקי גילו סתרי תורה מפני שרשב"י ע"ה פתח את צינור ההשפעה דפנימיות התורה.
ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת למדריגת רשב"י, אבל "חשף הוי' את זרוע קדשו ויאר לנו ע"י מורנו הבעש"ט ותלמידיו הק' כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע עד, ועד בכלל, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הכ"מ, את תורת החסידות... הפותחת שערי היכלי חכמה ובינה... ומורה דרך אשר כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה יכול לגשת אל הקודש לעבוד את הוי' במוחו ולבו.
וביום הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, שבכל שנה, שאז נתעורר ענין הפתיחה יום זה הוא ביחוד יום המוכשר להתחזק ולהוסיף אומץ בלימוד פנימיות התורה ובעבודה פנימית, אשר, כמו שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, צנורות אלו נפתחו ע"י בעל ההילולא עד ביאת הגואל צדק במהרה בימינו אמן.
(אגרות קודש הרבי, פסח שני, השי"ת)

ייחלו וציפו לל"ג בעומר

אצל כ"ק אדמו"ר האמצעי (רבי דובער) היה ל"ג בעומר מימים־טובים המצויינים. היו יוצאים לשדה, אם כי לא היה נוטל ידיו אך היה לוגם 'משקה' - שהיה אסור עליו מטעמי בריאות. היו רואים אז הרבה מופתים. רוב המופתים היו בנוגע לילדים, ובמשך השנה כולה ייחלו וציפו לל"ג בעומר.
(היום יום, ח"י אייר - ל"ג בעומר)

 ל"ג בעומר

על השאלה מדוע קוראים לל"ג בעומר בשם זה אף החסידים הנוהגים לספור לעומר בל', השיב הרבי:
בספרי פולין מובא ש"ל"ג בעומר" בגימטריא משה - להעיר דרשב"י "היה ניצוץ משה" "ונתעלה לאותו אור שקיבל משה כשעלה לקבל לוחות שניות".

 טעמי הל"ג

ל"ג בעומר עניינו וטעמיו מפורשים בפוסקים על דרך הנגלה (שבו פסקו תלמידי ר"ע למות - טור ושלחן ערוך אורח חיים סימן תצג ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם)
וכן על דרך הסוד (יום הסתלקות הרשב"י וציווה לשמוח בו - פרי עץ חיים שער כב, פ"ז ועוד).
על דרך החסידות (ספירת הוד שבהוד, סיום בירור עיקרי המידות - דרושי ל"ג בעומר בסידור אדמו"ר הזקן). ועוד.
(האותיות המודגשות הם של המערכת. וראה באריכות בעניין 'הוד שבהוד' במאמרו של הרב זוין בגליון זה.)
• • •
ראה שדי חמד אסיפת דינים מערכת ארץ ישראל סק"ו וש"נ. ולהעיר אשר בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן רלג מוסיף טעם ע"פ מדרש (המחולק עם ש"ס פר"ע (וראה ג"כ פירוש רש"י בשלח טז,א)) שביום ח"י אייר התחיל המן לירד. ולכאורה עפ"ז הו"ל לחוג יום זה מני אז. ולדברי החתם סופר עצמו הותחל בזה רק בימי רע"ק (שו"ת חלק אורח חיים סוף סימן קסג. על הסתירה במסקנת ב' התשובות - כבר העיר בשדי חמד שם), אבל גדולה מזה מצינו במנהגי שבת הגדול (טור ושלחן ערוך אורח חיים סימן תל) שטעמם מאורעות שקודם יציאת מצרים ולא מצינו בש"ס ומדרשים שיזכירום.
ועוד שפשטות הטעם שקבעום בשבת ולא בי' ניסן מפני מיתת מרים - משמע שבינתיים על כל פנים לא נהגו בהם.
ולחומר הדבר י"ל שטעמים הנ"ל (לבדם) אין מספיקים "להבדיל" היום ולציינו במיוחד וכו', אבל כשבא (עוד) מאורע חשוב (יותר) נתעורר ונזכר גם זה שקודמו. (ולהעיר ממגלגלין זכות ליום זכאי (תענית כט, א)). ומעין זה מצינו בהלכה ומדאורייתא בגלגול שבועה (קדושין כז, ב). ואכ"מ.
(אגרות קודש הרבי, ערב ל"ג בעומר תשל"ד)