תורתו אומנותו - ככלי ביד האמן

מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, כי בעסק התורה הוא ממשיך אור־אין־סוף מלמעלה למטה.

תורתו אומנתו היינו כמו רשב״י דוקא, ומבואר בזוהר דרשב״י אמר על עצמו בחד קטירא אתקטרנא כו׳. כלומר, בקשר אחד אמיץ וחזק כבר נתקשר פעם אחת ושוב אין צריך לעורר נפשו עוד בבחינת רצוא; בהיות שנשמתו דבוקה תמיד למעלה בלי הפסק כלל, כמו דבר הנקשר בקשר אחד והיו לאחדים כאילו לא היו נפרדים מעולם.

והיינו פירוש "תורתו אומנתו" - שאין לו בחינת כלי אחרת זולת התורה, שהוא ממשיך אור־אין־סוף על־ידי עסק התורה והיא לו ככלי אומנות ביד האומן כו׳, כך דבר ה׳ זו הלכה שאומר, היא כלי אומנתו להיות גילוי אור־אין־סוף בדברו דבר ה׳.

(מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ז עמ' עא)

• • •

על רשב״י נאמר שתורתו אומנתו. פירוש, כלי שלו. שהיה יודע הפנימיות בכל פשוטי ההלכות (והיינו שבהלכה הגשמית היה מאיר אצלו הענין כמו שהוא ברוחניות), ובשעה שהיה לומד היה ממשיך עצמות אור־אין־סוף בכל העולמות על־ידי פנימיות התורה. דלהיותו אחוז וקשור בעצמות אור־אין־סוף ב״ה, היה כל למודו בבחינת המשכת העצמות, שזהו ענין "ביה להיטא".

ולעתיד לבוא דכתיב "ולא יכנף עוד מוריך", שלא יהיה בבחינת התלבשות בכלים, וכדכתיב "כי עין בעין יראו", יהיה בחינה זו (שהאירה אצל רשב"י) לכללות נשמות ישראל.

(ע"פ סה"מ תרס"ו עמ' מה, פר"ת עמ' רעד)

ביטול המחיצה

העילוי דרשב"י על שאר התנאים הוא: כל התנאים, עיקר עסקם היה או בנגלה דתורה או בנסתר דתורה. דרוב התנאים, עיקר עסקם היה בנגלה דתורה, דמארי קבלה מועטים היו, ואלו שעיקר עסקם היה בנסתר דתורה, מעשה מרכבה, לא היו עוסקים בנגלה כל כך. כמו ר' נחוניא בן הקנה שחיבר ספר הקנה, הרי בנגלה דתורה מובא ממנו רק מעט.

מה־שאין־כן רשב"י, הנה נוסף על זה שעסקו בפנימיות התורה היה באופן נעלה הרבה יותר (שהיה יחיד בדורו בנסתר), המשיך האור דפנימיות גם בנגלה. שעל־ידי רשב"י נתרפאה ונתבטלה המחיצה שבין גליא דתורה לסתים דאורייתא, ועד שהנגלה והנסתר הם חד.

(סה"מ מלוקט ח"ג עמ' רעו)

נוני ימא

רשב"י וחבריו נקראו בזוהר "נוני ימא רבא", וידוע שבחינת נשמות דאצילות הן הנקראים "נוני ימא רבא", "דשט בימא רבא".

על דרך משל דגים שבים שמובלעים בים ומתאחדים בה בתכלית עד שהמים להם כמו חיות לנפשם כמו חיות האוויר שיחיו ממש הבעלי חיים בארץ כידוע ויותר מזה. שהרי הבעל חי מופרד במציאות חיות נפשו רק שמקבל מן האויר; והדגים מובלעים בתוך הים והים מכסה עליהם מלמעלה, שזה מורה על בחינת חיות עצמית.

וכך הנשמות דאצילות בבחינת ים העליון, מובלעים שם ומתאחדים בבחינת אלוקות בבחינת חיות עצמי, כמו שאמר רשב"י: "בחד קטירא אתקטרנא כו' ביה אחידא, ביה להיטא". וכמארז"ל למה נמשלו תלמידי חכמים לדגים שבים, שמיד שפורשים ליבשה מתים. והרבה יותר מביטול והתכללות של הנשמות ומלאכים שנבראו מבחינת אותיות הדיבור, שזה כמו בעלי חיים מן אויר הארץ.

(ע"פ מאמרי אדמו"ר הזקן פרשת בשלח)

ראש המדרגות

ידוע ששורש נשמת רשב"י היה מניצוץ נשמת משה ע"ה, ולכך היה התגלות סודות

התורה ופנימיותה על ידו דווקא ולא על־ידי תנא אחר, כמבואר בזהר, כמו שהיה התגלות

התורה הנגלית על־ידי משה רבינו ע"ה.

והנה כל ימיו היה עוסק בסודות התורה, וכשהגיע עת הסתלקותו, בודאי הגיע בשעה ההיא לתחילת וראש המדרגות שלו בבחינת השגות ברזין דאורייתא, וזה היה ענין לימודו עם החבריא בשעה ההיא דווקא. לכך נקרא אז הילולא דרשב"י.

ולפי שגם כל מה שעוסק כל ימיו ברזין דאורייתא, עלו עם שרש נשמתו בעלותו בשעה ההיא - לכך היה אז דווקא גילוי הארת עיקר שרש שרשו ברום המעלות במדרגה היותר עליונה למעלה מעלה, וכמו שאמר על עצמו בחד קטירא אתקטרנא כו'.

(סידור עם דא"ח, שער הל"ג בעומר)

אפילו פעולה קטנה

בגמרא מסופר אודות רשב״י, שבצאתו מהמערה לאחר י״ב-י״ג שנות גלות, היתה שאלתו הראשונה האם ישנו דבר שבו יכול הוא להקל או לשחרר יהודים מקשיים. כאשר הראו לו מקום שם צריכים הכהנים ללכת בדרך עקלתון עקב ספק טומאה, מיד טיפל רשב״י עצמו בדבר, עד שבירר שהכהנים אכן יכולים ללכת דרך אותו המקום.

בסיפור זה, המסופר בתורה - תורת חיים, הנראה לכאורה כסיפור פשוט ביותר - טמונה הוראה עמוקה ביותר:

לאחר כל השנים שעברו עליו בבדידות במערה, רשב״י מעוניין לחדש את פעילותו עבור כלל ישראל. אבל, אין הוא מחכה עד אשר תזדמן לו איזו שהיא פעולה אדירת ממדים, בקנה מידה עולמי, כי אם מתעסק מיד בעזרה לחלק קטן מעם ישראל - כהנים בלבד, וגם בזה לא כל הכהנים, כי אם אלו המתגוררים במקום ואמורים לעבור שם - ומטרת הפעולה גם היא, רק בכדי לחסוך להם מעט זמן וטורח!

וההוראה מכך היא:

ישנם כאלו החושבים תמיד רק על הישגים בהיקף נרחב, ובנושאים שאינם תלויים בהם ואין בכחם לפעול בם מאומה; ובינתיים מוותרים על עשיה בדברים בהם יכלו לפעול, לעזור, ואפילו ליהודי אחד ויחיד, או לילד יהודי, בגשמיות או ברוחניות, או בשניהם כאחד.

מלמדנו רשב״י: לא זו הדרך! אלא על כל אחד ואחת מוטלת החובה לעשות כל אשר ביכלתו, במעשה בפועל - ואפילו אם נדמה לו שאין זו פעולה כל־כך גדולה וחשובה: מכיון שהאמת היא, שכל עזרה ליהודי, ככל שהדבר נראה גדול או קטן, הרי שבאמת פעולה גדולה היא - בהתאם ל״כלל גדול בתורה - ואהבת לרעך כמוך".

(לקוטי שיחות חלק כב עמ' 326)

מדוע נשמתו הגדולה של רשב"י התגלתה דווקא לאחר החורבן?

לא היה כמוהו כרשב"י בזמן בית המקדש להשיג הנסתרות בפרצופים העליונים.

והטעם הוא, לפי שבהיות סוכת דוד הנופלת ומלכות דאצילות נופלת, הוא העזר ממקום גבוה מאד נעלה מה שלא היה בה בזמן בית המקדש, מטעם שהכח להעמידה מנפילתה גדול מאד, ולכך נמצאו לאחר החורבן דווקא בכנסת ישראל נשמות גבוהות מאוד.

(מאמרי אדמו"ר הזקן כתובים עמ' רסג)