את רוב הניגונים לימד הרבי זי"ע בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה.
היה זה בשמחת תורה. לאחר לילה שלם של ריקודים ודברי תורה, היה הרבי סועד את סעודת החג בשעה ארבע לפנות בוקר.
בחמש בבוקר היה הרבי יורד, ערני ונמרץ כדרכו, והפיח רוח חיה בשירה ובריקודים. בשלב מסוים הוא היה נעמד על ספסל מזדמן, ובאופן השמור אך ורק לשמחת תורה, התחיל ללמד ניגון ישן. כמו מורה טוב, הוא חזר על הניגון שוב ושוב, עד שהחסידים התחילו לפזם יחד אתו. לפעמים היו אלה ניגוני כיסופים ולעתים ניגוני שמחה – אלו ואלו טובים, אלו ואלו חודרים אל תוך הלב ומנחמים אותו מכעסיו וחולשותיו.
אחרי שלימד את הניגון עצמו, היה הרבי מבאר את משמעותו של הניגון בעבודת ה'. בתום הדברים חילק "לחיים" למי שקיבל על עצמו הוספה בלימוד החסידות.
כך נהג בכל השנים בין שנת תשט"ז לשנת תשכ"ד.
הניגונים כמובן נכנסו לרשימת הניגונים של חסידות חב"ד, והם מושרים גם היום בכל הזדמנות. חלקם משולבים בתפילה, חלקם בהתוועדויות ובחתונות, וחלקם מתנגנים להם על שפתו של חסיד סתם כך, כשהוא הולך ברחוב ובוחר לו לבן לוויה את הניגון החסידי.
כשליש מבין ניגונים אלו שייכים ליום-הכיפורים, ולהלן נציג את תמצית הביאורים שביאר הרבי על כל אחד מן הניגונים הללו.
רַחֲמָנָא דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי, עֲנֵינָא.
רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא, עֲנֵינָא.
הניגון שלימד הרבי על מילים אלו, הוא ניגון קצבי וככל שהוא מתקדם, כך נעשה שמח ומהיר יותר. איך מתיישבות מילים כל־כך כואבות על ניגון כל־כך מהיר? מה שמח כאן, ומה טוב בלהרגיש עני שפל־רוח ושבור־לב?
בכי של יללה ורחמים עצמיים איננו מתחבר לשמחה. הדיכאון הוא מחלת נפש, העצב אוטם את הרגש, משטיח את האישיות והופך אותה לפאסיבית. הוא זולל לנו את הבטריה עד שאין לנו כוח לצאת מהמיטה. מעצב שכזה עלינו לברוח.
אבל יש גם בכי אחר, בכי פותח, מטהר ומקל. אדם כואב מגלה בתוכו עוצמות שכלל לא ידע על קיומן, לב שבור פורץ דרך לאוצרות גנוזים ומעניק אנרגיה להפוך את העולם. לב מדמם מחדד את תשומת הלב שלנו, הופך אותנו לרגישים וחשים יותר, אנחנו רואים אחרת ושומעים אחרת. וכן, למרות שהעיניים נפוחות מבכי, שמחה דקה מופיעה מאי־שם ומזרימה לנו חמצן.
בזוהר הקדוש, המביע את סודות התורה בשפתו המיוחדת, כתוב משפט מדהים: "בכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא, וחדווה תקיעא בליבאי מסטרא דא" [בכייה תקועה בליבי מצד זה, וחדווה תקועה בליבי מצד זה]. למרבה הפלא, הלב מצליח לאחוז בקצוות מנוגדים בבת אחת. כאב השגיאה מכוון ומדייק אותנו, משיב את הנפש לעצמה. הראש הופך לצלול וחדרים אטומים בלב סוף־סוף נפתחים. כל דמעה מצדו האחד, מוסיפה שמחה בצדו השני של הלב.
אנחנו עומדים ביום הכיפורים ושרים בשמחה מתוך שברון הלב שלנו. העיניים דומעות והלב נטהר. בשמחה ובכאב אנחנו נפרדים סוף־סוף מהשגיאות שדבקו בנו כל השנה, מהטעויות שלא הצלחנו לעזוב. סליחה שפגענו בך, אבינו האהוב, סוף־סוף אנחנו מצליחים לבכות את זה החוצה
דַּרְכְּךָ אֱ-לֹהֵינוּ לְהַאֲרִיךְ אַפֶּךָ,
לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, וְהִיא תְהִלָּתֶךָ:
לְמַעַנְךָ אֱ-לֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ.
רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים
אלוקים נתן לנו המון משימות, אבל בהחלט לקח בחשבון שנסתבך בדרך. הוא יודע שאנחנו רק בני אדם, עם יצרים ותסכולים. הוא יודע כמה קשה לנו, ולכן הוא לא רק רחוק מכל רחוק אלא גם קרוב מכל קרוב. הוא צולל אל תוך נבכי האישיות הצרה שלנו ומבין את הסיטואציה מבפנים. רק בגלל זה אנחנו מסוגלים לבקש ממנו רחמים.
דרכך אלוקינו להאריך אפך - זאת הדרך שלך, אתה רגיל, אלוקינו, לא לכעוס עלינו גם כשמגיע לנו. אתה ממתק את הכעס ומגדיל לנו את האשראי.
לרעים ולטובים - לרעים אתה ממתין בסבלנות, וגם לטובים: לטובים הקטנים שיכולים לגדול ולהיות טובים הרבה יותר, לטובים שמלאים בזיוף של שביעות רצון עצמית הגורמת להם לדרוך במקום, וגם לטובים המכווצים בדעתם ובטוחים שהם בכלל רעים... על כולם אתה רגיל לחמול.
והיא תהלתך - כשאנחנו מהללים את אלוקים על ניסים שהוא עושה או על העולם היפה שהוא ברא, אנחנו פוגשים אותו גדול ועצום מאיתנו. כשאנחנו פוגשים אותו דרך החמלה והרחמים, אנחנו מהללים אותו מזווית שונה, ומודים לו על שעם כל אינסופיותו הוא מכיר אותנו מבפנים, ומתחשב בחולשותינו.
למענך אלוקינו עשה, ולא לנו - בושה היא שנצדיק את הכישלונות שלנו ושנבקש את רחמיך למעננו, מי אנחנו בכלל?! לא מגיע לנו כלום, אבל אתה אוהב אותנו באמת. הסיפור שלנו נוגע אליך באופן אישי, נכון? אז תעשה את הטובה הזאת למענך, למען אהבתך.
ראה עמידתנו דלים ורקים - עם כל האגו הטבוע בנו, לא קל לנו להודות בטעויות. אבל עכשיו, מולך, אנחנו חשופים לחלוטין. תראה אותנו, מוכנים להודות בהיותנו פגיעים וחלשים, דלים וריקים. אנחנו מקלפים את התדמית החיצונית שלנו, ומייחלים שתסכים להיכנס לתוכנו.
כשאנחנו מלאים, אין מקום בלב שלנו לאף אחד. כשאנחנו ריקים, הלב נפתח וקרן אור זכה חודרת פנימה.
כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ.
אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ.
אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ.
אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ.
הניגון שלימד הרבי על מילים אלו, כמו מתחיל מהאמצע, אין לו פתיחה וגם לא סיום, אלא הוא מין תנועה מוסיקלית אחת של נהמת לב שלא מוותרת. לפעמים צריך להתעקש, גם מול אלוקים. והניגון הזה מתעקש. מאוד.
יום הכיפורים. מביך לעמוד מול אלוקים. בשנה שעברה הבטחנו ובאמת התכוונו, ואיזה פנים יש לנו כעת? נגמרו התירוצים. פישלנו ובגדול, ואולי כבר נמאס לו?
כשאנחנו לא במיטבנו, או כשאלוקים מחליט להסתיר את פניו, זה הזמן לחמם מנועים. אנחנו עדיין העם שלך והבנים שלך, וגם אם אכזבנו אותך - תדע שלא נזוז מכאן. על הקשר הזה אנחנו לא מוותרים. אנחנו הרסנו - אתה תתקן. מתחננים.
לא הכל חלק בחיים ובכל דרך אמיתית יש קשיים. כשהעלייה תלולה יש לזכור שגם אם קשה - יש כאן הזדמנות להתרומם. מהמשבר הזה נוכל לצאת עם רווחים, אם רק נמשיך להאמין. בשלבים כאלה המהירות נבלמת וההתלהבות דועכת, אנחנו לא מצליחים להרשים אחרים וגם לא את עצמנו. אין לנו ברירה, משלבים להילוך ראשון, וממשיכים לטפס לאט ובעקשנות. בסוף החומה תיבקע. בטוח. ככה הוא עצמו הבטיח.
הווכחנים הגדולים ביותר עם אלוקים הם דווקא הצדיקים. בתורה מסופר על אברהם אבינו ומשה רבנו שמתחו את החבל עד הקצה, כשסירבו לקבל החלטות של הסתר פנים. היו פעמים שהקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו שנמאס לו לגמרי מכפיות הטובה שלנו והוא שוקל גירושין, ומשה לא זז סנטימטר. "תהרוג אותי אם אתה רוצה", טען משה בלי להתבלבל, "העם הזה ממשיך איתך".
לניגון הקצר הזה אין סוף. נהמת הלב לא תסתיים לעולם והניגון לוקח אותנו בכל פעם למקום עמוק יותר: אתה אבינו, אתה אלוקינו, אתה חלקנו - לאן בדיוק אתה רוצה שנלך? אין לנו כתובת אחרת.
אַנְעִים זְמִירוֹת וְשִׁירִים אֶאֱרֹג,
כִּי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי תַּעֲרֹג.
נַפְשִׁי חָמְּדָה בְּצֵל יָדֶךָ
לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ.
כל־כך קל לטעות בטיבה של אהבה. פנים קפואות יכולות להסתיר על סערת רגשות, ודיבור טכני יכול להביע עולם ומלואו, וזר לא יבין זאת. מי שעומד מן הצד, לא מסוגל לקלוט את התדרים העדינים, את הניואנסים. לאהבה יש שפה אישית, פשוטה וסודית, והיא לא תמיד פוטוגנית. אל תצפו שהיא תסביר לכם את עצמה, בשביל להבין אותה צריך לפתוח בעדינות את הלב, ולהקשיב בשקט.
"עם צאת יום הכיפורים", כך סיפר הרבי, "התפזר הקהל לאור הלבנה לביתו, ובית הכנסת נשאר ריק. רק איש אחד התקשה להיפרד מקדושת היום. הוא נשען על אחד השולחנות, והתחיל לפזם בניגון געגועים את המילים מתוך "שיר הכבוד", הנודע בייחודיותו וקדושתו: "אנעים זמירות, ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג". עיניו נעצמו ונפשו שרה באהבה, הוא ליטף את המילים העורגות, הכוספות אל על, עד ש... נפתחה הדלת וקרני שמש חדרו לבית הכנסת. לנגד עיניהם המשתאות של המשכימים לתפילת שחרית ניצב יהודי ששכח לאכול, שכח לישון ושכח להתאושש מצום יום הכיפורים. יהודי מאוהב".
חוקי התורה ופרטי המצוות מצפינים את הציר הפנימי שלהם, שהוא רק אהבה. אהבה שקטה, אהבה מרגשת, אהבה כאש ואהבה כמים. תרי"ג המצוות הם תרי"ג נחלים של אהבה. גם אם לעיתים נדמה לנו, אנחנו לא באמת זרים. אנחנו מוזמנים לפתוח את הלב, ולהאזין בשקט לניגונו של הסוד המתחולל בקרבנו. "נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך".
