כל נדרי
“וזהו שכתוב ושמע אביה את נדרה כו' הניא אביה אותה שהאב מפר את הנדר, כי מבחינת אהבה רבה הוא מפר כתרגומו מבטל כל האיסורים והקישורים אשר כנסת ישראל היא אסורה וקשורה ואין חבוש מתיר עצמו כי אם על ידי מידת אהבה רבה בחינת אביה.
ועניין האיסורים שהיא אסורה וקשורה בהן יש לומר דהיינו חלישות כח הנפש, שאין בכחה לצאת מנרתקה ומאסרה וכו' חומריות הגוף ונפש הבהמית... דקישורים אלו נקרא סירכות ברעיא מהימנא שהנפש מסתבכת בהם ועי"ז אינה יכולה לעלות וכו'... וי"ל שהפרת הנדרים ביוהכ"פ היינו שע"י תשובה נמשך בחי' הפרת וביטול הקשרים וגילוי האהבה רבה בנפש...".
(לקוטי תורה מטות פה, א)
נפש האדם מצד עצמה הרי היא עומדת להיות בטלה למקורה ושרשה, כנר בפני אבוקה, אבל מצד התלבשותה בגוף האדם נמשכת אחר מאוויי הגוף וצרכיו המרובים וקשה לה להיפרד מהם. גסות הגוף וחומריותו מלבישים את הנפש מראשה ועד רגלה, והתלבשות זו נקראת בשם “סירכות הריאה", כשם שהריאה נסרכת ודבוקה ומושרשת עד שאינה יכולה להניף על הלב. ואף אם לבבו של אדם יבין האמת, שהעולם, שהוא תחת הזמן והמקום, הוא בטל במציאות לגבי אור־אין־סוף שלמעלה מגדר זמן ומקום, מכל מקום קשה לו לצאת ממאסר הגוף. קשור ואסור הוא אליו באלפי נימים וחבלים.
כח התשובה פועל הפרת ובטול כל הקישורים והאיסורים וה"סירכות", שהנפש מסתבכת בהם. הנפש משתחררת מכבליה. “נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי".
בגדי לבן
“ולכן היה הכהן גדול צריך להיות לבוש ביוהכ"פ בעבודת היום בבגדי בד דייקא, כי אז הוא נכנס לפני ולפנים בעולם האחדות לכפר על כל פשעי בני ישראל וכמ"ש ונסלח כו' והיינו בבגדי פשתן דוקא. וזהו ענין הוי' בדד ינחנו. פי' בדד הוא בחי' לבדו כמו קודם שנברא העולם... ולכך הן בגדי לבן, כי בחי' הלובן אינו כשאר הגוונים. כי הוא בחי' עצמיות של הדבר ואין כאן דבר נוסף רק עצם הדבר לבד. משא"כ שאר הגוונים שהם צבע שצובעים בו, אדום ירוק, שהצבע אדום הוא דבר נוסף על עצם הדבר שהיה לבן עד"מ ועכשיו ע"י הצבע נעשה אדום, ונמצא זהו הרכבה על עצם הדבר. משא"כ גוון לבן שהוא עצמי".
(לקוטי תורה אחרי כח, ג)
“כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו". בד - דבר העולה מן הקרקע בד בבד, קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגזע אחד (רש"י).
הכהן הגדול כשנכנס ביום הכיפורים לפני ולפנים, בעולם האחדות, היה לבוש בגדי בד, רמד ל"ד' בדד ינחנו", בחינת הוא לבדו הוא, כמו קודם שנברא העולם. ולפיכך הם בגדי לבן: מראה הלובן אינו כשאר הגוונים, אדום וירוק וכיוצא, שכולם הם מורכבים ונוספים על עצם הדבר על ידי הצבע שהדבר נצבע בו, מה שאין כן גוון לבן, הוא פשוט, עצמי, ואינו צבע מן החוץ.
כל התענוגים למטה הם מורכבים מאיזה דבר מן החוץ. האדם מתענג מאכילת דבר ערב, מקול וממראה, מהשגת דבר חכמה וכיוצא. הרכבה. מה שאין כן במקור התענוג למעלה, שאין לך דבר שחוץ ממנו, התענוג הוא פשוט, עצמי, בלתי מורכב. בחינת “שעשועי המלך בעצמותו".
כדי להיות ביום הכיפורים מחילת העוונות, צריכה לבוא התגלות והארה גדולה ועצומה ממקור התענוגים, ומשם מתמלאים הפגמים שפגמנו בתורה ומצוות. התענוג העצמי מצטמצם ומתלבש בחכמה, בתורה ובמצוות, וכשפגמנו בהם - אין הפגמים יכולים להתמלא אלא על ידי המשכת גילוי עצמיות התענוג שהוא פשוט ואינו מלובש עדיין בשום דבר.
ולכן - בגדי לבן, שהוא גוון עצמי.
התשובה
“ענין התשובה הוא להשיב פנים בפנים אליו ית', כי הלא התשובה הוא לשוב ולהתקרב אליו ית'. ולכאורה לא שייך לשון זה לגבי הקב"ה, דכתיב ביה את השמים ואת הארץ אני מלא, ולמה צריך לשוב ולהתקרב אליו ית' ובמה נתרחק? אלא הענין הוא, כמשל ב' בני אדם שעומדים זה אצל זה רק שחוזרים עורף זה מזה אין לך ריחוק גדול מזה, ואין קירוב אלא בהחזרת פנים אל פנים".
(לקוטי תורה אחרי, כו, ד)
“שובה אלי ואשובה אליכם".
על מי שנאמר “מלא כל הארץ כבודו", “את השמים ואת הארץ אני מלא", ולית אתר פנוי מיניה, אין נופל הגדר של ריחוק וקירוב במקום, עד שייאמר: “דרשו... בהיותו קרוב". הקירוב הוא מחיצוניות לפנימיות. משל לשני בני אדם העומדים זה אצל זה, וכשעומדים באהבה וחיבה וכל אחד פונה לחברו בפנימיות לבבו הרי הם קרובים, אבל כשהם ברוגז ובשנאה ואינם סובלים איש את חברו הם קרובים במקום ורחוקים בפנימיותם.
כשפנימיות חפצם של ישראל הוא לדבקה בד' אחד, אף הם מקבלים השפעה פנימית מה' ככתוב: “יאר ד' פניו אליך". ואז הם במצב של “פנים בפנים דבר ד' עמכם". אבל יש שפונים אל ד' בחיצוניות, בבחינת עורף, “כי פנו אלי עורף ולא פנים", כלומר אפילו כשפונים אלי, הרי זה כלאחר יד, מצות אנשים מלומדה, “עורף ולא פנים", ואז אף ההשפעה מלמעלה נמשכת בבחינת חיצוניות, “כמאן דשדוי בתר כתפוי".
התשובה היא החזרת פנים בפנים. “שובו אלי" בפנימיות הלב ממטה למעלה, “ואשובה אליכם" בהארת גילוי הפנימיות מלמעלה למטה.
הסליחה
“וזהו סלחתי כדבריך, כלומר כמו שאתה מבקש, כפי אתערותא דלתתא כך אתערותא דלעילא. וכדרך שאדם מבטל רצונו למטה מחשוכא לנהורא, כי הכל תלוי ברצון וכל מחשבות האדם ושכלו ומדותיו מתנהגים עפ"י הרצון, כך מתגלה אליו רצון העליון ב"ה, כי אית רצון ואית רצון כנ"ל".
(לקוטי תורה האזינו עב, ג)
הסליחה היא התגלות הרצון. משל לאדם המבקש סליחה מחברו, אפילו שיודע שלא יעשה לו מאומה בעד חטאו כנגדו, אינו רוצה שיהיה ברוגז עמו. ומהו הרוגז? הפיכת הרצון ממנו, ולכן הוא מבקש שיטה שוב רצונו אליו.
וכך אנו מבקשים: “סלח לנו" - שיתגלה אלינו בחינת רצון העליון. אבל גילוי זה תלוי בביטול רצונו של האדם למטה. כל מחשבות האדם ושכלו ומידותיו מתנהגים לפי הרצון, ועד כמה שהאדם מבטל את רצונו לד' כך נמשך לו גילוי הרצון מלמעלה. ולפיכך יש מדרגות רבות בסליחה, לכל אחד ואחד כפי אשר הכין לבו. הוא שנאמר: “המרבה לסלוח", ריבוי דרגות.
“ויאמר ד' סלחתי כדברך" - כמו שאתה מבקש ומתעורר, כך היא הסליחה. “כדברך".
הכפרה
“לכן ביום הכפורים אסור באכילה ושתיה ונעילת הסנדל שהן הכל בחי' הלבשת היש ולהיות בבחי' ביטול ממש אליו ית', ועד"ז הן כל הכריעות והשתחוואות שביום כפור שנופלים על פניהם להיות בבחי' בטול. והנה יש ב' מיני גסות הרוח בחי' חיצוניות שיודע בעצמו ערכו השפל ואעפ"כ מחשב את עצמו ליש ודבר בעיני הבריות, ויש בבחי' פנימיות שהוא בחי' עצמיות הגסות שדרכו ישר בעיניו והוא באמת חשוב גם בעיני עצמו. והנה על בחינה הא' נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, עליכם דייקא, דהיינו מה שעליכם מבחוץ. ועל הבחינה הב' אמר מכל חטאתיכם, דהיינו חטאת פנימיות שלכם, לפני ה' תטהרו. פי' לפני ה', קודם בחי' הוי'".
(לקוטי תורה אחרי כז, ד)
עשרת ימי תשובה נתקנו נגד עשר כוחות הנפש. בכל יום מתקנים כח אחר שנפגם, עד שביום העשירי, יום הכיפורים, מתקנים בחינת התנשאות נגד הספירה האחרונה, ספירת מלכות.
“לך ד' הממלכה", וכשהאדם מתנשא הוא פוגם בספירה זו. ההתנשאות וגסות הרוח שקולה כעבודה זרה, כי עיקר ושורש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום, והרי זו כפירה באחדותו האמיתית, אשר, כולא קמיה כלא חשוב. ולכן יום הכיפורים אסור באכילה ושתיה ונעילת הסנדל, שכל אלה מלבישים את ה"יש" ומניעתם גורמת ביטול עצמי. והן הן כל הכריעות וההשתחוויות של יום הכיפורים, שנופלים על פניהם להיות בבחינת ביטול.
ושני מיני גסות הם. יש שהאדם יודע ומכיר בעצמו את פחיתות ערכו, אלא שלעיני הבריות הוא מתנשא ומחשיב את עצמו ליש נפרד. גסות זו היא בבחינת חיצוניות. ויש שהוא בבחינת עצמיות הגסות, שגם בעיני עצמו הוא חשוב. הרי זו גסות פנימית.
“כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". כפרה היא קינוח והעברה מבחוץ וטהרה היא בפנימיות. לעומת הגסות בבחינה הראשונה נאמר “כי ביום הזה יכפר עליכם", מה ש"עליכם מבחוץ". וכלפי הבחינה השנייה נאמר “מכל חטאתיכם" - החטאות הפנימיות - “לפני ד' תטהרו".
הרחמים
“ולזה אנו אומרים כל הווידוים אשמנו בגדנו כו'. דלכאורה למה זה הסיפור, והלא השי"ת יודע תעלומות לב? אך כ"ז אנו אומרים כדי לעורר רחמים גדולים, לכן אומרים קודם אשמנו: אלהינו שהוא כחנו וחיותנו ואלהי אבותינו הוא גבוה מעל גבוה... והוא מאיגרא רמא כו' ומחמת זה נתעורר רחמים גדולים מלמעלה וממילא נתעורר אצל האדם ג"כ אהבה להבורא ית'".
(לקוטי תורה דרושים לר"ה, סג, א)
“וישב אל ד' וירחמהו" - וירחם על ד', כלומר: על חלק אלוה ממעל שבקרבו, שנפל ונתרחק מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
ישים האדם אל לבו את מקור חוצבו של ניצוץ האלקות שבנפשו ורוממותו בבחינת ייחודו ואחדותו באין סוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו ועד כמה ירד עכשיו פלאים. הרי זה כמשל האוחז בראשו של המלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא, שאין לך עלבון גדול מזה. אי לזאת הרחמנות גדולה מאד, ועליה אנו מבקשים: “אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו". ברחמיך כלומר: אתה בלבד יודע גודל הרחמנות, מה שאין ביכולתנו להשיג ולשער, עוצם רחמנות זו על הירידה הגדולה הזאת.
ולכן אומרים לפני הוידויים של “אשמנו בגדנו": “אלקינו ואלקי אבותינו". כלומר, גבוה מעל גבוה, והנה ירוד ירדנו ואשמנו כו'. מחמת כן מתעוררים רחמים גדולים מלמעלה, וממילא נתעורר אחר כך גם אצל האדם אהבה לבורא.
התקיעה הגדולה
“ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ועכשיו שבעוונותינו חרב בית המקדש, אעפ"כ יש לנו יום הכיפורים שבו מאיר בחי' עלמא דחירו, בחי' יובל... ולכן תוקעים ביוהכ"פ אחר נעילה תקיעה אחת, והוא מבחי' שופר גדול. כי תקיעות דר"ה זהו בחי' שופר סתם, שע"ז נאמר ואדני הוי' בשופר יתקע כנ"ל. אבל ביוהכ"פ שמאיר בו בחי' יובל, עלמא דחירו, היינו בחי' התגלות זו דשופר גדול, והיינו בחי' נעילה שאז הוא העלייה הגדולה והוא בחי' התגלות זו דשופר גדול וע"כ הוא גמר חתימה".
(לקוטי תורה דרושים לר"ה, ס, ג)
עיקרו של השופר נאמר בתורה ביום הכיפורים של יובל: “והעברת תרועה, תעבירו שופר בכל ארצכם". היובל הוא עולם החירות - “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", “נפטרו עבדים לבתיהם". השופר של היובל הוא מבחינת השופר הגדול של לעתיד לבוא, אותו השופר של “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלים" - “עלמא דחירו". “יובל היא קודש תהיה לכם", כאותו “הר קודש" של השופר הגדול.
משחרב המקדש, בטלו היובלות. אבל מעין “עלמא דחירו" של היובל, מאיר בכל יום הכיפורים. יש בכוחו של יום הכיפורים להעלות אף את האובדים והנדחים מ"אשור" ו"מצרים", מהאושר והתענוג החומרי מחד ומהמצור והמצוק והיסורים מאידך.
ולפיכך תוקעים ביום הכיפורים אחר תפילת נעילה תקיעה אחת. אחר העלייה הגדולה של גמר היום בנעילה, מאיר מעין התגלות של “והיה ביום ההוא". השופר של ראש השנה הוא שופר סתם, ותקיעת נעילה היא מעין השופר הגדול. אלא שאף היא אינה אלא מעין הארה, ועיקר התגלותו באמת יהיה לעתיד, כשיתקע בשופר גדול ממש.
